בואנאס נוצ'ס,
לפני שאני מספרת איפה הייתי עד עכשיו אולי חשוב שנבהיר משהו - אני יודעת שפיזרתי הבטחות על הדגמת ידע מתפתח בשפה הספרדית אבל האמת היא שעד כה מניין השיעורים שלקחתי נותר על אחד.
הרעיונות הספונטניים של דוריס השמאנית הפריעו ללא הפסקה ובפעם השלישית שחזרתי לבית הספר כדי לבטל את השיעור שקבעתי רק יום לפני, החלטתי להיכנע למציאות בה הידע הספרדי שלי מוגבל עד מביך.
זה לא שלא למדתי שום מילה נוספת בזמן שעבר אבל אני מודה שלא משהו מאוד יעיל. לדוגמה, המילה שבעיקר מככבת בימים אלה בזיכרוני היא "בוספורוס", שזה גפרורים. מצד שני, לפני שאתם מעקמים את האף אז דעו לכם שהחלטתי שזו בעצם עשויה להיות מילה ממש שימושית - היא יכולה לשמש להתחלה עם בחורים בבר, וינטג' סטייל (יש לך בוספורוס?) ומנגד עשויה להיות יעילה במקרי היתקלות עם גורמים עוינים (ידוע שלצעוק "בוספורוס!" בטון היסטרי מלווה במחוות מאיימות, יכול להבריח גם את השודד העיקש ביותר).
אז מאיפה נתקעה לי המילה בוספורוס? מחוליה, סוכנת הבית של דוריס השמאנית וחוזה, בעלה האינדיאני, איתם גרתי ב 12 הימים האחרונים. חוליה מקסימה ורוב הזמן מבשלת נפלא אך במרבית חלקי היום אפשר למצוא אותה מסתובבת ברחבי הבית, לבושה מכנסי טרנינג וכובע פטריה, ממלמת לעצמה דברים בספרדית שכמעט תמיד עוסקים בצורך לאתר שוב את הבוספורוס.
בעצם לפני 12 יום סיימתי את דיאטת הלימונים ושום הידועה לשימצה, ועל כן הוכרזתי כמוכנה לעלות שלב והוזמנתי להתגורר בביתה של דוריס.
הבית נמצא בלב העמק הקדוש, מרחק נסיעה של כשעה מקוסקו, והוא מהמם עם גינה ענקית ומטופחת אותה אחראי להשקות פעמיים בשבוע לא אחר מאשר ג'קי צ'אן.
כשאני אומרת משקה אני מתכוונת מטביע ומנגן על עצביי הרגישים מילדות לבזבוז מים וכשאני אומרת ג'קי צ'אן אני מתכוונת לילדון פרואני מקסים שלפני שנולד אבא שלו כ"כ התרגש מסרט פעולה בו כיכב העילוי האסיאתי עד שהחליט לקרוא כך לבנו הבכור.
אז בין ג'קי המשקה/מטביע לבין חוליה מאבדת הגפרורים, לצד דוריס השמאנית וחוזה יפה התואר (שמתמחה בעיסויים אנרגטיים ביום וייבוש פירות אקזוטיים בלילה), הצטרפתי אני בתקווה להבין משהו מהעולם הזה.
הצעד הראשון של דוריס היה להעביר אותי לאוהל בגינה כדי שאהיה קרובה לטבע. בנוסף, בעקבות אבחון הילאי של זיה הברזילאית (ההיא מהסיפור של הבכי והמקל), דוריס הגיעה למסקנה שיש בי יותר מדי חום ודנה אותי לאמבטיית קרח של שעה בכל יום מוקדם בוקר. אם תוסיפו לזה את אמבטיית הצמחים היומית שלי אפשר להבין שנקיה בטוח הייתי, אבל לא במובן הקונבנציונאלי. לא ראיתי שמפו או סבון במשך 11 יום כך שאני רק יכולה לברך שרוב הזמן היה לי ריח של שיח פורח ולא משהו אחר.
