יוסי בקרנבל

רצוצה ממסיבת רחוב נוספת של הקרנבל (בלוקו), ואחרי שעת שינה בודדת, נפרדתי מליזטונגה הוסטל, בו עבדתי בחודש האחרון ונרגשת נסעתי לאסוף את אבא שלי משדה התעופה. יוסי החתיך הגיע לבוש בשתי שכבות וסוודר, רק כדי להתחיל להזיע בדיוק אחרי 5 דקות. אחרי שהוא התפשט וכך מיד התאים ל - "כאילו שמלה אבל בעצם רבע סנטימטר בד" שלבשתי, נסענו לדירה ששכרנו לשם השהות שלנו בעיר. כשהגענו גילינו שבעצם שכרנו רק חדר ושמלבדנו יש בדירה גם אמריקאי צעיר שמנמנם על הספה בסלון, זוג ברזילאי, שהדירה בעצם שלו וצמד חתולים. לנו הוקצה חדר חביב אך ללא מיזוג ובו הספיק לאבא שלי ניסיון נמנום בודד כדי להחליט שאין סיכוי שהוא מעביר דקה נוספת בצלחת הפטרי ששכרנו. לשמחתנו מוניק, בעלת הדירה, הסכימה להחליף איתנו חדרים בלי בעיות וכך אנחנו ישנו בחדר הממוזג שלה ושל בעלה(על המצעים הלא מוחלפים שלהם) והם ישנו בחדר/תנור שלנו (על מצעי הנמנום הלא מוחלפים שלנו). החפצים של כל הצדדים היו פזורים בכל החדרים וכולנו שימשנו מגרש משחקים לשני החתולים, שכנראה שלא שמעו על העובדה שחתולים ישנים הרבה.


הדירה של מוניק היתה ממוקמת בשכונת טיז'וקה, שכונה המרוחקת מעט מהמרכז אבל בעזרת המטרו של ריו הכל היה בר השגה. עוד באותו היום יצאנו לבלוקו הראשון שלנו, שהתקיים בשכונת סנטה תרזה השיקית. שם, בתוך המון של עשרות ברזילאים מקפצים ותזמורת חיה, טעם אבא שלי את הקפיריניה הברזילאית הראשונה בחייו ולצערי גם את חיי הפשע של ריו - רק שעה אחת עברה לפני שכייסו לו את הטלפון ובשעה הבאה נעלם גם הארנק. יחד עם עוד מקומיים ותיירים שדודים נגררנו לתחנת המשטרה ושם גילינו את מה שכבר חשדנו בו : הגנב לא התחרט והחזיר את מה שלקח אלא דווקא נעלם עם הכל לתמיד. מאחר ואותו יום היה גם יום ההולדת של אבא שלי, קשה לומר שהיה לו יום נחיתה /הולדת שמח במיוחד והוא סיים את היום הראשון עצוב למדי (אבא שלי אוהב אותי ושמח מאוד לראות אותי אבל זה ידוע במשפחתנו שבינו לבין הסלולרי שלו יש קשר אינטימי במיוחד).

משתזפים בים

בימים הבאים שמתי לי למטרה לתקן עבורו את הרושם של ריו. החלטתי להציג בפניו את העיר השמחה שאני כה אוהבת בעזרת המרשם הבא - בירה של בוקר בדרך לעיר, אתר תיירים בצהריים, סמירנוף אייס וארטיק באוטובוס ובלוקו להמשך היום. בין לבין הוספתי גם ביקור בים המקומי היפה, מפגש עם כמה מחבריי המקומיים ודי מהר הביקור התחיל להשתפר.

עם הפנים לריו

עובדה נוספת שעזרה משמעותית היתה שבזמן הקרנבל, מהשעות המוקדמות, כל התחבורה הציבורית בריו עמוסה שותים ושותות מחופשים. כל בוקר במטרו נדחקנו בתוך קהל עליז של פיראטים ונערות פרחים שבידיהם בקבוקי שתיה וכל ערב שבנו להידחק באותו קהל, רק הפעם כשהוא שיכור ממש. ברזילאים בקרנבל הם אמנם חבורה צעקנית למדי אבל גם כל כך נחמדה ושמחה, שזה מדבק.

Bloco!!

יוסי והמחופשים/ות

יוסי והמחופשים/ות

חיש קל אבא שלי תפס את העניין והחל להצטלם עם זרים מחופשים ולנהל שיחות עם מקומיים אבל ההיי לייט מבחינתו היה ביקור בסמבדרום, ההיכל הרשמי בו התקיימה התחרות בין בתי הספר לסמבה. הסמבדרום מעוצב כמסלול הליכה רחב וארוך, שעליו צועד כל בית ספר בתהלוכה מושקעת. משני צידי המסלול בנויות טריבונות בטון עליהן יושב הקהל ובמשך כ - 9 שעות חולפים על המסלול עשרות רקדנים ורקדניות בתלבושות מרהיבות. לרוע המזל, הערב שבו היו לנו כרטיסים לצפות בתהלוכה היה ערב גשום, שאמנם לא גרם לביטול האירוע אך כן גרם לנו לצפות ברובו תחת גשם טרופי מציק. מאחר ואת המטריה שהבאנו החרימו לנו בכניסה (קצה המטריה המחודד הסגיר את כוונות הטרור שלנו), רכשנו במיטב כספנו שתי שקיות ניילון בצורת גלימת נזירים עם קפוצ'ון. ארוזים כמו עוף קפוא הצטרפנו לשאר הצופים שלא נראו כאילו הגשם מעיק עליהם; הם קפצו ושרו מכל הלב את כל השירים כשהם מוסיפים תנועות דרמטיות תואמות ומתרגשים עד אין קץ(חשוב להבין, כל בית ספר מתחרה מקבל זמן משלו להציג את יכולותיו. הוא עושה זאת בתהלוכה צבעונית הנמשכת כשעה וחצי (!) ובמהלכה מושמע רק השיר הנבחר של אותו בית ספר לאותה שנה. המשמעות היא שבמשך כל שעה וחצי כזו, הרקדנים והרקדניות צעדו לפנינו לצליליו הבלתי פוסקים של אותו השיר ולקהל המקומי נראה היה שאין בעיה לשיר אותו שוב ושוב בהתלהבות כנה. אבא שלי ואני התרשמנו עמוקות).

