יום שישי, 21 בנובמבר 2014

גנב הפיג'מות

אוסטרלי אחד שטיילתי איתו בפרו העיר לי, שבניגוד לרוב האנשים, אצלי רק קצת מהסיפורים הם לגבי מקומות ורוב הזמן אני מדברת על אנשים.
מאז אני חושבת על זה ונראה לי שהוא צודק.

כשאתה מטייל אתה נתקל בהמון אנשים והסיכוי שחלק מהם יהיו אקסנטריים או סתם הזויים, הוא ממש גדול. יכול להיות שרוב האנשים לא מקדישים לזה הרבה תשומת לב אבל מסתבר שאותי שלל הטיפוסים האלה מעניין יותר.
אמנם עברו רק שלושה חודשים לתוך הטיול אבל הספקתי לצבור כמה סיפורים מעניינים והחלטתי לנסות ולשתף אתכם בחלק מהחוויות האנושיות המוזרות הללו, בתקווה שהאותיות יצליחו להקים אותן לחיים ותהנו מהן כמוני :)

א. חרדת ביצוע :
האופן בו אנשים מתנהגים בהוסטלים זו קטגוריה בפני עצמה.
מאחר וטיילים הם חסכנים, הם לרוב יעדיפו את האופציה הזולה של חדר עם עוד 3-6-8-12 זרים.
במעונות המשותפים אמנם אין ממש חוקים אבל כן קיימות נורמות התנהגות מקובלות, כשהמרכזיות שבהן אומרות שאתה לא נוגע בדברים שלא שלך, לא מרעיש לפני 08:00 או אחרי 23:00 ובאופן כללי מתנהג בהתאם לזה שאתה לא לבד ולא בסלון שלך.

נשמע פשוט, בפועל ממש לא.

מה דעתכם על הולנדית שמתעוררת כששותף לחדר, שאינו שיכור, מנסה לנשק אותה כי לטענתו היא נראתה יפה?
אולי בא לכם על ספרדי שאוהב לישון בעירום, גם אם זה בחדר של עשרה איש, עדיף ללא שמיכה ולרוב כשהוא שכוב על הגב בפוזת ביקור אצל גניקולוג?
יש לי להציע לכם יפנית מבוגרת, שבגלל שהגובה ההררי הפריע לה לישון, כל יום סביב השעה 06:00 היא התעוררה ובשלב מסוים, עקב השעמום כנראה, החליטה לפרוק ולארוז את התרמיל מחדש, כשהיא מקפידה לרשרש בכל שקית ניילון אפשרית. כל יום.
חלקתי חדר עם חמש בלגיות שפרשו את החפצים שלהם על כל, אבל כל החדר, כולל תצוגה אומנותית של החזיות והתחתונים שלהן ועם אנגלייה שנהגה לשים את הכסף שלה בנעליים, חשוף לעין כל, ולידם, על הריצפה, קבעה את מקומה של מברשת השיניים שלה. על הריצפה.
היא היתה מטונפת במיוחד.
ובכל זאת, את מקום הכבוד אני מקדישה לזוג שהחליט לממש את אהבתו בחדר מלא אנשים.

במעונות משותפים זה די נפוץ שבעל כורחך את הופך לחלק מסרט הפורנו של מישהו אחר.
באחד הלילות, כשהחדר מלא אנשים שמנסים לישון, נכנסו השניים תוך התגפפויות רעשניות ומסורבלות. אחרי טנגו נישוקים מיוזע הם נחתו על המיטה שלו והחליטו שזה הזמן לקצת פטפוטי טיזינג.
מאחר והם חלילה לא לחשו אז בעצם כל החדר שמע וכל החדר עקב בפירוט יתר אחר התקדמות המפגש האינטימי.
אחד השכנים ניסה להשתעל כדי לסמן לשניים שהם לא לבד אבל זה לא עוזר.
שכן אחר החליט לקום לשירותים תוך גרירת רגליים מכוונת אבל לא רק שגם זה לא הזיז לזוג הציפורים, אלא שבדרכו החוצה הוא זכה לחטוף בראש את הגופייה של הבחורה. כפי שכל החדר שמע, היא החליטה שזה הזמן הנכון להתפשט והוא פשוט היה בדרך.
אחרי רבע שעה של משחק מקדים מסורבל, החליטו השניים להגיע למנה העיקרית.
בעוד כל החדר התמלא חרדה לקראת הסאונדטרק הצפוי, בפועל, חצי דקה מרגע הפתיחה נהיה שקט.
מתח וחוסר הבנה מילאו את החלל אבל אז הרימה הבחורה את קולה בצעקה אל הבחור:
You are useless!
ויצאה בזעם.
בחור אחד התחיל לצחוק אבל השאר פשוט חזרו בהקלה לישון.
ככה נגמרה הסצינה המביכה.

והבחור? למחרת הוא עזב.
כנראה טס חזרה לארצו לשם טיפול נפשי משקם אבל אני שואלת- מה איתנו? אנחנו שנאלצנו להשתתף בזוועה המביכה, מי יטפל בנו?!

לא נעים.

ב. המ, מממ ואהמ :
במדברות הסלאר פגשנו שרלוט ואני, שתי רופאות ניוזילנדיות צעירות, שבזכות הכימיה הטובה בין ארבעתנו המשכנו יחד לצ'ילה.
כל שלוש הבנות היו מקסימות ונהניתי איתן מאוד רק שמבחינה אחת הן איתגרו אותי מאוד.

איפשהו לתוך היום הראשון, בעודנו מסיירות בעיר המדברית 'סן פדרו דה אטקמה', פתאום קלטתי שכבר כמה שעות אנחנו מנהלות שיחה שהמהומים הם חלק נכבד ממנה -

- אולי נאכל גלידה?
-המ...
-אני רעבה
-הא...
-תראי את הכלב החמוד
-מממממ
-נשברה לי הרגל
- אהמ....

קצת קשה להסביר בכתב אבל בעצם הן היו מאוחדות בטריאלוג שעיקרו וואריאציות על האות מ'.
מבחינת השלוש, המהומים בכל הצורות והטונציות הם מענה לגיטימי לכל אמירה ואפילו שהן לא היו מאותה המדינה הן היו מאוד מאוחדות בהמהומי המלכה אליזבט.
עכשיו, ביני לביניכם יש היכרות אז אני משערת שידוע לכם שהמהומים ניטרלים זה לא מאוד הצד החזק שלי. 
אני נוטה לשדר לעולם את המחשבות המפורטות שלי באופן קבוע, גם כשלא צריך, גם כשאף אחד לא ביקש לשמוע וגם סתם כי הן עברו לי בראש.
דעתנית, ישירה או סתם חסרת טאקט; פסיכולוגית שהמהומים ניטרלים הם לא הצד החזק שלה- תסובבו את זה איך שתרצו אבל אצלי התוצאה תהיה תמיד יותר מפורטת מאיזה "המ..." רשלני.
ובכל זאת, עם השלישייה המהמהמת הזו העברתי כמה ימים כשאני די מרותקת מהיכולת שלהן להגיב למגוון דברים באותו ניגון מנומס. אפילו ניסיתי להשתתף אבל בעיקר הצלחתי לפתח תיסכול.