שמאן הוא בעצם מרפא, שבקהילות מסורתיות היה אחראי לכל ריפוי דרוש. כיום עם הרפואה המערבית, עדיין יש שמאנים פעילים אך הם מעטים ורוב התחום הפך בעצם כמוקד משיכה לגרינגואים כמוני שמחפשים את האור.
שמאנים עובדים לא רק אבל בעיקר עם צמחים וזאת מתוך האמונה שבכל דבר יש תבונה ורוח שיכולה לעזור לאדם. לדעתי הצמח המוכר מכולם הוא האיוואסקה, צמח שנלקח כמשקה, לרוב במסגרת טקס המוני ועליו נאמר שהוא חזק מאוד לגוף (סמוך לזמן שבו שותים אותו הוא גורם להקאות ושלשולים) אך גם מספק חזיונות מרהיבים, תובנות ומשחרר דברים כגון יצירתיות ורגשות.
בגלל הכוח והייחוד הגדול שלו, הצמח הזה פופולרי במידה עצומה וברבות מהמדינות בדרום אמריקה, כולל פרו, אפשר למצוא אותו בכל פינת רחוב. למעשה כשרק התחלתי לברר על הנושא גיליתי שיש פה המון מקומות שמציעים טקסי איוואסקה ושהצמח הזה, שאסור לשימוש ברוב חלקי העולם, נפוץ פה לפחות כמו אוטובוס ציבורי.
מאחר ואותי עניין תהליך הריפוי (healing) של הצמח ולא השימוש בו כסם, וויתרתי על כל הטקסים בקוסקו ובחרתי בדוריס, שהיא שמאנית בת 56 עם שיער לבן פרוע ומראה די מערבי, שלא עושה טקסי קבוצות, לא מפרסמת את עצמה ובאופן כללי חתיכת טיפוס.
דוריס מאמינה בצמחים כמרפאים ולכן מבחינתה כשלוקחים כל צמח צריך לדעת מה המטרה וצריך להכין את הגוף (עיין ערך לימונים ושום כל בוקר, איסור על קפה/אלכוהול/בשר ואיסור מדכא במיוחד על שוקולד עקב היותו עשוי מקקאו).
זה לא זול אבל זו פריבילגיה עצומה לעבוד אישית עם שמאן דובר אנגלית, שיכול להכיר אותך ולבנות איתך תהליך אישי ודוריס לא עושה שום צעד מבלי לקרוא קודם בעלי הקוקה מה מתאים לך. את היכולת לקרוא בעלים היא קיבלה משמאן צעיר איתו היתה לפני שנים. אותו שמאן גר למעלה בהרים ולדבריה היה מרפא ומכשף רב עוצמה, שמתוך תקווה שתהיה אישתו, העניק לה יכולות אנרגטיות לא מבוטלות.
דוריס, שנולדה בלימה ומאז חוותה ולמדה המון, היא אישה קשה ומיוחדת לחלוטין ומה שנחמד בה יותר מכל היא שהיא גם אישה רגילה. יש לה סיפורי חיים ובעיות כמו של אחרון בני האדם, היא בעלת מינוס סבלנות ואין לה שום יכולת לתכנן תוכניות ולדבוק בהן. לצד זאת יש לה נוכחות ענקית ואנרגיות עצומות ואיכשהו בין פיזורי הקשב והריכוז שלה היא מפציעה עם הבזקי היזכרות ספונטניים שגורמים לזה שהכל מתקיים ודבר לא נשכח בעצם.
כשהיא פגשה את בעלה הנוכחי בן ה 31 הוא שיקר לה שהוא צעיר בשנתיים ממה שהוא כי הוא ידע שאחרת היא לא תרצה בו.
כשביקשתי ממנה שנצטלם יחד היא סירבה כי- can you imagine what would happen if I took pictures with every mother fucker that walked through my door?! You could find me in fucking google
זו דוריס.