קרנבל 2015!

עטופים בשקיות על ספסלי הסמבדרום

אחרי חמישה ימים של חגיגות ושיגועים הגיע הזמן להתקדם. התחנה הבאה שלנו היתה מפלי האיגוואסו שבדרום המדינה, מפלים המוכרים עלי ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית. תכננו לבקר הן בצד הברזילאי והן בצד הארגנטינאי של המפלים ולכל זה היו לנו 3 ימים. ההוסטל שבחרתי לנו בצד הברזילאי התגלה כהצלחה מסחררת ורק על אנשי הצוות העליזים שלו יכולנו לוותר - הם אמנם נתנו שירות מעולה אבל גם גילו נטיה לצעקנות ועליזות חברותית מוגברת; בכל פעם שחלפנו בלובי אחד מהם קפץ עלינו, דרש ונתן כיפים ושאל בצעקות מה שלומנו ומה מידת שביעות הרצון שלנו היום. עד סוף הביקור נאלצנו לפתח טקטיקות הסוואה, שיאפשרו לנו לחלוף בקומת הכניסה בלי נזק אודיטורי אבל מעט מאוד חמק מעיניהם של 70 אנשי הצוות שארבו לאורחים בכל רגע נתון.


הביקור במפלים היה מוצלח מאוד, בעיקר בצד הארגנטינאי המרשים קצת יותר. בצד הזה ניתן לקחת סירה המקרבת את המבקרים ממש עד המפלים וכתוצאה השיט כולל מקלחת טבעית שוצפת.

מפלי האיגוואסו

מפלי האיגוואסו

מאחר ואחרי חצי שנה שלא התראנו, היה לי חשוב מאוד שהטיול של אבא שלי לקצה העולם יהיה מוצלח ולא רק בגלל המפגש שלנו, לשמחתי אחרי שנהנה מאוד בקרנבל, הוא גם נראה מרוצה מאוד מהאטרקציה הנוכחית. הוא נהנה להירטב מהמפלים, לצלם אותם מכל כיוון ומהלגיטימציה לטייל בשבילי הפארק בבגד ים בלבד (אולי החיבה ללבוש מינימלי היא משפחתית). הוא אפילו אסף בהוסטל מעריצה צ'יליאנית - פגשנו אותה בבריכה (גיגית)של המלון והיא התרשמה עמוקות מהגבר הישראלי שלא דובר מילה בשפתה. מאחר ואבא שלי עם קפיריניה (הפי אוור על שפת הגיגית) הוא איש אף חביב מהרגיל, את הקפיריניות שהוא הביא לכל היושבים במים הגברת פירשה קצת באופן אישי מדי. בימים בהם התארחנו במלון, שביעות הרצון שלה מאבא שלי אמנם היתה מחמיאה אבל גם הוסיפה אתגר לוגיסטי להתנהלות שלנו במלון - בעוד למטה ניסינו לחמוק מעובדי המלון שקפצו עלינו מבין העציצים, בשאר הקומות נאלצנו להתמודד עם גברת שכל פעם קפצה עלינו מבין הטפטים ורצתה לבלות איתנו.



שלושה ימי המפלים עברו מהר ובסופם הגיע הרגע להיפרד מברזיל ולהתקדם לאקוודור. בשדה התעופה של עיר הבירה, קיטו, היינו צפויים לפגוש את אחותי ויחד לצאת להרפתקאות נוספות באיזור. עקב לוח הזמנים של שלוש (!) הטיסות שהביאו אותנו לאקוודור מברזיל, יצא שהיה עלינו לחכות לה כשש שעות בשדה התעופה של קיטו. מותשים ומתוסכלים מהיעדר כורסאות או ספסלים, החלטנו שאין ברירה והצטרפנו לשאר הנוסעים ששכבו על ריצפת שדה התעופה כדי לנמנם (טוב לומר "כדי לנמנם" זה לא מדויק כי אני, בשלב הזה מוצ'ילרית משופשפת, נרדמתי תוך שניה ונהניתי משינה עמוקה ואילו אבא שלי, איש רגיל וחמוד, עם מזוודה ושיגרת חיים המערבת מצע נוח יותר מבלטות, בעיקר התהפך על משכבו).



בשתי דקות שעברו טרם נרדמתי, שמתי לב שבפעם השניה תוך עשרה ימים, אני נרגשת מאוד לקראת מפגש משפחתי צפוי; אני לא רגילה להיות בנפרד מאחותי האהובה לזמן ארוך כל כך והתגעגעתי אליה מאוד. בנוסף, אני מודה שעבורי הפרידה מברזיל היתה בטרם עת והתחלתי להרהר באפשרות שאשוב לשם בקרוב. על כל זה חשבתי בעודי מתמקמת על ריצפת השדה, רק שעות בודדות לפני שאצא עם משפחתי לביקור חלומי ב... גאלאפאגוס :)

נשיקות

על ריצפת השדה בקיטו, ממתינים לאחותי

מכתבים מהפאבלה

הי,

עבר קצת זמן מאז דיברנו לאחרונה ועכשיו אני כותבת לכם מריו, ברזיל. נכון, פעם אחרונה שדיברנו הייתי בכלל בצ'ילה, אבל מים רבים זרמו מאז ועכשיו אני במדינה אחרת.
מהימים החסרים אין לי שום דבר מרגש לדווח. ההיי לייט שלי מהתקופה היו סלפי עם פינגווין, המתנה של רבע שעה באוטובוס ציבורי, על כל נוסעיו, מחוץ לסניף בורגר קינג בבואנס איירס עד שאשת הנהג תסיים לרכוש לה ולבעלה בורגר כפול וקולה ושיא השיאים היה בילוי בבית הקיץ של אמיליה. אמיליה היא ארגנטינאית מקסימה שהיה לי המזל להכיר בעיר קטנה בארגנטינה ונפגשנו שוב מאוחר יותר בבואנס איירס. אמיליה הזמינה אותי לבלות בבית הקיץ של הוריה ושם על גדות הנהר, העברנו יום מקסים בין נמנום על ערסלים לבין שחיה קלה בנהר.