בהזדמנות הזו אני אגלה שלפעמים אני חולמת שמגיע אלי בדואר אוויר מהארץ איזה שוקולד פאדג' איכותי או אולי שקית גרנולה נורמלית (במקום התירס התפוח שמתחזה פה למוזלי).
הרי חלק מכם בטח מתגעגעים אלי או סתם רוצים לפנק אותי כי היתה לי יום הולדת לא מזמן וכך בפנטזיות שלי מככב שליח, שאיתר אותי באמצע המדבר ובידיו פריט שאחד מכם שלח לי, נגיד משהו אהוב מארון הבגדים שלי או סתם wifi שלא מתנתק כל דקה.
אבל עכשיו, מאז הבילוי שלי עם שלישיית שוקולד, מנטה, מסטיק של אירוויזיון ההמהומים, יש לי חלום חדש - פשוט תקליטו את עצמכם מביעים דעה מפורטת על משהו ותשלחו לי.
תדמו השתתפות פעילה בשיחה, בבקשה באופן שהוא לא נפיחה צרפתית/בלגית גסת רוח אבל גם לא שעת תה עם המלכה, ותשימו בתיבה.
תהיו טובים אליי. בצורת מילולית באה עליי ואני צמאה לקצת גשם.

ג. ראיון עם ערפד:
האיש הבא הוא ללא ספק האהוב עליי מכל. מאז נפגשנו אני חושבת עליו הרבה וללא ספק מרגישה שמזל גדול נפל בחלקי לגלות שאנשים כמוהו קיימים לא רק בסרטים.

אחת הפעילויות בהן בחרנו חברותיי ואני בסן פדרו הייתה ביקור בפלנטריום המקומי, לערב של צפייה בכוכבים ושוקו חם.
כשהגענו קיבל את פנינו חושך עבה ומהרמקולים בקע ווליום מחריש אוזניים עם שיר של להקת פינק פלויד. במרכז החדר עמד אדם עם פנס אור אדום על המצח שהתנצל בלחשושים על הרעש אבל גם טען שכוכבים ופינק פלויד הם זיווג משמיים.
אחרי הפתיחה הלא שגרתית הופנינו לחצר הפתוחה ובעודו מכוון טלסקופים שונים לשמיים, התחיל המדריך ללחשש על הפלנטה.
בזכותו למדתי שבישראל ראות הכוכבים במדבר טובה, לא רק עקב היעדר אורות העיר אלא בעיקר בגלל היעדר הלחות וגם שבחור בשם אוראיון נידון לרדוף לנצח אחרי שבע אחיות כלשהן, אבל האמת שלא הבנתי את רוב מה שהוא הסביר.
חוסר ההבנה נבע חלקית עקב המבטא הכבד שלו אבל בעיקר פשוט לא יכולתי להקשיב. הייתי מהופנטת מהאיש עצמו. רציתי לכתוב מיד ליוצרי הסידרה 'רחוב סומסום', כדי לברר אם "מר סופר" (או count dracula), מבוסס על האיש המצויין הזה.

הוא היה גבוה ורזה מאוד, תלתלים מבולגנים על הראש ובפיו מבטא רומני/ספרדי פנטסטי.
בעודו מונה עובדות על היקום הוא מדי פעם שילב ידיים מאחורי הגב בליווי מבט ערמומי ופעמים אחרות שיפשף את כפות הידיים אחת בשניה בהתרגשות ואז העביר את משקל הגוף קדימה, כשהוא נעמד על קצות האצבעות.
הוא לא הפסיק לומר שאנחנו ברי מזל להיות על הכוכב הזה וגם התריע שאם לא נעלה שאלות הוא בשמחה ידבר כל הלילה. מדי פעם הוא גלש לפטפוט פילוסופי על אפסות האדם אבל אז התעורר עם חיוך מבויש והבעה מוטרפת.

כשנפרדנו הוא שם שיר נוסף, הפעם של להקה צ'יליאנית היפית, או "חיפית" כמו שהוא אמר, כי לדבריו גם "חיפים" וכוכבים זה שילוב מנצח. 
מבחינתי בעיקר גיליתי שערפדים וכוכבים הם צמד חמד ושבעיר מדברית קטנה בצ'ילה מתחבא לו ערפד המתחזה לאסטרונום, מתנהג כמו המפוזר מכפר עזר ומחלק שוקו חם לתיירים.

ד. גנב הפיג'מות :
הסיפור על הדמות הבאה הוא אחת התעלומות של הטיול שלי ואשמח לספר עליה, על אף שבעצם אני לא יודעת מי היא.

עוד בפרו, בעודי מבלה בקוסקו הרבה יותר מדי זמן, בחדר של 18 איש קיבלתי את אחת המיטות העליונות במבנה קומותיים.
בבוקר יצאנו לטייל ובערב כשחזרנו, גיליתי שהפיג'מה שהשארתי על המיטה, נעלמה.
מישהו נכנס, דילג על שלל הלפטופים, סמארטפונים ומוצרי קוסמטיקה יוקרתיים שהושארו פזורים בחדר, טיפס לקומה השניה של המיטה שלי ולקח לי את הפיג'מה.
כל דיירי החדר נרתמו לחיפוש, התלוננתי בקבלת ההוסטל אבל שום דבר לא עזר. הפיג'מה התאדתה.

בהתחלה ממש התבאסתי ולא הבנתי מי צריך פיג'מה של ג'ירפה כמוני. אפילו התעצבנתי שבמקום להתרכז ברכישת חצאיות נשיות כמו שדוריס נידנדה לי, אני מבלה במחלקת הגברים של כלבו מקומי ורוכשת חליפת טרנינג שגורמת לי להיראות כמו פועל בניין שמנמן.
אבל ככל שהזמן עבר התחלתי לפתח מחשבות אחרות.

החלטתי שכנראה יש לי גרופי שעוקב אחרי וזה דווקא מחמיא שהוא החליט שמוסרי או לא, הוא פשוט חייב פריט לבוש שלי.
לחלופין חשבתי שאולי בתוך כל הסרחה הזו, הריח המשובח שלי מצא את דרכו לאפו של מישהו, שמאס בריח עלי קוקה ואוכל מטוגן וכעת הוא מסניף את המכנסיים החמודים שלי והגופיה החמימה שקניתי לי בסן פרנסיסקו.

אמנם אני עדיין מתבאסת מאובדן הפיג'מה, בעיקר כי החדשה כל כך מסיבית שכל פעם היא סותמת לי את התרמיל, אבל לגנב סלחתי מזמן.
אני חושבת עליו לפעמים לפני השינה ומאחלת לו בלב לילה טוב.
אני מקווה שחם ונעים לו בפיג'מה שלי ושבלילות הוא מצליח לצעוד בה לשירותים, מבלי להחליק על שאריות הבד, שבטח נגררות אחריו מזוג המכנסיים הארוך שלי.

לילה טוב גנב פיג'מות יקר. מעולם לא היה לי מעריץ נחרץ כל כך.

נשיקות

יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

ימי ערסל ומלח

אחרי שחזרתי מחווית הג'ונגל, החלטתי להישאר יומיים נוספים בלה פז, שכבר הודיתי שמצאתי אותה מרתקת.
לשמחתי דוריס הציעה שאצור קשר עם מרטין, מכר שלה המתגורר בעיר, ואבקש שיעשה לי סיבוב בעיניים מקומיות. מאוחר יותר התברר שכשדוריס הרוחנית אומרת סיבוב היא בעצם מתכוונת ל- "סיבוב" ושהיא מאוד מאוכזבת שלא זרמתי להרפתקאות ליליות עם הבוליביאני.
כן, מעתה אל תאמרו דוריס השמאנית אלא דוריס יועצת הסטייל וחסידת השידוכים לטווח הקצר.

המשודך הנכזב מרטין, לא ממש ידע שהוא נכזב וכחובב אנתרפולוגיה בעיקר התרכז בתיקון הרושם הלא תרבותי שבוליביה עשתה עליי עד אז. מבחינתי מה שהרבה יותר עניין אותי בו היה שבעודנו צועדים בעיר, שמתי לב שבין סיפור על שבט אחד לבין מידע על שבט אחר, הוא מביט לאחור כל כמה שניות.
אחרי חצי שעה של מבטי אחור תכופים ביקשתי לדעת מה פשר העניין והוא ענה בפשטות שבלה פז לעולם אין לדעת מי עלול לצעוד מאחוריך.
כפי שכתבתי לכם, עד אותו רגע, המסקנה שלי היתה שלה פז היא עיר נהדרת, שפשוט סובלת משם רע כך שממש הופתעתי כשמרטין התחיל לפרוט את כל הדרכים בהם ניתן למצוא את עצמך שדוד, גנוב וגנוז בעיר הזו-
לעולם אל תצעדי פה לבדך, את הטלפון אל תחזיקי ביד, גם לא כדי לצלם, כשאת קונה משקה אל תניחי אותו ולו לרגע ובטח שאל תתעכבי ליד זקנות עם שק גדול על הגב, לפחות אם את רוצה שהארנק שלך יישאר אצלך.
המ...
לגבי מוניות השירות הגדולות, שעשרות מהן נוסעות ברחובות לה פז והן משמשות כאוטובוס לכל דבר, הוא הציע שלעולם לא אעלה על אחת מהן אם יש בה רק עוד שלושה אנשים מלבדי. לדבריו לרוב יהיה מדובר בשוד.
בתגובה ובעודנו יושבים במונית כזו בדיוק, רק מלאה, צחקתי ואמרתי שזה יהיה מגוחך אם יסתבר שגם המונית הנוכחית היא למעשה שוד קבוצתי על גלגלים.
מרטין לעומת זאת לא צחק אלא פשוט אמר שכן, גם זה קורה לפעמים. אולי זה לא משתלם לעשרה אנשים לשדוד שניים אבל בלה פז, נוור סיי נוור.
עוד סיפר לי מרטין על בית הכלא העירוני, מתקן כליאה הידוע לשימצה בעולם ובעקבות היד הקשה בבוליביה בנושא סמים, מלא בבעלי המקצוע הזה.
העובדה שסוחרי הסמים כלואים לא מפריע להם להמשיך לעבוד ולכן ידוע שאם אתה צועד ליד בית הכלא הגיוני שינחת עליך מלמעלה חיתול, אבל בשום פנים ואופן לא כדאי שתיגע בו.
מסתבר שבלה פז זה עניין שבשיגרה שהסוחרים הכלואים זורקים מגג בית הכלא חיתולים מלאים בסמים ומשם אוספים אותם העובדים שלהם ומעבירים אותם למכירה.
פרט שולי הוא שהמשרד של נשיא בוליביה נמצא ממש מול בית הכלא.
פרט שולי נוסף הוא שבעקבות הסיפור נזכרתי שיש לי בתיק שקית מתנה מדוריס ובה חתיכות קקטוס וואשומה, שכלל אינו חוקי בבוליביה.
זה גרם לי להבין שאולי העובדה שרק אתמול באמצע הלילה, צעדתי בסימטה חשוכה יחד עם צרפתי צנום כשעל גבי תיק מלא במה שכעת מתברר שהם סמים, הופכת אותי לבחורה שלא כדאי לבקש ממנה עצות על טיולים בטיחותיים.
כבר באותו אחר הצהריים הקקטוס נזרק לפח וחפה מאישומים פליליים התקדמתי ליעד הבא, עיר הבירה של בוליביה.

בניגוד למה שציפיתי מעיר בירה של ארץ כל כך מבולגנת, העיר סוקרה התגלתה כפנינה קטנה ומקסימה. אחרי שלושה חודשים של טיפוסי הרים וריצות אחרי אטרקציות תיירים, בעיר הזו יכולתי לנוח.
מזג האוויר בסוקרה חם וחף מלחות, הבתים קולוניאלים ולרוב בעלי שתי קומות בלבד והאוכל המוצע טוב מזה שמצאתי עד אז.
כשמוסיפים לכך את העובדה ששיעורי הספרדית בעיר הם מהזולים בבוליביה, אפשר להבין איך הפכה סוקרה ליעד המועדף על טיילים לשם לימוד השפה. הרבה מהטיילים נשארים בה לתקופת לימודים של חודש או יותר וכך במהלך השבוע היא נראית כעיר אוניברסיטאית, עם בתי קפה מלאים בגרינגוס המכינים שיעורי בית.
גם ההוסטל ששהיתי בו, "קולטור ברלין", היה מוצלח, עם חדרניות שמסדרות את המיטה ומקפלות את הפיג'מה וכן ארוחת בוקר ענקית שמוגשת עם... הללויה - פירות טריים! אחרי חודשים של לחם קשה וריבה כארוחת בוקר סטנדרטית, הרגשתי מינימום בהילטון.

בסוקרה התפניתי לימי ערסל ואכילה יומית של קוקוס טרי מהשוק ודי מהר גם נכנעתי לטרנד הלמדני ונרשמתי לעוד שני שיעורי ספרדית.
למען הדיוק וההתנצלות על כך שהספרדית שלי עדיין נוראית אני אתקן ואומר שלמעשה מדובר רק בשיעור וחצי. את השיעור השני נאלצתי לקצר מאחר והגעתי אליו עם שלוש שעות שינה בלבד ועם קצת יותר מדי מרגריטות בדם. מסתבר שאם באמצע השבוע מסתובבים הטיילים בסוקרה עם מחברת ביד, בסופ"ש המצב משתנה והעיר הופכת למסיבה אחת גדולה.
ספרים בצד ומיטב שירי שנות ה- 80' בחצר, ובסוף השבוע הפך ההוסטל לפרק של בברלי הילס 90210, עם כמות נכבדת של ריכולים וסנסציות של מי בעניין של מי ודרמות תיכון סטנדרטיות.

בסוקרה משום מה שכחתי שאני צמחונית, הלכתי להצגות יומיות של סרטים דוברי אנגלית ואחרי כשבוע של כל הטוב הזה החלטתי שהגיע הזמן להתקדם.
יחד עם שרלוט, חברתי האנגלייה שהיכרתי עוד בפרו, החלטנו להמשיך לאויוני, העיר ממנה ניתן לצאת לסיור במדברות המלח המפורסמים של בוליביה.

כמובן שהאוטובוס לאויוני היה הרפתקה בפני עצמה. ברגע שעזבנו את הטרמינל, קם אדם, נעמד בקידמת האוטובוס ובמשך שעה הרצה בצרחות על התזונה הבוליביאנית הלקויה.
הוא פירט את שלל הפירות והוויטמינים שארצו מציעה ושבני ארצו מתעלמים מהם ולסיום מכר משהו שנראה כמו אבקת מרק ואמורה לנקות את הקיבה. הנוסעים משום מה קנו.
שעתיים לאחר מכן, אב שנרדם במושב שלו נפל על בתו המתבגרת שישנה על ריצפת המעבר. אני מבינה שהנפילה שלו עליה, עם כל המשקל של אדם בוגר, בטח היתה ממש כואבת אבל אותי זה נורא הצחיק שבעודו מחבק אותה ומתנצל היא בעיקר לא הפסיקה לקרוא בדמעות "פורקה??"
לפחות עכשיו אני יודעת שהטלנבולות בערוץ ויוה אינן מוגזמות.

כשהגענו לאויוני הזנוחה נרשמנו לסיור של שלושה ימים עם כוונה לסיים את הטיול בגבול הצ'יליאני. באופן הזה הפך הסיור לפעילות הפרידה שלי מבוליביה ובדיעבד אני יכולה לומר שזו היתה פרידה מפוארת.
היום הראשון התחיל בבית קברות לרכבות, שעד היום לא היו לבוליביה את האמצעים למחזר ולכן הן פשוט שוכבות באמצע המדבר. אחריהן המשכנו לסלאר, מדבר המלח שהעניק לנו שעות של נסיעה במרחבים לבנים עצומים.
המשטחים הבלתי נגמרים הופרעו רק מדי פעם על ידי הר מזדמן, כשהמקסים מביניהם היה הר קקטוסים מפתיע, נווה מדבר קוצני ויפהפייה, שהתרגשתי ממנו מאוד.

מבחינת הסיור עצמו, על אף ששילמנו לא מעט, המזון והמגורים היו ברמה ממש נמוכה. בכל זאת, מאחר ושמענו אין ספור סיפורים על נהגים שבמהלך הסיור נעלמו לקבוצה שלהם לטובת קצת אלכוהול, הנהג החביב והמהימן שלנו היה שווה את ההשקעה.
המדריך לעומתו היה מאכזב. לא רק שהוא לא ידע הרבה על הנוף (ושלא היו לו שיניים), הוא גם מצא לנכון להרצות על בוליביה במהלך ארוחת הערב ולהוסיף שבארצו רק ישראלים ואמריקאים נדרשים לשלם בגבול.
לדבריו, עבור האמריקאים סיבת התשלום היא כי גם בוליביאנים נדרשים לשלם עבור כניסה לארה"ב.
עבור ישראלים לעומת זאת, המשיך המדריך להסביר לכ- 20 תיירים, הסיבה היא שמדינת ישראל היא פושעת מלחמה שניסתה לפלוש לא מזמן לארץ שכנה ובבוליביה לא מקבלים מהלכים בלתי מוסריים כאלה.
כמובן שלשמע השטויות והפורום הרחב, מיד הדחקתי כל טיפת שמאלנות שזורמת בדמי, שלפתי את אהבת המולדת שמסתבר שיש בי ונזפתי בו בתוקף. שרלוט שישבה לצידי עצרה אותי לפני שהספקתי לעצב במלח פסל המדגים את מעמד הסכם השלום עם מצרים אבל אפילו אביגדור ליברמן היה גאה בנאום שנתתי.
האם זה עזר? קשה לי להגיד. תלוי איך מפרשים את העובדה שלמחרת בנסיעה לפתע בקע מהרדיו טרק ישראלי עם מיטב שירי איל גולן. אולי זו היתה מחווה לארצנו הים תיכונית אך גם אולי בעזרת המחרוזת, שנמשכה כשעה, ניסה המדריך לגרום לי סבל נוסף.
בכל מקרה כל זה שולי כי גם היום השני היה כל כך יפה שדבר לא יכל באמת להפריע.

באותו היום הסיור כולו היה סביב לגונות ענקיות, חלקן מלאות בעשרות פלמינגואים בכל מיני גדלים. בכל פעם שהתקרבנו הפלמינגואים פרשו כנפיים ומילאו את השמיים בצבע ורוד עז, שיחד עם הרי הגעש האדומים-חומים סביבם, יצרו נוף שלא שבענו מלהביט בו.
מאוחר יותר, בפארק לאומי שבמרכזו נחה לגונה יפהפייה נוספת אך הפעם אדומה, חשבתי לעצמי שזה השיא אך לשמחתי ההפתעות לא נגמרו.
צמוד למבנה בו העברנו את הלילה השני היתה בריכה טבעית חמה ואחרי ארוחת הערב הוזמנו לטבול בה. מלבד הקבוצה שלנו המקום היה ריק וברגע שירדה החשכה, עשרות, אם לא מאות כוכבים, הציפו את השמים.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים.
כשבחוץ קיפאון מדברי וחושך מוחלט, צפתי לי בבריכת מי מלח חמה, עטופה בשקט אינסופי ומעליי פרושה הפלנטה כולה, מראה בלתי נתפס שעשה אותי מאושרת.

מאחר ולמחרת הוסענו לגבול, למעשה חופת הכוכבים המנצנצת היתה החיזיון שלאורו נפרדתי מבוליביה, סיום הפרק השני בטיול הגדול שיצאתי אליו באמצע החיים.
בניגוד לפרו, לכאן אני לא בטוחה שאחזור אבל בכל זאת נהניתי.

היה פרוע ומפתיע, מלוכלך ומבולגן, תודה על האירוח ולהתראות בוליביה.

נשיקות לכולם

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

אני אקסטרים אני

1. אחרי שהגעתי ללה פז, הפעילות הראשונה בה בחרתי היתה רכיבת אופניים ב"דרך המוות".
במקור לא תיכננתי להתקרב לשם אבל ילדון אמריקאי הסביר לי שהדרך מחודשת וכך בטוחה יותר, מידע שבתוספת לתמונות המהממות שהוא הראה לי, שיכנעו אותי.
במיטב כספי רכשתי חבילת רכיבה מתקדמת, אספתי את קסדת הצעצוע וציוד המגן המגוחך שקיבלתי בתמורה ויצאנו לדרך.
תחילת הרכיבה היא 24 ק"מ של כביש אספלט חלקלק, בו רוכבים בין מכוניות, משאיות ועננים.
את הדרך עושים בירידה בלבד (בין היתר כי האופניים שקיבלנו לא סוחבות בעלייה),  וכך המהירות אליה מגיעים ממש גבוהה, לפחות באופן יחסי. עבורי, מאחר ומסת הגוף שלי לא מאוד משמעותית, בדומה לכל מגלשת מים בה הייתי בילדות, נאלצתי להשתרך מאחור בעוד שאר הקבוצה השמנמנה פשוט טסה קדימה.
שתי דקות לתוך הרכיבה, מוקפת הרים יפהפיים ועצומים בגודלם, שואטת במהירות שנראתה לי מוגזמת אך גם כזו שלא כיוונתי אליה אלא היא פשוט היתה תוצאה של הירידה המתמשכת, שאלתי את עצמי - אופיר, מה לעזעזל חשבת לעצמך?!

נקרעת בין ההיסטריה מכך שכולם נעלמו לי לבין ההפתעה מכך שעננים מזדמנים נכנסים לי לאף, לבושה בלבוש המקצועי שהיה קצר עליי ומגני המפרקים שלא הפסיקו להחליק ממני, פשוט המשכתי קדימה.
שעה לאחר מכן, כשחלק האספלט נגמר, הגיע החלק של דרך המוות עצמה - דרך צרה ונעדרת הפרדה בין הכביש לבין עמק הג'ונגל העצום שתחתיו. 
מאחר וכיום עדיין אין גדר אך הדרך ברובה כבר מורחבת, לרכב באופניים באיזור זו כבר לא ממש בעיה והמקום הפך לאטרקציית תיירות די סטנדרטית. בהתאם, איך שהתחלנו לרכב הבנתי שהסכנה האמיתית היא לא החלקה לכיוון העמק העצום שנפתח משמאלי, אלא העובדה שאנחנו עדיין דוהרים מטה והדרך עדיין לא סלולה. 
הכביש בו רכבנו היה עשוי חצץ ואבנים בשלל גדלים וכתוצאה ממש קל להתרסק על סלע מזדמן. עבורי, מאחר וגם בשלב הזה מסת הגוף שלי לא היתה גדולה מספיק כדי להוות משקולת רצינית עבור האופניים, לא הפסקתי לקפצץ לכל הכיוונים ושוב נגררתי די מאחור. כשהמדריך עצר מדי פעם כדי לצלם אותנו נהנים, השתדלתי לאסוף את הציוד שאיים להתעופף ממני ולחייך לעולם כרוכבת מקצועית, כשבעצם בלב אני שוב עורכת עם עצמי שיחת נזיפה מבוהלת.
בסופו של דבר עברתי את הדרך בלי שום שריטה או החלקה, גם בחלקי המפלים והשלוליות המחליקות. הדרך אכן היתה עוצרת נשימה ושמחתי שעמדתי באתגר אבל גם החלטתי שעם כל הכבוד, אני ורכיבת שטח לא ניפגש שוב.

2. הפעילות השניה בה בחרתי היתה לנסוע לג'ונגל שמדרום ללה פז.
אפשרויות ההגעה לרורנבקה, העיר הקטנה ממנה יוצאים לפעילות הזו, היו או באמצעות נסיעת אוטובוס זולה הנמשכת 18 שעות או בטיסה קצת יקרה אך שאורכת 45 דקות בלבד. ברור שבחרתי בטיסה וכך מצאתי עצמי בכלי טיס שנראה פחות כמו מטוס ויותר כמו טיסן מתפרק.
כלי התעופה הבטיחותי הכיל מקום רק ל 16 איש וזו היתה אולי הטיסה היחידה בחיי בה הצטערתי שבין הנוסעים לבין הטייס לא מפרידה דלת.
ה- open kitchen האווירי גרם לי לראות שמי שמטיס אותנו הוא ילדון בוליביאני, שלדעתי עוד לא חגג בר מצווה ולצידו ישב נער קצת יותר בוגר, שחתימת השפם הדלה שלו בכל זאת הסגירה שהשניים כנראה למדו יחד בתיכון.
פחד מטיסות בעיקרון אין לי אבל אני כן רגישה לכיסי אוויר ותנודות פתאומיות במרומים ועל כן הטיסה הזו עברה עליי באימה מוחלטת. הייתי מסבירה שגם בטיסות רגילות, בעת הנחיתה, רוב הפעמים הקיבה שלי מחליטה לשתף את עצמה עם שאר הנוסעים אבל אתם לא מפסיקים להתלונן שאני מעלה נושאי הקאה יותר מדי אז תיאלצו לדמיין את הזוועה לבד.
כשנחתנו, ירדתי מסוחררת ונישקתי את העשב הלח כעולה חדש מתימן. שעתיים לאחר מכן אפילו חזרתי לשמוע בשתי האוזניים שוב.
הטיסה חזרה היתה גם היא בעפיפון הקטן אך לשמחתי הפעם החוויה היתה קלה יותר. את ההקלה ניתן אולי להסביר בכך שהטייס היה מבוגר יותר אבל מאחר וישבתי ממש מאחוריו, היתה לי הזכות לראות שכ 10 דקות אחרי ההמראה הוא שלף את הטבלט והתחיל לשחק בו. כשהעוזר טייס, או איך שלא קוראים לו, שלף במקביל את האייפון שלו והתחיל לדפדף בתמונות מחופשה משפחתית, בכלל נהיה לי רע.
לשמחתי, את האתגר שוב עברתי שלמה ובריאה אבל כמו עם האופניים - נוור אגיין!

3. מאחר ובפרו דילגתי על הג'ונגלים, החלטתי לבדוק את העניין בבוליביה.
ברורנבקה הקטנה והלחה בחרתי בסיור ה"פמפס", סיור ג'ונגל שההיי לייט שלו הוא שחייה עם דולפיני נהר, במים שורצי תנינים ופיראנות.
את הדרך הארוכה לביקתות העץ בהן ישנו עשינו במורד נהר בוצי שעל גדותיו יכולנו לראות צבי מים מצחיקים, ציפורים וקופים בכל מיני גדלים וצורות, עשרות תנינים ואליגטורים וחיה מוזרה אחת בשם קפיבורי, שנראית כמו אוגר עצום ומסתבר שהיא המרכסם הגדול בטבע.
אחרי שהגענו לביקתות המוגבהות (מפאת התנינים) ונעלנו אחרינו את דלת החדר (מפאת הקופיפים), חזרנו לסירות שרק הרגע עזבנו כדי לשוט לביקתה אחרת, שם הוכנה עבורנו פעילות אחר הצהריים של צפייה בשקיעה.
בעצם לכל משך הסיור הושטנו, לפעמים כדי לעשות משהו ממשי אבל פעמים רבות רק למען פעילות שהתבררה כמשהו מומצא כמו צפייה בזריחה או סייסטה בערסלים.
כמובן שהקבוצה הגויה שלי לא התלוננה על הסיור העצל אבל קבוצות הישראלים לעומת זאת פצחו במרד, שבעיקר כלל צרחות בהמיות על המדריך.
מאחר ואני בחורה עם קלאסה ובעיקר כי כבר הבנתי שדרום אמריקה זה מקום בו בהייה ונמנום מוגדרים כפעילות לגיטימית בתשלום, הצטרפתי לנימוס האירופאי, דיברתי רק אנגלית והשתדלתי להתרחק מחבריי למדינה.
יכולתי לעבור את הסיור בשלום מהבחינה הזו רק שבאחד הימים, בו הופנינו לשתיית בירה ומשחקי כדור (פעילות ג'ונגלית ידועה), אחת הבחורות גילתה שאני דוברת עברית ומאחר ואני כמובן מבוגרת מהטייל הישראלי הממוצע, די מהר נקלעתי לשיחת ייעוץ קריירה ובחירת מסלול לימודים.
השמועה על משרד ההשמה שלי התפשטה מהר וכך עד הערב מצאתי את עצמי מוקפת ישראלים (הם הרי אוהבים לטייל בקבוצות של מינימום 20), שביקשו לדעת מה יקרה אם הם לא יודעים מה הם רוצים להיות.
אני רק יכולה לומר שעשיתי כמיטב יכולתי להרגיע את הרוחות, הבטחתי שעד שהם יגדלו לא תהיה מלחמה ושהחלום להיות רקדנית בטן הוא נפלא ובר השגה בהחלט (רק תזכירו לי לא לפגוש את ההורים הוודאי מוטרדים של הבחורה הזו).
מבחינת הסיור, בפעילות דיג הפיראנות התגליתי כדייגת לא רעה אבל במרדף אחר האנקונדות התגליתי כציידת לא ממוקדת.
לטובתי אני יכולה לומר שזו לא היתה אשמתי. המגפיים שחילקו לנו כדי לדשדש בביצות אחר זוחלים מסוכנים היו ממש לא במידה הנכונה אז במקום להיאבק עם נחשים בעיקר נזקקתי לחילוץ ואיתור המגפיים שאיבדתי בבוץ.
לצערי בסופו של דבר גם עם דולפינים לא יצא לי לשחות. השחייה היתה אמורה להתאפשר מאחר וכמו עם כרישים, גם תנינים לא מתקרבים כשיש דולפינים במים. עם זאת רוסריו, המדריך שלנו, אמנם היה חביב אך גם עצלן ובעוד שאר הקבוצות שטו למקום אחד, הוא נעמד במקום אחר. כשכל התיירים השתכשכו עם קבוצת דולפינים גדולה אנחנו ורוסריו ניצמדנו לדולפין אבוד, שכנראה לא קיבל את הבריף ולא הבין שעליו לחפות עלינו מפני תנינים במקום להשתעשע עם עצמו במים.
כך יצא שמלבד מרוקאי אמיץ אחד (מרוקאי-צרפתי כמובן), שיצא לשחייה קלה סביב הסירה, שאר הקבוצה ניצלה את הזמן כדי לבהות בעצלן שנמנם לו במרומי עץ טרופי.
במשך שלושת הימים שטנו בנהר לכל הכיוונים ובכל שעות היום וכך עד היום האחרון כולנו פיתחנו אדישות לתנינים ואליגטורים, גם כשרוסריו החליט לעצור ממש לידם.
בנוגע לחיות האלה התגלית הגדולה שלי היא בעיקר שהם אלופי המשחק אחת, שתיים, שלוש דג מלוח וששמורת הטבע חמת גדר היא מקום די מספק בכל מה שקשור לצפייה בטורפים הללו.
בהקשר הזה, מילה טובה למשרד החינוך הישראלי או אולי רק להורים שלי - הייתי היחידה בסירה שהבינה שאנפה, אפילו אם היא קצת וורדרדה, היא לא פלמינגו ובאופן קיצוני יותר, כמעט היחידה שלא התרגשה מהפרות שראינו בדרך. אני מבינה שבניגוד לישראל הקטנטנה, רבים מהמתגוררים בחו"ל חיים בערים גדולות ובעיקר רואים חיות אדם ובנייני בטון אבל בכל זאת ושוב, בין הקונפורמיות הפתלוגית שלהם לבין חוסר הידע הבסיסי בזואולוגיה, לא ברור לי איך דווקא אנחנו הם אלה שפגשו את השואה מהצד המתקלח.
כשהסיור הסתיים, אמנם לא צברתי חוויות טרזן מיוחדות אבל מאחר וחזרנו לרורנבקה הייתי עדיין מבסוטה. זו עיירה שממש נהניתי להיות בה, אולי בגלל געגועי לתאילנד הטרופית. כמו בארץ ההיא, האהובה עליי כל כך, גם רורנבקה מתמחה בדוכני רחוב עם פירות, חום ממכר ואופנועים חולפים כשעליהם ארבעה אנשים ותינוק. גם את ההוסטל שלי חיבבתי מאחר והיתה בו בריכה ותוכן מחמד.
אז אולי עם דולפין לא שחיתי אבל סוף סוף מאז שיצאתי מהארץ זכיתי להתהלך ברחובות עירוניים עם תלבושת קצרה ושייק פירות ביד.

אני אקסטרים אני

ודרך אגב, הידעתם שפירוש המילה "איגלסייה" בספרדית הוא "כנסייה"? זה אומר שהזמר חוליו איגלסייס הוא בעצם חוליו כנסיות... האם זה אומר שלגיטימי לצפות ללהיט ישראלי מבית היוצר של קובי בית כנסת?!?
לא חשוב

יום שבת, 1 בנובמבר 2014

ויוה בוליביה (ויו לה פראנס)


הולה חברים,
כמעט שני חודשי טיול עברו וכעת, אחרי פרו, סוף סוף הגעתי לבוליביה, שבכל מה שקשור לעוני, טינופת ונופים מהממים, שמה הולך לפניה.
בוליביה ארץ מודרנית מפרו אך בעוד האחרונה מפצה על העוני בעזרת היסטוריית האינקה המקסימה שלה, לבוליביה אין מסורת מקבילה וכך העוני שלה עומד בפני עצמו והופך אותה לאקזוטית פחות.
מאחר וכולם פה, כולל המבוגרים, דבוקים לטלפון הסלולרי ומשחקים בו משחקים שהחדיש בהם הוא סנייק, אפשר לומר שבוליביה בעצם נראית כמו גירסה עגומה של אירופה בסוף שנות ה 90', אז האינטרנט היה איטי והיה מותר לעשן בכל מקום.
מה שעוד מבדיל בין בוליביה לפרו היא שמחת החיים הדי נעדרת מהבוליביאנים, בתוספת הנטייה המקומית לחוסר יושר.
תחילה חשבתי שזה אולי כתוצאה מכך שכל האוכל המקומי פה עשוי על טהרת המטוגן והמשמין, דבר שגם הסתדר לי עם החצאיות התפוחות מאוד שלובשות הנשים המסורתיות. עם זאת בירור העלה שהמקומיים דווקא שמחים לאכול כל פרי או ירק באופן מטוגן ושמטרת התלבושת הנשית היא דווקא סימן חיובי שמטרתו הדגשת אגן הירכיים ובמקביל הסתרת השוקיים.
מבחינת הבוליביאנים אגן רחב הוא לא סיבה לדיאטה אלא אטרקציה נשית ושוק עסיסי וגדול נחשב לאיבר הסקסי ביותר. מבחינתי זה אומר כנראה שאף בוליביאני לא עומד להציע לי נישואין אבל אני אאלץ להתמודד עם המשבר (או שלא. די קשה למצוא פה אוכל בריא ולעמוד לבשל בהוסטל אני לא מתכוונת אז לכו תדעו).
אבל אני רצה קדימה אז נתחיל מהתחלה-
לאחר שסיימתי לצפות ביפה והחיה עם פליקס ומשפחתו באיים הצפים, עליתי על האוטובוס לכיוון בוליביה.
כשהגענו לגבול הוסבר לנו שלרשות כל הנוסעים 20 דקות בלבד על מנת לסיים את כל תהליך הכניסה למדינה. מאחר וידעתי שהישראליות שלי דנה אותי לתהליך ארוך מהרגיל ובנוסף הגיעה לאוזניי שמועה על אוטובוסים שעזבו את הגבול בלי נוסעים שהתעכבו, ברגע שהגענו לגבול דחפתי בנימוס את שאר הנוסעים, איימתי על הנהג שלא ייסע בלעדיי ורצתי קדימה כדי להיות ראשונה.
כדי להגדיל את הסיכויים לחצות, הכנתי מראש ובפדנטיות מוגזמת את כל המסמכים הנדרשים. מהבחינה הזו, אמנם ננזפתי על כך שהגשתי אותם בתיקיית פלסטיק מתקדמת במקום בתיקיית קרטון ישנה בצבע עש, בכל זאת יחד עם החיוך הגדול שהוספתי לשיחה, את החלק הזה עברתי בהצלחה.
בשלב הבא היה לי הכבוד להיות התיירת היחידה שנלקחה לחדר אחורי, שם הוסבר לי שעליי לשלם כ 30$ יותר ממה שהיה ידוע לי שנדרש.
גם בשלב הזה לא התבלבלתי והודעתי בקור רוח לפקיד הבוליביאני החמדן, שלצערו בעזרת שגרירות בוליביה בקוסקו, המחיר האמיתי ידוע לי ושלא יבלבל לי במוח (יותר נכון מה שקרה הוא שבתגובה לבקשה, לקחתי את הנייר שהחזיק הנציג רשויות החוק, מחקתי את הסכום הדמיוני שהוא תכנן לרכוש בו לעצמו טטריס או סיגריות וכתבתי במקום את התשלום המדויק הידוע לי בתוספת מבט אכזרי).
מכאן עברנו לתחרות מבטים שנמשכה כנצח אך המתח בחדר הוכרע ברגע ששלפתי את מבט התוכחה/אכזבה שלי מהארכיון הפולני. הבוליביאני החמדן התקפל מיד, הוחזרתי לתור ובתום 15 דקות בלבד זכיתי בויזה הנכספת.
מאושרת כיהודיה שהכריע צורר דילגתי חזרה לאוטובוס ומשם המשכנו הישר אל הארץ הבוליביאנית המובטחת.

כששבתי לאוטובוס הייתי במצב רוח כל כך מרומם שמיד פצחתי בשיחה לבבית עם צרפתי שישב לידי.
זה הרגע לחשוף שהארץ הזו מפוצצת צרפתים. מישהו שם במשרד התיירות הצרפתי ללא ספק אוהב את בוליביה וכך על כל צעד אפשר לחשוב מינימום שאתם מדלגים בשאנז אליזה אם לא ברחוב בן יהודה בתל אביב.
הצרפתי, באופן ממש לא מפתיע או יוצא דופן, לא ממש ידע אנגלית וספציפית גם לא ספרדית. עם זאת, זחוחה ממעשיית החצייה ההירואית, נמלאתי נדיבות כלפי התייר האבוד ומיד החלטתי לאמץ אותו.
נתתי לו שקד (היו לי רק שניים), את אחד מצמידיי הפרואנים (למען הסטייל) והסכמתי שנמשיך את הדרך יחד למען הוזלת עלויות בהוסטלים השונים.
התחנה הראשונה אליה הגענו אחרי החציה היתה קופקבנה, עיירה קטנה השוכנת בצדו הבוליביאני של אגם טיטיקקה.
החבר החדש ואני לקחנו חדר יחד אך לעת ערב, בעודו מתרוצץ סביב מיטתו בחיפוש אחר ״מוסטיקס״ (מוסקיטוס עבורכם), ובתום ארוחת ערב שכללה בעיקר הרבה אמירות ״מה?״ מצידי ונפיחות לחיים מצדו (המחווה הצרפתית שמשמעה חוסר שביעות רצון מכל דבר אפשרי), הבנתי שייתכן ואספתי תחת כנפי צרפתי שהוא, איך לומר, לא הבגט הכי אפוי במאפייה.
בכל זאת, בעודי שואפת לתואר חסידת אומות עולם וגם כי למצוא מישהו שאפשר לבטוח בו לגמרי עם הציוד שלך זה לא דבר של מה בכך, הדחקתי את הרצון לדחוף אותו ואת הסיפורים דלי אוצר המילים שלו מאחד ההרים והמשכנו יחד גם בימים הבאים.
ביום השלישי, לאחר שסיירנו באי השמש היפייפה, שהוא בעצם האטרקציה המרכזית בעיירה, עלינו על אוטובוס שיוביל אותנו לעיר לה פז.
מראש החלטתי שבלה פז, למען שלומי ושלומו גם יחד, נפריד אני והבגט כוחות אך בסופו של דבר הוכיחה הנסיעה הזו שצרפתים אבודים באמצע הדרך זה לפעמים יתרון.
על אף שאת קופקבנה עזבנו ב 18:00 לטובת נסיעה ששווקה כאורכת 3 שעות, בפועל יצאנו להרפתקה שכללה גם שיט בסירה (כי ככה הם פה בדרום אמריקה, אוהבים לפנק נסיעה אחת בכמה אמצעי תחבורה ואם אפשר אז עדיף בהפתעה - אז עכשיו תירדו מהאוטובוס ותשבו בסירה הקטנה הזו, טוב?), דחיפה משותפת של כל הנוסעים והנהג את האוטובוס לאחר שזה נתקע ברציף וכן מספר עצירות לשם חיפושי משטרה מפוקפקים.
בסופו של דבר ללה פז הגענו רק כעבור 6 שעות ובאמצע הלילה.
בשלב הזה המידע היחיד שהיה לי על לה פז היה שלילי ביותר. שמה של העיר הזו כמעוז הרשע והפשע הולך לפניה וכל ספר טיולים מזהיר שלא להסתובב בה לבד, לא בלילה ובעצם עדיף לא בכלל.
מאחר ואמיצה גדולה אני ממש לא, השעה המאוחרת גרמה לי מיד לשנות את תוכניתי לנטוש את ז'אק ברל שנחר לצידי והודעתי לו שמפה הוא ואני ממשיכים יחד למצוא מחבוא מהמקומיים המסוכנים.
לשמחתי גם צרפתים מפחדים מהחושך וכך שמח חברי על ההצעה. כמה חיפושי אינטרנט זריזים ובאמצעות המלצות חמות של גולשים אמינים, מצאנו את ההוסטל שבדיעבד יש לו הכבוד להיות החבר הראשון במה שמעתה תיקרא, טם טם טדם - ״תחרות ההוסטלים הגדולה״!
אני רק אקדים ואתנצל בפני כל שאר המלונות באשר הם מאחר ולאחר החוויה הזו, המקום האחרון בתחרות בהחלט תפוס.
קודם כל מחיר ההוסטל היה זול להפליא אך לא בעקבות העובדה שחלקנו בהוצאות אלא יותר בזכות הדבקות שלו בציוד ואביזרים מיושנים. אין בו מחשבים ובטח לא מסעדה, כנראה כי כל השוהים בו עניים מכדי לקנות לעצמם אפילו מיץ.
המזרנים בחדר היו בעובי של גבינה צהובה ובעלי ריח דומה ואילו השטיח שימש מעבדה נהדרת לחיות מיקרוסקופיות.
החדר שלנו מוקם אלגנטית באופן שאיפשר מעקב אחר משאיות הזבל של העיר אך טובה מכל היתה המקלחת -
מדובר בחדרון עם ברז אחד ולא כי המים לא דורשים קירור. המים היו כל כך רותחים שהמקלחת שלי נראתה יותר כמו גירסה היפראקטיבית של המשחק ים-יבשה-סבון.
ברור שעל מתלים (או כסא או ידית לדלת), אין בכלל על מה לדבר וכך נאלצתי להיכוות ביד אחת ולהחזיק את הדברים שלי ביד השניה. למעשה מחוץ לדלת היה איזור העישון והבילוי של ההוסטל אז יכולתי פשוט לבקש מאחד הצרפתים שיחזיק לי את המגבת.
היתרון היחיד של ההוסטל היה שהוא היה כל כך דוחה שהחלטנו שאפילו השודדים מהם התחבאנו בעוז לא יעיזו לפרוץ פנימה (לפחות לא בלי חליפת מגן), וכך נרדמנו איש איש במיטתו כשאנחנו משתדלים לקיים עם הסביבה מינימום מגע בלי אנטיביוטיקה.
לאחר ששרדנו את הלילה, הצרפתי, שהגיע לבוליביה רק לחופשה קצרה, המשיך בדרכו ונותרתי לבדי.
האמת אולי זה הרגע להתנצל על ההשמצות שלי את אותו בחור כי סך הכל זו לא אשמתו שהוא היה יותר קורדון בלי מאשר קורדון בלו אבל סך הכל הוא היה טוב לב וחביב.
מאחר ואני תכננתי להישאר בעיר לעוד כמה ימים אך בטח לא בחיידקייה בה הייתי, רצוצה ונקייה חלקית יצאתי לרחובות העיר ושם גיליתי שלא שוד ולא נעליים, הכל תעמולה קפיטליסטית (כמו שהסביר לי אחר כך אמריקאי מרדן), ולה פז - ז'טם.
האהבה שלי לעיר הזו נובעת גם מכך שכאן גיליתי את ההוסטל שעד כה לוקח את המקום הראשון בתחרות (פנקייקים לארוחת בוקר, מנורות קריאה לכל מיטה ובעזרת השם והגיע הזמן, מתלים במקלחת, שלא לומר שניים ולידם ספסל לעוד בגדים ושאר שמפו. לאקז'רי כמו שאומרים בפריז :), אבל גם כי העיר המשוגעת הזו מקסימה -
על 2.5 מיליון התושבים יש כאן רק 20 סופרמרקטים כי כולם קונים הכל בעשרות השווקים הפזורים ברחבי העיר - בלה פז ניתן למצוא שוק אלקטרוניקה, שוק מכשפות (אמיתי), שוק יד שניה (הגדול בדרום אמריקה) וכמובן שווקי אוכל ומזכרות. כל משפחה הולכת עד סוף הדורות לאותה הרוכלת באותו השוק וכך האווירה פה מאוד משפחתית.
בנוסף העיר מלאה כיכרות מקסימות הנחבאות בין הרחובות עמוסי הלכלוך ולשמחתי תפיסת המרחב האישי של הבוליביאנים טובה יותר משל אחיהם בפרו וכך אפשר להתהלך ברחובות לה פז בקלות, מבלי לצרוח "דיסקולפה" (סליחה), כל ארבעה צעדים.
בעיר יש די הרבה מותגים ולצידם אפשר למצוא אפילו אוכל טוב (אם כי עדיין מטוגן) ועל הכל מנצחים עשרות אוטובוסים מצחיקים בגודל מניאטורי. בכל יום ראשון הצ'וליטות, אלה הן הנשים המסורתיות עם החצאית, מדגימות את כוחן בתחרויות היאבקות מוטרפות ובכל מעבר חצייה יש ילדים הלבושים כמו זברות ומטרתם ללמד את המקומיים את חוקי התנועה.
בקיצור, שיגוע בריבוע.
כאן לראשונה התוודאתי לחיי הלילה בדרום אמריקה (כמובן בחברת צרפתים) וכאן גם לראשונה ביבשת נסעתי ברכבל שכולם בעיר מאוד גאים בו אבל לי הוא בעיקר הזכיר את הביצים של גוראל בחיפה. מפה אני ממשיכה לעוד הרפתקאות אקסטרים אבל עכשיו אני הולכת לשלם על השייק בננה אוריאו הבריא השני שלי אז נתכתב עוד בהמשך.
מקווה שאתם בינתיים שורדים את תחילת החורף.
נשיקות.