כשהגעתי אליה היו איתי זוג ניו יורקי מקסים (אבי וג'וש, אביגיל ויהושוע, יהודים יש בכל מקום), שיחד מגיעים לדוריס כל כמה שנים והפעם הם ביקשו להתנקות לקראת הילד השלישי אותו הם מתכננים.
ביום הסיום, כשהם לקחו איוואסקה, אחד החזיונות של אבי היה מין ילד שהגיע, ניקה והכין את הרחם שלה ללידה כשהוא נעזר בעץ מיוחד שמשמש לטיהור. אמיתי או לא, זה היה מאוד יפה ומיוחד עבורה וזה כוחה של איוואסקה הנחשב לצמח, או רוח, שעובדת על מה שנקרא העין השלישית או הקשר שיש לכל אחד מאיתנו לממד האנרגטי.
עקב היכולת הזו, דוריס התאהבה באיוואסקה מעת ההתנסות הראשונה שלה איתו בגיל 15, אז הוא סייע לה להתגבר על אחד מפחדי הילדות המשמעותיים שלה. נרגשת היא המשיכה לעשות איתו מסעות אך אט אט, בסוף כל מסע, כשהאדם "חוזר" לגוף שלו, דוריס לא רצתה לחזור.
בכל מסע היא נהנתה יותר ויותר מתחושת המעבר לעולם האחר ובתום כל מסע התאכזבה לשוב למציאות. עוד משהו שחשוב להבין על צמחים היא שהמודעות של האדם שלוקח אותם לא נמחקת. זה לא אלכוהול או סם כגון הירואין. האדם שלוקח את תמצית הצמח מחד חווה דברים מיוחדים אך מאידך מודע לעצמו ולסביבה כל הזמן ודוריס המודעת לשני העולמות רצתה להישאר שם.
עקב כך וההבנה שזמנה לעבור לעולם הבא טרם הגיע, היא החליטה שלא להתעסק עם איוואסקה יותר וכיום רק הבת שלה עובדת עם הצמח הזה ואילו דוריס עובדת בעיקר עם רוח הוואשומה.
את הוואשומה רוב המערביים מכירים כסאן פדרו, קקטוס שלוקח לו שנים רבות לצמוח וממנו מפיקים תמציות ושבבים שמטרתם ריפוי.
בניגוד לאיוואסקה, רוח הוואשומה נחשבת לכזו שעובדת על הגוף. היא לא מהירה וסוחפת כמו האיוואסקה אלא סבלנית ומלמדת. היא לוקחת את האדם רק לאן שהוא יכול, מתחילה בממד הפיזי (מי שלוקח עשוי לפתע לחוות כאב באיבר מסוים כדרך של הצמח להראות תחלואה או מקום בגוף שהצטבר בו רגש קשה) וכשהאדם מוכן היא גם יכולה לספק לו חזיונות.
ביום השני שלי אצל דוריס קיבלתי לשתות כוס גדולה של וואשומה ויצאתי למסע מנטלי מאוד ארוך שלצערי מתחיל בבחילה. בעצם ברגע שמקיאים (איכשהו הרבה צמחים מערבים קיא), החומר משתחרר בגוף והמסע מתחיל.
במהלך הדרך היו לי רגעים נעימים ורגעי בהייה אבל לא הרגשתי משהו מיוחד ו"הנחיתה" חזרה בכלל היתה סיוט כי כל המחשבות הכי מפוחדות שלי באו לבקר ולא נהניתי בכלל. הייתי כל הזמן במודעות ותפקדתי רגיל אבל היה מעין זרם נוסף של מחשבות או רגשות שבסופו של דבר עבורי היו לא נעימים.
המסע שהתחיל בבוקר נגמר ממש מאוחר ורק איכשהו עברתי את הלילה המדכא. בבוקר למחרת (אחרי שחזרתי לישון ולהתחמם מאמבטיית הקרח המוקדמת), כשדוריס באה להעיר אותי, פשוט התחלתי לבכות.