סלפי עם פינגווין

 על גדות הנהר, בית הקיץ של אמיליה

קרן אור בשם אמיליה 

 על גדות הנהר, בית הקיץ של אמיליה

כל זה קרה לי בארגנטינה וכשסיימתי הבנתי שכעת עומד לרשותי חודש המתנה לאבא שלי, שמתוכנן להגיע לריו, ברזיל, כדי לבלות איתי בקרנבל. מאחר וקצת התעייפתי מההסתובבויות, את הזמן שעמד לרשותי החלטתי להעביר במקום אחד ולנטוע קצת שורשים לשם שינוי. הרעיון שלי היה למצוא עבודה זמנית שתאפשר לי גם להעמיק את ההיכרות עם מקום אחד וגם לחסוך כסף ולכן התחלתי להציע את שירותיי כפקידת קבלה לכל הוסטל בסביבה. כמובן שתחילה שלחתי את לחמי להוסטלים צ׳יליאנים, אחר כך התפשרתי על ארגנטינאים ומאחר ועדיין לא נמצא המקום שיזכה בי, בעקבות המלצה של חבר, שלחתי מייל גם להוסטל בברזיל.
למען האמת, בכלל לא תכננתי להגיע לברזיל, שעליה בעיקר שמעתי שהיא מסוכנת. גם הבילוי המשותף שצפוי לי שם עם אבא שלי היה מבחינתי תכנון נועז במיוחד ולכן, לא התכוונתי מאוד ברצינות לאותו מייל ששלחתי להוסטל אחד בלבד בעיר הברזילאית, סאו פאולו. אבל מה לעשות שהרפתקה זו הרפתקה ונראה שגם אם אני כבר מתכננת משהו, כמו להימנע מארץ מסוימת, התכנית לא מחזיקה מעמד. כמו שלא תיכננתי לעופף עם שמאנים בפרו או לרכב על אופניים בדרך המוות בבוליביה, ברור שהמקום היחיד שאמר לי כן היה בדיוק אותו הוסטל ברזילאי.

הבעיה היתה שמהרגע שכבר עיכלתי שלשם אני נוסעת, מכל כיוון הסבירו לי שסאו פאולו מסוכנת ומשעממת ושכדאי שאם כבר ברזיל, אז ריו. שוב ישבתי וכתבתי ושוב לא ענה לי איש אלא בדקה ה 90, ממש ערב לפני שיצאתי לדרך. הוסטל אחד מריו הציע לי עבודה או נכון יותר, הם הציעו שאגיע לראיון כשאין וודאות שאתקבל. בכל זאת, החלטתי להמר שכישורי המחשב/שימוש בשדכן שלי ירשימו את הצוות, וויתרתי על העבודה בסאו פאולו (וויתור, וויתור. בכל זאת, הבעלים שם הציע לי לא רק חדר לישון בו אלא גם מים חמים ו- wifi חינם), שיניתי מסלול והגעתי לפה.

והנה אני כעת - פקידת קבלה בהוסטל הנמצא בריו. ספציפית באחת הפאבלות של ריו. כדי להגיע לפה צריך לטפס במעלה גבעה די תלולה, בדרך לנופף לשלום לתושבים המתקלחים ברחוב באופן קבוע, לעצור באוטובוס מכולת שמוכר פירות וירקות בזול ולצלצל לנו בפעמון.

לגור בפאבלה הנודעת Babilonia

Receptionicta

אסתר, התוכית של ההוסטל

אם הייתם אומרים לי שאגיע לברזיל ואגור בפאבלה, לא הייתי מאמינה לכם בחיים אבל זה מה שאני עושה כרגע ועכשיו אני כבר יודעת שפאבלה זה לא מה שחשבתם. יש פאבלות ויש פאבלות והרבה מהן די נקיות וכמעט כולן מלאות בשוטרים ששומרים על הסדר כך שנעים ונחמד להסתובב פה (יש אפילו איזה סוחר סמים ממעלה הפאבלה שהוא ואני בענייני שלום שלום. את ההיכרות ערכנו אחרי שאיזה בריטי טיפשי שהתארח אצלנו, סחב אותי באחד הלילות במעלה הגבעה בניסיון לאתר את הסכנה המיתולוגית שהוא התאכזב לא למצוא עד אותו הרגע. הטיול הסתיים בשיחה עם בנאי מקומי שמשום מה עבד באמצע הלילה והשניים נכנסו למשא ומתן מגומגם על מה שאולי היה סמים ואולי סתם מלט אבל אם תשאלו אותי, יש לי חבר סוחר מברזיל).
אז אני קמה למשמרות שלי ב 07:00, מתיישבת מול מחשב, עונה לטלפון בפורטוגזית, שפה שאני בכלל בכלל לא דוברת ומסבירה לאורחים על אטרקציות שמעולם לא עשיתי. אני הולכת לים, שותה מלא קפיריניות ובטוחה שבכל עיר אחרת הייתי כבר מתייאשת מהשעמום התעסוקתי אבל למזלי אני בריו -  בריו חם ושמח, גשום לפעמים ומיוזע תמיד ובכל רגע נתון אפשר למצוא בסופר כל פרי או ירק שמתחשק לכם (מלבד שמיר. אין פה או בדרום אמריקה בכלל, שמיר אבל אני די בטוחה שזה לא מטריד אף אחד מלבדי).

אני מתחילה את היום בשייק פירות אלוף וכמעט כל יום נתקלת במוסיקאים שיושבים ברחוב ומנגנים כשסביבם מתקהלים מקומיים עם בירה ביד. הברזילאים אוהבים את המוסיקה המקומית שלהם וזה מקסים לראות כמה הם מכבדים את הנגנים (ואני יודעת כי צעקו עלי כמה פעמים שאפסיק לפטפט בזמן שפלוני ברזילאי כלשהו מנגן). 

האטרקציה המרכזית בריו היא הים ויש פה רצועות חוף בלתי נגמרות עם חול רך ונעים. חופי קופקבנה ואיפנמה הם כל מה שדמיינתי, עם קיוסקים שמוכרים בירה וקוקוס, גלים עצומים ובלי זכר למדוזות. מה שקצת איכזב אותי היה הגילוי שצבע הים פה די מזכיר את צבע הים בארץ כי ריו פחות מצטיינת במים בצבע טורקיז. הברזילאים אוהבים את הים שלהם ולכן החוף תמיד מלא משתזפים והרחוב מלא אנשים שלובשים בגד ים או פחות מזה ועבורי, המוסכמה התרבותית שיש פה לגבי לבוש מינימלי היא אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת את ריו; ברגע שהגעתי לכאן איכסנתי את המעיל והחולצות הארוכות ועליתי על שמלות, סנדלים ומכנסיים קצרים ולראשונה בחיי לא מעירים לי כל דקה שאני ערומה כי כולם ערומים ואף אחד לא מתרגש מזה.

כמו שמספרים, אכן כל העיר הזו צועדת בכפכפי הוואיאנה לכל מקום ולשמחתי, רוב הנשים, כשאין לרגליהן כפכפים, הן נועלות משהו שטוח אחר ועוזרות לי להרגיש שייכת. עם הזכות ללבוש מעט, לנעול משהו שטוח ולטבול במים בכל הזדמנות, אפשר לומר שבריו אני די מבסוטה. 

 Havaianas - תלבושת אחידה 

Swimming in Rio

Typical Rio beach 

הברזילאים הם עם יפהפייה (וגבוה) ואני יכולה להבין את ההיפנוט שגברים חשים מול הנשים המקומיות. בכלל, לדעתי כל אישה חייבת לעצמה ביקור בברזיל ולראות איך כל אחת פה, לא משנה אם היא רזה או שמנה, עונדת את הפיגורה שלה באושר ועולה על בגד ים או מיני בלי להתבלבל. הנשיות פה שופעת ומגוונת ולהכל יש מקום, כולל לכל הצבעים - לפני שנים החליטה הממשלה הברזילאית שיש בין אזרחיה מספר גדול מדי של בעלי עור כהה (גזענות יש בכל מקום) ולכן יצאה בקמפיין לאומי המעודד נישואי תערובת. התוצאה היא עם בצבעי לבן, שחור, וכל מה שביניהם עם שיער מתולתל, מקורזל, חלק או גלי - הכל אפשר למצוא פה. הברזילאים גם אוהבים ספורט; כל אחר צהריים אפשר לראות לאורך החופים עשרות מתעמלים ומתאמנים ונפוץ לפגוש בחורים ובחורות מלאים בשרירים מטופחים. לשמחתי זה אומר שכבר ביום השני שלי פה אזרתי אומץ וניגשתי לאחת מהחבורות המרובות ששיחקו כדורעף בחוף והם קיבלו אותי בשמחה. מאז אנחנו משחקים יחד ואפילו שהם לא מצטיינים בספורט הזה, בשלב הזה, אחרי חצי שנה של טיול, גם אני לא אז זה לא משנה. הם קוראים לי אופלי ומכירים לי כל מיני מאכלים מקומיים וזה מה שחשוב.

עכשיו החודש שלי עומד להסתיים ואבא שלי עולה השבוע על מטוס לפה. כשהוא יגיע יתחיל הקרנבל באופן רשמי ואם הוא משהו כמו מה שהלך הימים האחרונים, זה הולך להיות מטורף - במהלך שבוע הקרנבל יש תחרות רשמית בין בתי הספר השונים לסמבה בעיר ובמקביל, כל שכונה מארגנת לעצמה Bloco, מסיבה שכונתית אותה מובילים נגנים וזמרים שהתאמנו כל השנה לקראת זה. לכל Bloco מגיעים עשרות אנשים מכל רחבי העיר וביום ממוצע יש ברחבי העיר מעל עשרה Blocos. כדי למצוא את לוח הזמנים שלהם, אפשר לחפש באתר האינטרנט המיועד לזה או שפשוט צריך לקחת אוטובוס או מטרו לאנשהו ובוודאות תוך כמה תחנות יימצא ההמון המחופש כשהוא צועד בקולי קולות לכיוון מסוים. מהניסיון הקצר שלי, כל מה שצריך עשות זה לצעוד אחריו ולקחת בחשבון שמכאן היום עומד להתפתח באופן שונה לגמרי מזה שתיכננתם כי כבר כמה ימים טובים כולם פה מסתובבים ברחוב מחופשים, עם בירה ביד ומרקדים (או מתנשקים או מאלתרים שירותים) בכל פינה.

Bloco לדוגמא (המצולמת לא זוכרת הרבה מהאירוע)

Bloco לדוגמא (המצולמת לא זוכרת הרבה מהאירוע)

Bloco לדוגמא (המצולמת לא זוכרת הרבה מהאירוע)

וזהו. היום המשמרת האחרונה שלי ובסוף השבוע אבא שלי כבר מגיע. לכבודו אפרד מהפאבלה ונעבור לשכונה ברזילאית אחרת, כזו שאין בה בנאים המציעים אחד פלוס אחד באמצע הלילה. לקראת הקרנבל יש לי כבר נוצה אדומה כהתחלה של תחפושת ועכשיו רק חסרה לי חצאית צבעונית ומשמחת. 
מבטיחה תמונות של אבא שלי רוקד סמבה עם זרים בקרוב, 

נשיקות

ריו בזריחה

טורס דל פיינה (או - ניל, ניל ואני), חלק ב'

למחרת כולנו קמים מאוד מאוחר. על אף שעברו רק יומיים ובעצם הטרק הקשה ביותר במסלול עוד לפנינו, אנחנו כבר מותשים. כדי לאזור כוחות, אנחנו מחליטים להפוך את היום שלישי ליום רגוע ולנצל את המים החמים והנעימות של המאהל הבא, שהוא שוב מאהל בתשלום הצמוד לרפיוג'יו מפונפן. מאחר ובשלב הזה כבר התחלנו להתרגל למשקל על הכתפיים, אנחנו עוברים את ההליכה אליו (הליכה של יותר משעתיים), בקלילות וכשאנחנו מגיעים כולנו רצים להתקלח.

שמחים ביום הקליל

נילאיי עובד קשה במתחם האוהלים השלישי

בניגוד לניל וניל, המסתפקים במקלחות הטיילים, אני מחליטה שדרוש לי פינוק ובלי להתבלבל צועדת הישר לתוך שירותי האורחים המפנקים ברפיוג'יו. אני עומדת תחת המים הרותחים למשך זמן שנראה לי נצח ונושמת לרווחה. כעת, נקיים ושמחים יותר, אנחנו מעבירים את שאר היום בפטפוט עם טיילים אחרים ומשחקי קלפים. בארוחת הערב אנחנו אפילו קונים יין מהקיוסק של הרפיוג'יו, תענוג שעולה כמו שמפניה אבל מגיע בקופסת קרטון. חברים מצטרפים אלינו ובשלב מסוים נילסי כל כך מצחיק אותי שאני שופכת יין על כל השולחן אבל לאף אחד לא אכפת. כולנו קצת שיכורים והרבה מבסוטים ואנחנו צריכים את זה לקראת מחר - ההליכה אל טורס, מגדלי סלע הנחשבים לפיסגת הטיול, צעידה של 6 שעות, רוב הזמן בעלייה חדה וכנראה עם המון רוח. אחד הטיילים שפגשנו בדרך אמר לי שלדעתו לא כדאי שנעלה לנקודה הזו עם התיקים כי הדרך קשה מדי וזה מלחיץ אותי ממש אבל בשלב הזה אין וויתורים.

אחרי שנת לילה טובה אנחנו מתחילים לצעוד. הנוף מהמם, אולי הכי יפה שהיה לנו עד כה ובטח הכי מגוון - יערות, אגמים, שדות פתוחים והרים חדים. באופן יוצא דופן אין היום טיפת רוח ואנחנו מודים על כל רגע.

אחד הרגעים היפים בדרך לטורס

תחילת המסלול אינה קשה אבל הדרך לא נגמרת. כשאנחנו עוברים ליד שלט המתאר את תווי הדרך, אחרי ציור של כמה גבעות חמודות מגיע קו כמעט אנכי ואנחנו מבינים שזו העליה המשוגעת לה חיכינו. בתגובה אנחנו מתיישבים ולועסים טורטיה עם נוטלה (שנילאיי, השם יברך אותו, קנה והחביא לרגעים קשים), אחר כך עוד אחת ואז עוד קצת שקדים ופירות יבשים. אנחנו שותים גם קצת מים, אוכלים חטיף אנרגיה ואז די, אין ברירה, חייבים להתחיל - שעתיים של עליה אכזרית. במהלך העליה אני מזיעה את חיי ודי מהר אין לי מספיק אוויר כדי גם לצעוד וגם להגיב לחידונים שלנילסי משום מה יש כוח לחוד לי.

מתחילים לעלות

ועוד...

אני צריכה לשירותים, כבד לי, חם לי ושורפות לי הרגליים וכשאני מבחינה ברפיוג'יו מרחוק אני כמעט מתחילה לרוץ אליו, אפילו שבעצם הוא לא נקודת הסיום. הוא רק התחנה לפני האחרונה, זו שאמרנו שכשנגיע אליה, אם הדרך תתברר כקשה מדי, נוותר על הגעה לפיסגה ונישאר בה. עם כל הקושי, בעצם אני מגיעה ראשונה (ועפה על עצמי) ובזמן שנילסי ואני ממתינים לנילאיי (שבטח עצר לנהל שיחה עם כמה גרמנים), אני אומרת לו שלא ידאג; מבחינתי בואו נמשיך את שעת הצעידה הנוספת למאהל הבא, קשה ככל שתהיה. הוא מביט בי בחוסר הבנה ומסביר שהרגע צלחתי את החלק הקשה של היום, שלא לומר של כלל הטיול ומפה זו רק הליכה קלילה דרך יער.
אני בשוק. אני מתקשה להאמין שעשיתי את זה, שעברתי את הטרק הכי קשה עם תיק כבד על הגב ונשארתי בחיים. אני מחבקת את כל מי שסביבי ומתחילה לקפץ באושר. כעת אני לא רק מרכיבת האוהלים, קפלנית השק"שים והלוחשת לגזיות, אלא גם הגברת שהצליחה לסחוב תיק כבד בעליות קשות ובקצב מרשים. אני מתה עליי.
מאוחר יותר הצעידה ביער התבררה כלא קלילה וכלא נטולת עליות אבל לא היה לי אכפת. בעוד נילאיי שוב נעלם לטובת שיח עם כמה שוודים, הסכמתי להשתתף בכל ההפעלות והקושיות של נילסי, כשאני צועדת בקלילות כמו דמבו הפיל לאחר שגילה כי הוא יכול לעוף.
המאהל האחרון, מאהל ללא תשלום וללא רפיוג'יו, היה העלוב מכולם וגם מלא יתושים אבל לא לקחנו ללב ולא בילינו בו הרבה זמן. היינו חייבים (ועייפים מספיק) ללכת לישון מוקדם. מחר ההשכמה היא ב 4 בבוקר כדי לצפות ממרום ההר בזריחה שאמורה להטיל אורות כתומים על מגדלי הטורס. יום הצפייה במגדלים יהיה יום הסיום של מסלול ה W אך בשלב הזה, נילאיי כל כך עייף שהוא מחליט לוותר על התוכנית הראשונית שלו להמשיך מכאן למסלול ה - O ואני, אני כבר החלטתי לפני יומיים שאין לי צורך ביותר מחמישה ימים, תודה. זה אומר שמחר יהיה היום האחרון של כולנו ואני מתרגשת.

בשלוש לפנות בוקר אני כבר מתעוררת. אני שוכבת בשק השינה, לבושה במיליון שכבות, כולל מעיל וכובע צמר ולועסת חטיף אנרגיה. שעה לאחר מכן, ניל וניל באים לאסוף אותי ועם פנסי ראש אנחנו מתחילים לטפס בחושך. על אף העליה החדה, נילסי רץ קדימה, כי הוא חייב לתפוס את נקודת התצפית המושלמת והוא אכן שומר לנו את הסלע הכי טוב בשכונה. אנחנו פורסים את שקי השינה, נכנסים אליהם עם עוד כמה שכבות ביגוד, כי ממש קר וכשהשמש עולה, זה שווה את זה.

בשקי השינה ממתינים לזריחה

אמנם הבוקר די מעונן אבל גם צפיה רק במגדלים שלא מוסתרים על ידי עננים היא מחזה מרהיב. לאט לאט מוארים המגדלים באור כתום זוהר ואנחנו מביטים בהם בשלווה; מנוחת לוחמים שהעפילו אל קו הגמר.

מגדלי הטורס באור בוקר ראשון

מכאן אנחנו יורדים חזרה למאהל, אוספים את שאר הציוד ויוצאים לתפוס את ההסעה החוצה מהשמורה. הטרק עד לאותה תחנת איסוף עובר עלינו בקלות, גם כי כולו בירידה וגם כי אנחנו כל כך מרוצים מעצמנו שאנחנו כמעט מדלגים אותו. כמה שעות לאחר מכן, באוטובוס מלא טיילים ישנים, אנחנו עושים את הדרך לפורטו נאטאלס ואני מסכמת לעצמי בראש-
1 חלום
5 ימים (למסלול ה W)
700 ש"ח (כדי לשכור ציוד, לקנות אוכל, לרכוש כרטיסי אוטובוס לשמורה וכרטיס כניסה אליה, לשלם על שימוש במעבורת עד לנקודת הלינה הראשונה ולשלם גם על שימוש בשטחי מאהל הצמודים לרפיוג'יוס)
2 ניל (שהיו ממש גבוהים וממש נחמדים)
0 הכנה מראש מצידי (טוב, לא חוכמה כשבעצם ברשימה יש שני ניל)
ומלא מלא כיף.

נילאיי ואני

נילסי ואני

עד פה הפעם ועד לפעם הבאה, אני אשאיר אתכם עם הבדיחה של נילסי לחג המולד -

בצהריי חג המולד יושב ג'רי הקטן בסלון ומשחק ברכבת - "צ'ו צ'ו" הוא אומר, "כל הנוסעים העצלנים מתבקשים לעלות ותשתדלו לעשות את זה מהר יא מזדיינים. צ'ו צ'ו, לרכבת אין זמן אליכם! מי שצריך, שיזיז את התחת השמן שלו ויירד כבר וכל האדיוטים שיורדים, תשתדלו לא לשכוח את התיק המזויין שלכם יא בני זונות"
אמא, שעומדת במטבח ומבשלת, נדהמת לשמוע את בנה ורצה לסלון - "גי'מי! מה זו השפה הזו?! תלך מיד לחדר שלך ואל תחזור עד שתחשוב על מה שעשית!"
כעבור שעתיים יוצא ג'ימי מהחדר, מביט באמו שעדיין מבשלת במטבח, מתיישב ומתחיל לשחק שוב -
"צ'ו צ'ו, נוסעים נכבדים", הוא אומר. "ברוכים הבאים לרכבת שלנו. אנחנו כה שמחים שאתם מצטרפים אלינו".
"צ'ו, צ'ו, אנא תפסו את מקומותיכם ומי שעבורו זו התחנה האחרונה, תודה לכם שנסעתם עמנו. אנא רדו בזהירות, אל תשכחו לאסוף את החפצים שלכם ולמי מכם שיש שאלה בנוגע לעיכוב של השעתיים, אתם מוזמנים להפנות אותן לכלבה שבמטבח"

טורס דל פיינה (או - ניל, ניל ואני), חלק א'

לפעמים חלומות מתגשמים. זאת אומרת, אני לא בלרינה ואין לי כנפיים אז אובייסלי לא כולם, אבל מה שיפה בחיים האלה, שחלק מהם כן.
אני זוכרת בדיוק היכן הייתי ביום בו נתקלתי בתמונת עיתון המראה את נופיה של טורס דל פיינה, שמורת טבע עצומה הנמצאת בחלקה הדרומי ביותר של צ'ילה. למראה הנופים המפעימים גזרתי את התמונה, תליתי על הקיר ותהיתי אם יום אחד אצליח להגיע אל המקום היפה הזו. כעת, עשור לאחר מכן, צעדתי אל טרמינל אוטובוסים, מתקשה להאמין שרק כמה שעות נסיעה מפרידות ביני לבינו.

ההגעה אל טורס דל פיינה אינה פשוטה. מחיריו הגבוהים של איזור פטגוניה ושעות הנסיעה הארוכות גורמים לכך שטיילים רבים אינם מדרימים עד אליה. בכל זאת, מאחר והיא עדיין פופולרית מאוד ולמעשה השמורה הכי מתויירת בצ'ילה, את כרטיס האוטובוס אליה כדאי להזמין מראש. תוסיפו לזה את טירוף חג המולד ושום תכנון מקדים מצדי והנה לפניכם בחורה עם תיק גדול וחלום גדול יותר, עוברת בין חברת נסיעות אחת לשניה ובכולן אומרים לה שהשבוע אין מקום. רק כשהגעתי לדוכן האחרון בשורה, אחרי דקות המתנה ארוכות בתור, להפתעתי אמרה לי הפקידה שהרגע התפנה לה מקום, אבל רק אחד ורק למחר בבוקר. "תביאי!" אמרתי בווליום גבוה מדי ומיהרתי לדחוף כסף לידיה, פן מי שזה לא יהיה, שוויתר על מקומו, יחזור בו.
למחרת, נרגשת לחלוטין, התיישבתי באוטובוס מפוצץ טיילים, מברכת על מזלי הטוב בעודי בוהה מהחלון בנוסע המסתובב בתחנה, בידיו שלט המתחנן למושב תמורת פי שניים ממחיר הכרטיס המקורי. כמובן שלא וויתרתי. על אף החששות שליוו אותי, ידעתי שעל חלומות לא מוותרים.
למה חששות אתם שואלים?

אז ככה - בטורס דל פיינה יש המון אופציות לאטרקציות ומסלולים, שהמפורסמים מביניהם הם שני טרקים בשם ה- W וה- O. המסלול של כל אחד מהטרקים הוא כצורת האות שעל שמה הוא קרוי וטיילים אמיתיים עושים אותם באופן עצמאי.

The W and the O - Torres Del Paine

גם החלום שלי היה לטייל בשמורה שלא דרך סוכנות אבל לא הייתי בטוחה שאצליח להוציא את התוכנית לפועל. זה לא הטיפוס והצעידה הנדרשים שהטרידו אותי. גם בחלק הכי מאומץ של הטרק בברילוצ'ה, בעוד שאר הנשים בשלב כזה או אחר הפכו לסקארלט אוהרה, דנזל אין דיסטרס (בכי מלחץ/הליכה לאיבוד עקב תשישות/תחזיק לי את התיק אני לא מרגישה טוב), אני רק רציתי לעשות את זה שוב.
בטורס דל פיינה לעומת זאת, כושר הצעידה הוא רק אלמנט אחד מהאתגר. מדובר בתקופה ארוכה יותר בה צריך לדאוג לעצמך בשטח והפעם בלי רפיוג'יוס (שקיימים אבל הם מאוד יקרים), לישון ולבשל בהם. נכון שרשמית הייתי מדריכת טיולים בצבא אבל בינינו, מעולם לא הרכבתי אוהל, אין לי מושג איך מדליקים גזייה ובטיולים, לרוב מישהו צריך לקפל לי את השק"ש.
גם העובדה שצריך לסחוב את כל הציוד על הגב הטרידה אותי. אמנם בחיים לא אכלתי כל כך הרבה לחם כמו ביבשת הזו אבל עדיין אני רבע עוף. איך אעלה הרים וארד גבעות במשך שעות עם תיק כל כך כבד?
החלטתי לא לתת לבהלה לנצח ונחושה ונרגשת, הגעתי אל Puerto Natales, העיר הצ'יליאנית ממנה יוצאים לשמורה. כשהגעתי להוסטל בצהריים המאוחרים, הדבר הראשון שגיליתי הוא שלרשותי אין הרבה זמן לבירורים והתארגנות. מאחר וטורס דל פיינה ידועה כמקום בו ביום אחד סופגים ארבע עונות, הומלץ לי לנצל את הקייציות עליה מרמזת התחזית ולהתחיל בטרק כבר למחרת. למזלי, מאחר וכמעט כל הוסטל מספק רשימה מפורטת של הציוד הבסיסי הדרוש לטרקים ואף משכיר אותו, טרדה אחת כבר נפתרה עבורי. עכשיו רק הייתי צריכה להבין איך לארוז הכל, איזה אוכל להביא, מה ללבוש, איזה מסלול לעשות ואיך להגיע. בקטנה.
נעמדתי בסלון ההוסטל, מנסה לעשות רושם (בעיקר על עצמי), שהכל בשליטה ואז בתזמון מושלם נכנסו לחדר ניל וניל -  

Neil C and Neil A

ניל (קנדי בן 35, מעתה יקרא ניל C או נילסי, שבעשר השנים האחרונות גר ביפן וכעת עזב אותה על מנת לטייל בעולם) וניל (אמריקאי בן 25, שסיים לימודי פוליטיקה ויצא לטייל רגע לפני שיתחיל לעבוד ומעתה יקרא ניל A או נילאיי), הם שני גבוהים (גבוהים ממני!), שנפגשו בהוסטל ומאז כבר כמה ימים מסתובבים להם בעיר, משתתפים בהרצאות הכנה, בודקים מחירים בחנויות השונות ומתכוננים לצאת יחד לשמורה, בדיוק מתי שאני.
חיש קל התחברנו וכשהם הציעו שאצטרף אליהם לשם כיף וחיסכון בעלויות, נדרשה לי שניה ורבע כדי לומר איי דו. מבחינת תכנית הטיול, נילסי תיכנן לעשות רק את מסלול ה W ואילו נילאיי ואני תיכננו להצטרף אליו ולאחר מכן להמשיך לעוד כמה ימי מסלול ה O. זה אומר שסך הכל, נבלה כולנו יחד חמישה ימים.
כל שארית היום הסתובבנו בעיר על מנת להשלים קניות וסידורים והתברר שהשידוך מוצלח מאוד. נילסי ואני היינו מאוחדים בשאיפה (הנאיבית), להעביר את הטרק עם אוכל בריא ולהתעלם מההצעות מלאות הסוכר של נילאיי (שבעצם בדיעבד הוכתר כבוחר המזון המוצלח ביותר). לעומת זאת, נילאיי ואני היינו מאוחדים באדישות הנדרשת להתמודדות עם אובססיית התכנון של נילסי. הקנדי הגבוה הוא אמנם הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי בחיים אך גם בחור עם צורך עז לתכנון תוכניות וקיום שיחות ארגון, שאת רובן הוא שוכח אחרי רבע שעה. מצידם, מאחר והם היו מאוחדים בנטיה למעופפות (נכנסים לסופר עם רשימה אבל מאבדים ריכוז כבר בפריט הראשון), הם רק חיכו למישהו נוסף, שישאר ממוקד ויזכור למה נכנסנו לחנות מלכתחילה ובזה אני מצויינת.
אחרי שכל המזון היה ברשותינו וארוז, בחלקי נפלה שקית מוצרי ארוחת הערב. הכנסתי את ערימות הפסטה והרטבים לתיק ובהיתי בחשש בגודלו המוגזם. מאוחר יותר, בדיקה קצרה העלתה שהתיק של נילאיי הוא הקל משל שלושתנו אבל מאחר ומכולנו הוא היה הכי פחות בכושר וגם בעל התיק הכי פחות איכותי, השארנו את הדברים כפי שהם. נשכבתי במיטה, קצת גאה ברעיון שאצליח לסחוב את כל המשקל וקצת מבוהלת מהמקרה שלא ובעצם הבנתי שזהו, אני מוכנה. רדי אור נוט, טורס דל פיינה, היר איי קאם!

למחרת בבוקר מוקדם יצאנו לטרמינל האוטובוסים. אחרי שעת נסיעה (שעה שבמהלכה הצליח נילסי לקרוע לעצמו את המכנס ולקבל ממני שיעור תפירה), אנחנו מגיעים.

Canadians can't sew

בכניסה עולה לאוטובוס נציגה מהשמורה ומסבירה את חוקי ההתנהלות בה. היא עוברת מספרדית לאנגלית ואז ל... עברית? מסתבר שלפני כשש שנים היתה בשמורה שריפה ומי שאחראי לה הוא ישראלי, שכמובן הדליק אש היכן שאסור (ולנצח יזכר באהבה כאיש ששרף את טורס דל פיינה). מאז יש בשמורה נציגים דוברי עברית, שאומרים חמש פעמים בדקה שאסור להדליק אש מלבד במקומות המיועדים לכך. במקום יש גם שלטים רשמיים שמבהירים את חוקי הדלקת האש בשמורה והקנס/מאסר הצפויים למי שלא מקפיד על החוק, אבל הם רק בעברית. מאוד מביך.
משם ממשיך האוטובוס פנימה ובתחנה הראשונה אנחנו יורדים כדי לקחת מעבורת של עוד כשעה עד למתחם האוהלים הראשון - שטח הנמצא לצד צלע הר צבעונית, שמאחר והוא צמוד לרפיוג'יו יוקרתי, כדי לשים בו את האוהל, צריך לשלם. במקום יש גם ביקתת בישול קטנה, מקלחות, שירותים ומלא מלא רוח.

מתחם האוהלים הראשון

רוב הניסיונות להרכיב את האוהל נגמרים בהתרוצצות אחרי חלקים שלו שהרוח פיזרה לכל מיני כיוונים (גם חלקים ששמנו עליהם סלעים כמשקולת לא עמדו ברוח החזקה). כשבפעם המאה נילסי מתרוצץ אחרי כיסוי הגשם של האוהל, אני מתחילה להבין מדוע הרבה אנשים נשברים כבר ביום הראשון. בקושי התחלתי את הטיול וכבר אני מביטה ברפיוג'יו החמים שנמצא לצד מתחם האוהלים הפרוץ ולרגע רוצה להיות אחת מהטיילים העשירים/עצלנים יותר שיושבים בנוחות בתוכו. כמה התרוצצויות לאחר מכן ובסופו של דבר שני האוהלים (אחד לי ואחד לניל וניל) מוכנים ובלי הציוד הכבד אנחנו יוצאים לטרק הראשון - טיפוס לפיסגה ממנה ניתן לצפות באחד הקרחונים בשמורה.

יוצאים לטרק הראשון

בדרך לשם הטיפוס לא קשה אבל זה די מבלבל לטייל במזג אוויר הזה - חם מהטיפוס, רטוב מהגשם הקל והכי גרועה היא הרוח. ככל שאנחנו עולים היא מתחזקת, עד שלפני הקרחון עצמו היא מגיעה לעוצמה מפחידה ונדרש ממני מאמץ כדי לא ליפול. כשהייתי קטנה, ההורים שלי היו מתבדחים שכדי שלא אתעופף ברוחות, צריך לשים לי אבנים בכיסים וכעת אני נזכרת בזה כשאני שוקלת לקשור את עצמי לאיזה סלע. אני מתחילה להיות מוטרדת מהימים הבאים, בהם אהיה כל הזמן מול הרוח הזו אבל עם כל הציוד על הגב. כשבשלב מסוים כולנו נזרקים לצד הדרך על ידי גל רוח חזק במיוחד, אני כבר אומללה. אני מפסיקה להגיב לסביבה וכשאנחנו סוף סוף מגיעים חזרה למאהל, אני שוכחת את החלום להיות טיילת אמיצה ומתגנבת לרפיוג'יו החמים, לרבע שעה של חום והרהורים. נילסי, ששם לב להידרדרות במצב הרוח שלי, גורר אותי משם ומציב לפניי קערה עם פסטה ברוטב סינטטי שהומס באבקת חלב. נשמע מגעיל אבל מתברר שאוכל חם + ניל כפול שניים שמנסים לעודד אותי, זה הדבר הכי טוב בעולם. בתום הארוחה, למרות שעדיין יש אור (בעונת הקיץ בפטגוניה, השמש זורחת סביב 04:30 ושוקעת ב 22:30), אני רק רוצה לישון. אני נכנסת לאוהל ונרדמת תוך דקה.

הקרחון בקצה המסלול (המצולמת נראית יותר מאושרת ממה שהיא באמת ברגע הזה)

הקרחון בקצה המסלול

למחרת אנחנו יוצאים לטרק השני ובעצם לפעם הראשונה בה נצעד עם התיק על הגב במשך שעות. זה היום שבו אני שמחה ששכרתי מקלות הליכה כי בין הרוח לבין משקל התיק, אני צריכה את עזרתם. הוא כל כך כבד. לפחות מים לא צריך לסחוב מאחר ולרשותינו עומדים מאות מפלים עם מים נקיים, שרק מחכים שנלגום מהם. במשך הצעידה נילסי ואני הולכים בראש ושרים שירים ואילו נילאיי מתקדם לאט יותר ועוצר לדבר עם כל טייל שעובר. כעבור כשעתיים אנחנו מגיעים למתחם הלינה הבא, שהפעם אינו בתשלום אבל זה בגלל שהוא לא צמוד לשום רפיוג'יו ולכן גם הרבה יותר מצ'וקמק. לפחות הוא נמצא בין עצים המגנים מהרוח.

מחוץ למתחם האוהלים השני

אנחנו מקימים את האוהל, תולים את שקיות האוכל על עץ (נגד עכברים) ומחליטים, על אף העייפות מהצעידה, לעלות לנקודת התצפית הסמוכה. כעבור שעתיים ההר המושלג מתגלה לצידנו בכל יופיו אבל הרוח כל כך חזקה שדי קשה לצעוד. אחת הנשים שחולפות על פנינו נופלת ואני מתחילה להתעייף. כעבור עוד שעתיים של עוד ועוד עליה אני מחליטה לעצור. ההרים המושלגים מהממים אבל אני עייפה מדי. אני חוזרת למאהל (עניין של כמה שעות בירידה) ומכינה פירה מתפ"א יבשים המעורבבים עם אבקת חלב ולצידם חתיכות סלאמי. יאם יאם.
מאחר וזהו ערב כריסמס, אנחנו לוגמים מבקבוק רום קטן שנילאיי הגאון הביא ומתחלקים בחבילת שוקולד. כשאנחנו מסיימים, מאחר ואני בישלתי, אני פטורה משטיפת כלים וזה טוב - במאהל הזה אין מים חמים. מי הנהר, איתם צריך לשטוף, כל כך קפואים שממש קשה לגעת בהם. ניל וניל נאלצים להירתם למשימה וחוזרים עם אצבעות אדומות מקור ומבט אומלל. אנחנו מסדרים הכל ומתמוטטים לשינה ארוכה לקראת הימים הבאים, שעליהם אספר בחלק ב'.

עולים לקרחון השני

הקרחון השני