יום שלישי, 3 במרץ 2015

יוסי בקרנבל



רצוצה ממסיבת רחוב נוספת של הקרנבל (בלוקו), ואחרי שעת שינה בודדת, נפרדתי מליזטונגה הוסטל, בו עבדתי בחודש האחרון ונרגשת נסעתי לאסוף את אבא שלי משדה התעופה. יוסי החתיך הגיע לבוש בשתי שכבות וסוודר, רק כדי להתחיל להזיע בדיוק אחרי 5 דקות. אחרי שהוא התפשט וכך מיד התאים ל - "כאילו שמלה אבל בעצם רבע סנטימטר בד" שלבשתי, נסענו לדירה ששכרנו לשם השהות שלנו בעיר. כשהגענו גילינו שבעצם שכרנו רק חדר ושמלבדנו יש בדירה גם אמריקאי צעיר שמנמנם על הספה בסלון, זוג ברזילאי, שהדירה בעצם שלו וצמד חתולים. לנו הוקצה חדר חביב אך ללא מיזוג ובו הספיק לאבא שלי ניסיון נמנום בודד כדי להחליט שאין סיכוי שהוא מעביר דקה נוספת בצלחת הפטרי ששכרנו. לשמחתנו מוניק, בעלת הדירה, הסכימה להחליף איתנו חדרים בלי בעיות וכך אנחנו ישנו בחדר הממוזג שלה ושל בעלה(על המצעים הלא מוחלפים שלהם) והם ישנו בחדר/תנור שלנו (על מצעי הנמנום הלא מוחלפים שלנו). החפצים של כל הצדדים היו פזורים בכל החדרים וכולנו שימשנו מגרש משחקים לשני החתולים, שכנראה שלא שמעו על העובדה שחתולים ישנים הרבה.


הדירה של מוניק היתה ממוקמת בשכונת טיז'וקה, שכונה המרוחקת מעט מהמרכז אבל בעזרת המטרו של ריו הכל היה בר השגה. עוד באותו היום יצאנו לבלוקו הראשון שלנו, שהתקיים בשכונת סנטה תרזה השיקית. שם, בתוך המון של עשרות ברזילאים מקפצים ותזמורת חיה, טעם אבא שלי את הקפיריניה הברזילאית הראשונה בחייו ולצערי גם את חיי הפשע של ריו - רק שעה אחת עברה לפני שכייסו לו את הטלפון ובשעה הבאה נעלם גם הארנק. יחד עם עוד מקומיים ותיירים שדודים נגררנו לתחנת המשטרה ושם גילינו את מה שכבר חשדנו בו : הגנב לא התחרט והחזיר את מה שלקח אלא דווקא נעלם עם הכל לתמיד. מאחר ואותו יום היה גם יום ההולדת של אבא שלי, קשה לומר שהיה לו יום נחיתה /הולדת שמח במיוחד והוא סיים את היום הראשון עצוב למדי (אבא שלי אוהב אותי ושמח מאוד לראות אותי אבל זה ידוע במשפחתנו שבינו לבין הסלולרי שלו יש קשר אינטימי במיוחד).



משתזפים בים


בימים הבאים שמתי לי למטרה לתקן עבורו את הרושם של ריו. החלטתי להציג בפניו את העיר השמחה שאני כה אוהבת בעזרת המרשם הבא - בירה של בוקר בדרך לעיר, אתר תיירים בצהריים, סמירנוף אייס וארטיק באוטובוס ובלוקו להמשך היום. בין לבין הוספתי גם ביקור בים המקומי היפה, מפגש עם כמה מחבריי המקומיים ודי מהר הביקור התחיל להשתפר.



עם הפנים לריו


עובדה נוספת שעזרה משמעותית היתה שבזמן הקרנבל, מהשעות המוקדמות, כל התחבורה הציבורית בריו עמוסה שותים ושותות מחופשים. כל בוקר במטרו נדחקנו בתוך קהל עליז של פיראטים ונערות פרחים שבידיהם בקבוקי שתיה וכל ערב שבנו להידחק באותו קהל, רק הפעם כשהוא שיכור ממש. ברזילאים בקרנבל הם אמנם חבורה צעקנית למדי אבל גם כל כך נחמדה ושמחה, שזה מדבק.



Bloco!!



יוסי והמחופשים/ות

יוסי והמחופשים/ות









חיש קל אבא שלי תפס את העניין והחל להצטלם עם זרים מחופשים ולנהל שיחות עם מקומיים אבל ההיי לייט מבחינתו היה ביקור בסמבדרום, ההיכל הרשמי בו התקיימה התחרות בין בתי הספר לסמבה. הסמבדרום מעוצב כמסלול הליכה רחב וארוך, שעליו צועד כל בית ספר בתהלוכה מושקעת. משני צידי המסלול בנויות טריבונות בטון עליהן יושב הקהל ובמשך כ - 9 שעות חולפים על המסלול עשרות רקדנים ורקדניות בתלבושות מרהיבות. לרוע המזל, הערב שבו היו לנו כרטיסים לצפות בתהלוכה היה ערב גשום, שאמנם לא גרם לביטול האירוע אך כן גרם לנו לצפות ברובו תחת גשם טרופי מציק. מאחר ואת המטריה שהבאנו החרימו לנו בכניסה (קצה המטריה המחודד הסגיר את כוונות הטרור שלנו), רכשנו במיטב כספנו שתי שקיות ניילון בצורת גלימת נזירים עם קפוצ'ון. ארוזים כמו עוף קפוא הצטרפנו לשאר הצופים שלא נראו כאילו הגשם מעיק עליהם; הם קפצו ושרו מכל הלב את כל השירים כשהם מוסיפים תנועות דרמטיות תואמות ומתרגשים עד אין קץ(חשוב להבין, כל בית ספר מתחרה מקבל זמן משלו להציג את יכולותיו. הוא עושה זאת בתהלוכה צבעונית הנמשכת כשעה וחצי (!) ובמהלכה מושמע רק השיר הנבחר של אותו בית ספר לאותה שנה. המשמעות היא שבמשך כל שעה וחצי כזו, הרקדנים והרקדניות צעדו לפנינו לצליליו הבלתי פוסקים של אותו השיר ולקהל המקומי נראה היה שאין בעיה לשיר אותו שוב ושוב בהתלהבות כנה. אבא שלי ואני התרשמנו עמוקות).

קרנבל 2015!








עטופים בשקיות על ספסלי הסמבדרום





אחרי חמישה ימים של חגיגות ושיגועים הגיע הזמן להתקדם. התחנה הבאה שלנו היתה מפלי האיגוואסו שבדרום המדינה, מפלים המוכרים עלי ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית. תכננו לבקר הן בצד הברזילאי והן בצד הארגנטינאי של המפלים ולכל זה היו לנו 3 ימים. ההוסטל שבחרתי לנו בצד הברזילאי התגלה כהצלחה מסחררת ורק על אנשי הצוות העליזים שלו יכולנו לוותר - הם אמנם נתנו שירות מעולה אבל גם גילו נטיה לצעקנות ועליזות חברותית מוגברת; בכל פעם שחלפנו בלובי אחד מהם קפץ עלינו, דרש ונתן כיפים ושאל בצעקות מה שלומנו ומה מידת שביעות הרצון שלנו היום. עד סוף הביקור נאלצנו לפתח טקטיקות הסוואה, שיאפשרו לנו לחלוף בקומת הכניסה בלי נזק אודיטורי אבל מעט מאוד חמק מעיניהם של 70 אנשי הצוות שארבו לאורחים בכל רגע נתון.


הביקור במפלים היה מוצלח מאוד, בעיקר בצד הארגנטינאי המרשים קצת יותר. בצד הזה ניתן לקחת סירה המקרבת את המבקרים ממש עד המפלים וכתוצאה השיט כולל מקלחת טבעית שוצפת.



מפלי האיגוואסו


מפלי האיגוואסו


מאחר ואחרי חצי שנה שלא התראנו, היה לי חשוב מאוד שהטיול של אבא שלי לקצה העולם יהיה מוצלח ולא רק בגלל המפגש שלנו, לשמחתי אחרי שנהנה מאוד בקרנבל, הוא גם נראה מרוצה מאוד מהאטרקציה הנוכחית. הוא נהנה להירטב מהמפלים, לצלם אותם מכל כיוון ומהלגיטימציה לטייל בשבילי הפארק בבגד ים בלבד (אולי החיבה ללבוש מינימלי היא משפחתית). הוא אפילו אסף בהוסטל מעריצה צ'יליאנית - פגשנו אותה בבריכה (גיגית)של המלון והיא התרשמה עמוקות מהגבר הישראלי שלא דובר מילה בשפתה. מאחר ואבא שלי עם קפיריניה (הפי אוור על שפת הגיגית) הוא איש אף חביב מהרגיל, את הקפיריניות שהוא הביא לכל היושבים במים הגברת פירשה קצת באופן אישי מדי. בימים בהם התארחנו במלון, שביעות הרצון שלה מאבא שלי אמנם היתה מחמיאה אבל גם הוסיפה אתגר לוגיסטי להתנהלות שלנו במלון - בעוד למטה ניסינו לחמוק מעובדי המלון שקפצו עלינו מבין העציצים, בשאר הקומות נאלצנו להתמודד עם גברת שכל פעם קפצה עלינו מבין הטפטים ורצתה לבלות איתנו.



שלושה ימי המפלים עברו מהר ובסופם הגיע הרגע להיפרד מברזיל ולהתקדם לאקוודור. בשדה התעופה של עיר הבירה, קיטו, היינו צפויים לפגוש את אחותי ויחד לצאת להרפתקאות נוספות באיזור. עקב לוח הזמנים של שלוש (!) הטיסות שהביאו אותנו לאקוודור מברזיל, יצא שהיה עלינו לחכות לה כשש שעות בשדה התעופה של קיטו. מותשים ומתוסכלים מהיעדר כורסאות או ספסלים, החלטנו שאין ברירה והצטרפנו לשאר הנוסעים ששכבו על ריצפת שדה התעופה כדי לנמנם (טוב לומר "כדי לנמנם" זה לא מדויק כי אני, בשלב הזה מוצ'ילרית משופשפת, נרדמתי תוך שניה ונהניתי משינה עמוקה ואילו אבא שלי, איש רגיל וחמוד, עם מזוודה ושיגרת חיים המערבת מצע נוח יותר מבלטות, בעיקר התהפך על משכבו).



בשתי דקות שעברו טרם נרדמתי, שמתי לב שבפעם השניה תוך עשרה ימים, אני נרגשת מאוד לקראת מפגש משפחתי צפוי; אני לא רגילה להיות בנפרד מאחותי האהובה לזמן ארוך כל כך והתגעגעתי אליה מאוד. בנוסף, אני מודה שעבורי הפרידה מברזיל היתה בטרם עת והתחלתי להרהר באפשרות שאשוב לשם בקרוב. על כל זה חשבתי בעודי מתמקמת על ריצפת השדה, רק שעות בודדות לפני שאצא עם משפחתי לביקור חלומי ב... גאלאפאגוס :)

נשיקות


על ריצפת השדה בקיטו, ממתינים לאחותי