היה לי קשה להסביר למה אני בוכה בדיוק אבל פשוט הייתי אומללה (שאולי זו דרך לראות שלקחת צמחים זה לא פשוט דרך מגניבה להתמסטל אלא יש פה אלמנט טיפולי חזק יותר). יש המון אנשים שלוקחים וואשומה או פטריות או איוואסקה ונהנים מהדרך אבל זה בעצם לא הרעיון או מלוא הפוטנציאל של מה שהצמחים האלה יודעים לתת.
דוריס דווקא היתה מבסוטה מהבכי שלי, מהזריזות שבה דברים משפיעים עלי (מה חדש?) ומהכנות שבה אני מדברת על הרגשות שלי (מה חדש 2).
היא הסבירה שהיום הבת שלה מגיעה לתת לג'וש ואבי טבק, צמח שהרוח שלו נחשבת למנקה, ומבחינתה אם אני רוצה, אני מוזמנת.
אז ניגבתי את האף והובלתי את הפרצוף הבוכה שלי למרכז החצר.
דבורה (Debora בשבילכם, הבת של דוריס), נתנה לכל אחד דלי והסבירה שברגע ששותים את הטבק תהיה בחילה וכאב בטן שיגרום להקיא (שוב). אחרי הטבק חייבים לשתות מיד 7 ליטר מים (אחרת עלולים למות), ושהמטרה היא למלא בקיא לפחות חצי דלי. היא עוד אמרה שלפני שכל אחד ישתה, כדאי שיבקש מרוח הטבק שתעזור לו להוציא מהגוף משהו שהוא רוצה. אישית, מאחר ולילה לפני היה לי מפגש לוהט עם כל מה שמעיק עלי, היה לי מה לבקש.
אז ביקשתי. והקאתי. יום שלם.
אחרי 40 דקות בערך שמעתי את אבי צוחקת ואת ג'וש מפטפט ולא הבנתי איך. היתה לי בחילה משוגעת וזרמים בכל הגוף, לא יכולתי להזיז את הידיים ודבורה היתה צריכה להגיש לי את המים, שבעצם לא הייתי מסוגלת לשתות.
מאוחר יותר דוריס אמרה לי שלא ממש מתים אם לא שותים את המים אבל באותם רגעים זה עזר כי לא היתה לי שום מוטיבציה אחרת. הייתי כל כך חלשה שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בין קיא לקיא היה לי צורך עז לשחרר דברים גם מהצד השני של הגוף אבל לא הייתי מסוגלת לקום או לתת לדבורה השמחה והמתופפת סביבי, להרים אותי.
למזלי, מאחר וישבתי על הפונצ'ו של ג'וש, אמרתי לעצמי שאולי אני תכף מתה אבל אין שום סיכוי שאני מכתימה את הקשר היהודי שלנו בתוצרת מהתוכעס המהמם שלי וכך נמנעה התקרית.
בסופו של דבר הקאתי יותר ממה ששתיתי וניצחתי בתחרות הדלי כי שלי היה מלא (!). מצד שני העברתי את אחד הימים הקשים בחיי. בעיקר הייתי מעולפת בגינה שעות עם זחילות רנדומליות לאחת הערוגות על מנת להקיא. ד
דבורה בדרך המיוחדת והמקסימה, צחקה והודתה שמעולם לא ראתה מישהו מקיא כל כך הרבה מטבק אז כנראה היה לי מה להוציא.
דוריס דווקא היתה קצת מוטרדת, לא מהעילפון או הקיא כמו מהמידה בה הייתי חלשה.
בסופו של דבר, האירוע הזה, בו הייתי הכי קרובה בחיי להרגיש מתה, היה חשוב והוביל לחלק ב' במסע עם דוריס, שכלל שיחות על ההבדל בין סמים לצמחים וחביתות תפ"א על הבוקר..
המשך יבוא :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה