יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

פחד ואימה בקולקה קניון


בואנוס טרדס (טוב נו, כולה אמרתי אחה"צ טובים. הפרואנים האלה, הם אולי ישמח לדרוס אתכם אבל הם מאוד מנומסים לגבי שעות היום),

אז נכון שרק עכשיו כתבתי אבל שוב יש לי כמה שעות להרוג עד אוטובוס הלילה חזרה לקוסקו ולשמחתי יש לי סיפור טוב לספר מאחר ואני אחרי כמה ימים די מסעירים, אז אני מקווה שתזרמו איתי.
אז עד כה הייתי באריקיפה, העיר השניה בגודלה בפרו, אחרי לימה, עיר מאוד יפה עם המון מבנים קולוניאליים ענקיים ומרשימים. 
האטרקציה המרכזית פה היא מועדוני תיירים פרועים למי שרוצה וטיול לעומקו של הקניון הסמוך, שהוא קולקה קניון- הקניון השני בגודלו בעולם.
לטיול בקניון יש כמה אופציות - באוטובוס עם גיל הזהב ליום אחד או בטרק שבו יורדים ברגל עד לתחתית הקניון ואז עולים חזרה. את הטרק ניתן לעשות ביומיים או שלושה ולמרות שהמליצו לי על יומיים בלבד, נורמה, הגברת מסוכנות הנסיעות שהלכתי אליה ודוברת האנגלית השוטפת לפחות כמו בדיחה של דוד לוי, הסבירה שבשלושה ימים קל יותר לעכל את הפרשי הגובה. 
הדיל היה שלושה ימים בהם הכל כלול מלבד מי שתיה אותם נצטרך לרכוש, וכך, מאחר שהזמן לצידי וגם נמאס לי מבחילות מוזרות והפרעות שינה שנגרמות מהגבהים הפסיכיים פה, זרמתי עם נורמה ויצאתי לדרך. 
האיסוף היה בשלוש בבוקר, שעה הגיונית לכל הדעות. מאחר ובלי לדעת בחרתי בהוסטל של בליינים, שהשהות בו כללה אנגלים שמתמחים במשחקי שתיה והצעות מפתיעות לסמים קלים מברזיאלים מצחיקים שיצאו כרגע מהמקלחת, ישנתי בערך שתי דקות.
התחנה הראשונה היתה ארוחת בוקר בעיירה כלשהי ובמבט לאחור, כבר הארוחה רמזה על הבאות, כשהיא כוללת מקושקשת מעופשת ולחמניות שנראות כמו אוזני המן ובעלות מרקם שלא היה מבייש שום אינתיפדה.
משם המשכנו לנקודת תצפית בקונדורים (חיה שהיתה מקודשת לבני האינקה ומאז מהווה פה אטרקציה) ורק תנסו לדמיין עשרות תיירים עם מצלמות בוהים בנקודה שחורה באופק שאמורה להיות קונדור שבעצם מנמנם. לנו דווקא היה מזל ואחד הקונדורים יצא לסיבוב ממש מעלינו ומדובר במחזה מרשים למדי.
התחנה הבאה היתה נקודת פתיחת הטרק לכל הקבוצות - אלה של היומיים ואלה של השלושה- ושם גם היכרנו את המדריך שלנו, שהיה פירואני פטפטני (מתה על פטפטנים) ומטופש בשם נלסון, שהתריע שהכל יהיה בסיסי בטיול הזה אבל שיהיה כיף גדול. 
הקבוצה שלי כללה 2 סיניות מהממות ומקסימות (ששברו לי את הסטריאוטיפ הקודם על סינים קומוניסטיים. אולי כי הן היו מהונג קונג ונשמות חופשיות למדי), גרמני בליין, שתי גרמניות מבוגרות, צרפתי ביישן ואנגליה חמודה ורעשית. 
ואני. הישראלית החצופה היחידה.
5 דקות לתוך הצעידה נעצרנו לשמוע הסבר על קקטוס. ממשיכים. 
10 דקות אחרי - הסבר על סלע.
2 דקות הלאה ושוב עוצרים לשמוע הסבר על אינקה כלשהו הצטרף לרשימה. 
שאר הקבוצות עקפו אותנו כבר ובצחוקים לחשתי לגרמני שנראה לי שהמדריך הלא חתיך מושך זמן. במבט לאחור, אני גאון.
השתקנות של הקבוצה לנוכח ההסברים המרתקים של נלסון זיכו אותנו בשחרור איש איש לעצמו במורד השביל עד לנקודה התחתונה. הליכה קלה למדי של 3 שעות בירידה והגענו ליעד הראשון שבו מסתבר שכל הקבוצות אוכלות צהריים יחד. כשאני אומרת יעד אני מתכוונת לכפר קטן, וספציפית זכינו להיות במלון שנקרא "המקום של גלוריה".
או. אז בואו נשוחח קודם על מהו כפר. מדובר בארבעה בתים מפח או לבנים, בי"ס שכולל אוכלוסיה של שני ילדים וארבעה חמורים עייפים שבוהים בחלל. המקום עצמו יפה מאוד אבל מבחינת ההתחייבות ההתחלתית של מסע בו הכל כלול, אסביר שכאשר הקבוצות של היומיים המשיכו בדרכם לתחנה הבאה ואנחנו נצטוונו להישאר אצל גלוריה כי כאן נישן, איש מאיתנו לא היה מאושר. 
המדריך החתיך הסביר שכעת, יעני כולה 12 בצהריים, התמזל מזלנו וזמננו בכיסנו. אנחנו מוזמנים לטייל בסביבה העשירה בכלום, לקרוא (את הספרים שלא הבאנו כי הכל סוחבים על הגב) או לעשות יוגה. להירגע בטבע ולהינות מהמלון המרגש.
המצב החמיר כשהתגלה שגלוריה היא בשלנית בינונית וגרוע מזה, קמצנית באוכל. 
ארוחת הצהריים והערב כללה מנות ילדים טיפשיות כאשר בקשה לתוספת לא התקבלה בברכה ובעצם לא נענתה. אני הצלחתי לקבל עוד לחמניית אוזן המן מעזה וזה היה הרבה. אצל גלוריה אין חשמל, אין מים חמים והכי כיף, יש מצעים בריח גרביים. גלוריה עצמה נרדמת ליד הסירים כי שם חמים ובעלה מנהל את הקיוסק המקומי שם מים עולים כמו שמפניה ומים חמים לתה כמו ברנדי משובח. 
לשמחתנו בנוסף לזיליון השעות המתות החל לרדת גשם ונהיה קר ממש. לאיש מאיתנו לא היה ציוד מתאים כי לכולנו נאמר שהקניון יבש כמדבר וכי אין צורך בבגדים חמים. 
בסופו של דבר בילינו את הערב רעבים, רועדים ורטובים קלות, משחקים קלפים מחבילה אחת שהגרמני הביא והכל לאור נרות שבעלה של גלוריה הסכים לתת ברגע של חולשה. כאשר הבנתי שמחר צפוי יום דומה החלטתי לפרוץ במרד. 
תבינו, מסתבר שהסיור של היומיים או השלושה נבדלים זה מזה אך ורק בזה שהשלושה נבנה במתכונת גיל הזהב. המסלול של כולם דומה רק שאנחנו הולכים לא יותר מ- 3 שעות ביום ובשאר הזמן נרגעים ב"מלון" שמציעים לנו. מתחברים לטבע. עושים צום כפוי אלה-גלוריה. 
המסלול של שתי הקבוצות זהה וגרוע מזה, את הטיפוס חזרה כל סוגי הקבוצות עושות ביום האחרון כך שאפילו לא הרווחנו עליה מתונה יותר. רק הרווח הנקי של אימוני ראיה בלילה ופיתוח חסינות למים קרים.
מיד פצחתי בשיחה עם נלסון וביקשתי לקצר. הסברתי שאני לא בת 70 וזה, לפי מה שידוע לי על מלונות, יותר דומה לחושה בעכו אז לא מתאים לי בכלל. 
נלסון לא לקח את זה בכיף. מאותו רגע, אחרי מספר טלפונים לכל הכיוונים, למשרד שלו, לנורמה שלי, נלסון זיהה אותי כיהודה איש קריות ופסק מלשוחח איתי. 
כאשר הוא הניח את צלוחית המרק, החצי מלאה, לפני כל אחד מחברי הקבוצה בארוחת הערב, הוא קרא בשמו בחיוך מטומבל מלבד כשהגיע אלי. הוא חייך לכל סינית וגרמני מלבד לישראלית שהעיזה לומר לו שאנחנו רעבים. האירופאים המרגיזים האלה העדיפו לרעוב לאיטם (ברמה שהנשים נתנו לשני הגברים בקבוצה נתחים מהארוחות שלהן. ז"א הנשים מלבדי כי אני פרה קטנה ורעבה) ורטנו על הקור בינם לבין עצמם אבל לנלסון המצ'וקמק הם חייכו בשמחה. הם כאלה צייטנים ומנומסים שרק אלוהים יודע איך אירופה לא מתה מרעב מזמן.
בסוף נואשתי ולחה מגשם הלכתי להתחבא בשמיכות בריח הגרביים שלי.
שנת הלילה היתה לא רעה ולמחרת נפרדנו בדמעות מגלוריה לעוד צעידה סוערת של 3 שעות עד לתחנת המרגוע בטבע הבאה. 
הפעם היה מדובר במקום יפה יותר, אפילו עם בריכה! נכון, בריכה עם מים מלוכלכים משהו (הצרפתי התקלח בהם עם סבון ובכל כנראה רק היטיב איתם ככה), בריכה שנמצאת בבית נופש ללא חשמל או מים חמים אבל הי! בריכה! עם מים לא קפואים! אם אני אציין שהם היו לא חמים זו כבר סתם תהיה התקטננות. 
מאחר ושוב מצאנו עצמנו ב 12 בצהריים עם זמן חופשי להרהר, החברים החליטו להשתכר. זה הזמן להסביר שכחלק מהעבודה שלי עם השמאנית היא העבירה אותי לדיאטה שאוסרת אלכוהול, קפה או בשר וכוללת סחיטת מיץ לימון טרי כל בוקר אותו שותים עםשן  שום טריה. הדיאטה אומרת שביום הראשון עליי לסחוט לימון אחד, בשני שניים, בשלישי שלושה וכך עד שבע ומשם בספירה יורדת עד אחד ודי. למזלי בדיוק בזמן הטרק הייתי בימים של החמישה, שישה ושבעה לימונים כך שמלבד כל הבגדים וכו' סחבתי על גבי כ 15 לימונים (מי אמר מחוייבות למטרה!) וכך לא הייתי רק הישראלית המרדנית אלא גם הישראלית הקוקוריקו שכל בוקר מבקשת סכין, כוס וצלחת ומתחילה לסחוט לימונים כאילו היתה דוכן פירות בדיזינגוף סנטר. 
גלוריה כמעט התעלפה.
הקיצר, כולם השתכרו מלבדי ומלבד שתי הסיניות המתוקות ושוב שיחקנו קלפים בחושך ובגשם ושוב אכלנו ארוחות גורמה שכללו מנה ייחודית של פירה ברוטב עגבניות קמצני, עליו 4 חתיכות של ביצה מקושקשת ולידו אורז לבן יבש. 
הנחמה היתה שהפעם לסדינים לא היה ריח של גרביים כי אם ישירות של נאד, אבל מי סופר. מרגוע בקניון זה מרגוע בקניון. 
למחרת התעוררנו ב 04:00 לפנות בוקר והתחלנו לטפס במעלה הקניון. האמת, היה נורא כי זה טיפוס מהגיהנום והיה מהמם כי היה קריר ונחמד והנוף מאוד דרמטי ויפה. שעתיים וחצי של טיפוס שכללו רגעי ייאוש קשים, הביאו אותי לפיסגה עם הבטחה בלב שלא לטפס כל כך גבוה שוב לעולם אבל הייתי גם מבסוטה לאללה.
מאחר והמלון עשרת הכוכבים שלנו לא סיפק א. בוקר, חיכינו בפיסגה לאיטיים שבינינו על בוטנים, עלי קוקה ופרינגלס (שרכשנו מבעוד מועד בקיוסק של המלון במחיר מבצע של דירה בתל אביב). 
משם התקדמנו באוטובוס לנקודות תצפית ורכישה שונות שכללו אינדיאניות מבוגרות שמוכרות סוודרים ולשמחתי גם מעיינות חמים.
הדרך חזרה כללה גם מעבר דרך פסגות מושלגות מאוד יפות ואפילו עצרנו למשחק כדורי שלג קצר לכבוד אלה שאין להם שלג בבית, ז"א הישראלית והאוסטרלי (לעוקבים מביניכם, בקבוצה המקורית שלי אכן לא היו אוסטרלים אבל המדריך המביך נלסון נתבקש לאחר ארוחת הבוקר (העשירה בעוד לחמניות אוזני המן והממוקמת בעוד חור מקומי), להיפרד משניים מאיתנו מאחר ולא היה מקום לכולנו במיניבוס שלו. מפתיע שנבחרתי כאחת מהשניים אבל תכל'ס הקבוצה החדשה היתה גם ממש מגניבה. זה חלק ממה שמאוד כיף בטיול הזה- כולם טיילים צעירים וחברותיים ורוכשים חברים חדשים כל הזמן). 
על העובדה שבהזדמנות הזו חטפתי כדור שלג בעין מגרמני אספר בפעם אחרת. אולי לכבוד יום השואה.
תכל'ס, היה לי כיף כי הקבוצה שלי היתה מקסימה ומעניינת ממש והתגבשנו נואשות כמו שרק רעב ומשחקי קלפים בחושך יודעים לעשות. גם הקניון עצמו יפה מאוד ושמחתי שהצלחתי לעבור את הטיפוס הקשה. עכשיו כשאני שוב באריקיפה החמימה וממתינה לאוטובוס קצת חבל שלא נשארתי פה יותר כי זו עיר מיוחדת. 
בכל מקרה, אוסף החברים בקבוצות השונות שפגשתי בדרך קבעו לצאת לבלות היום יחד אבל הרי לשתות אני לא יכולה אז ניחא.
מכאן אשוב לקוסקו לעוד שום, לימונים, לימודי ספרדית ושיחות ביגוד עם השמאנית. 
נשיקות וסליחה לכבוד יום הכיפורים
אופיר

יום שני, 22 בספטמבר 2014

על מסע אחר שמאניות עם שאיפות בתחום הביגוד


הולה אמיגוס (עוד לא עברה לי ההתלהבות),

אני שוב בנסיעה ארוכה באוטובוס ולכן יש לי שוב הזדמנות מעולה לכתוב קצת. האמת שהגזמתי עם ה-  "שוב נסיעה ארוכה" כי למען האמת, מאז שדרכתי בקוסקו נראה שאני מתקשה להתקדם יותר מלבית קפה מקומי. 
אחרי שבועיים כבר עשיתי פה כל טרק אפשרי אך לא יכולתי להתקדם כפי שרציתי ליעד הבא- בוליביה- עקב המתנה לויזה. 
למי שלא יודע, עקב הלחימה האחרונה בישראל, נשיא בוליביה החליט שישראלים הם פרסונה נון גרטה וכך הוא החל להערים עלינו קשיים והמסע לעבר הויזה החל. ככל שעובר הזמן התנאים נהיים קלים יותר וכנראה יחזרו לנורמה בקרוב אבל בכל זאת, זה לוקח זמן. 
רוב הישראלים פה החליטו לוותר על בוליביה או שהם פשוט עושים את מה שהם עושים הכי טוב ונדבקים זה לזה גם בנושא הנ"ל ומתכסים יחד עצות ותחבולות. תכל'ס אולי הם צודקים כי הזמן מגלה שלישראלים פה יש את המחירים הזולים ביותר בהוסטלים (שנמצאים בגטו הישראלי כמובן, זה שממוקם ליד בית חב"ד), מבחינת אוכל משום מה יש כאן מסעדות שלישראלים יש בהן תפריט מוזל מיוחד וגם יש איזו סוכנת נסיעת בוליביאנית שמגיעה במיוחד לקוסקו רק על מנת להחזיק לישראלים את היד בגבול, חינם אין כסף. 
עם זאת, מאחר ואני לא בחבר'ה שבגטו ומתעקשת להתחבר בעיקר עם גויים, ניגשתי פשוט לשגרירות הבוליביאנית המקומית והגשתי כל מה שצריך ישירות.
יש לציין שהיחס בשגרירות היה קריר עד קפוא ולמזלי היו איתי קוריאנית וסינית, שאמנם בניגוד לי קיבלו ויזה במקום אך את הגשת הטפסים עשינו יחד וכך גם יחד זכינו לגישה שירותית השמורה לפושעי מלחמה מתוחכמים בלבד. בדוק שבלעדיהן הייתי טוענת לאנטישמיות חריפה.
אז הן קיבלו ואני נשלחתי להמתין זמן בלתי מוגדר ומכאן ההחלה ההמתנה שלי. 
החלטתי לתת לזה שבוע ככה וזה לא היה מסובך. קוסקו מקסימה וההוסטל חביב וככה התחלתי להעביר את הזמן ולהכיר את הסביבה, ללמוד ספרדית יותר ברצינות ואז עלתה האפשרות לפגוש שמאנית אמיתית ולשמוע מה יש לה לומר לעולם או אולי רק לי.
ברור ששמחתי ויצרתי עמה קשר, 
כשהוראות ההגעה שקיבלתי ממנה במייל היו משהו כמו- אני גרה ביוקאי, עיירה קטנה שתגיעי אליה באמצעות אוטובוס שנוסע לאורובמבה (כל השמות אמיתיים). זו נסיעה של שעה ואת צריכה לרדת בדרך, בעיירה שלי, כשהבית שלי נמצא בפארק השני, בבית שנמצא ליד החתול, מתחת לעץ, צמוד לשני עורבים ותחת ארבעה ענני קולמוס. כן. 
החלטתי שאסתדר כי הבנתי שתושבי יוקאי הם אנשים חביבים להפליא ויצאתי לכיוון האוטובוס באדיבות הוראות איש הקבלה בהוסטל. 
לקח לי 40 דקות של הליכה ברגל מהוססת ו- 5000 שאלות בספרדית קלוקלת להגיע לתחנת האגד המקומית, שמסתבר שממנה עושים הכל מלבד להגיע לאורובמבה.
המקומיים החביבים דוברי הספרדית השוטפת והאנגלית הבכלל לא, הסבירו לי שעלי לקחת מונית ליעד הנכסף (האוטובוס ז"א). 
מיד התווכחתי עם הנהג על המחיר כדי לבסס בינינו יחסי ידע ועליונות בזמן שבראש אני בעצם מנסה לאמוד כמה פרננדו, הנהג שמולי, אמין ומה הסיכוי לשוד. תבינו, נעים ובטוח כאן אבל סיפורים יש אין סוף וחשדנות בטיחותית זו מעלה שניחנתי בה לרוב. 
אז אחרי חילופי מילים ובעיקר מספרים, חלטתי שפרננדו אמין, שילמתי מה שצריך והוסעתי לרחוב אחר. 
איך שהגעתי קפצו עלי מלא עובדי אגד מאולתר כשהם צועקים שמות של ערים וכפרים מקומיים ומנסים לקחת אותי לאחד מהוואנים שלהם. אך לא אני אפול בפח. אמרו לי אוטובוס אז אוטובוס. התחלתי ללכת, שוב שואלת אנשים עד שסבתא אינדיאנית אסלית אחת (לבוש צבעוני, צמות, אלפקה בתיק) שמעה אותי ואמרה לי - בואי חמודה, אני בכיוון. טוב, היא לא קראה לי חמודה אלא בעיקר נהמה משהו לכיווני שהבנתי ממנו שעלי ללכת איתה ובזה תמה השיחה בינינו.
הסבתא התבררה אמינה כפרננדו וסוף סוף נמצא האוטובוס המיוחל. 
בחרתי מושב בקפידה תוך ששוב אני אומדת את סיכויי השוד והכיוס ובחור צעיר עם תסרוקת אלביס נבחר. 
יצאנו לדרך, תכל'ס אחת היפות, כשהנהג מאתגר את יכולות ההקאה של הנוסעים. בכלל, הנהיגה פה זה משהו אגדי: שלוש מכוניות על שני נתיבים, חמש על אחד, חוסר סבלנות קיצוני והאמונה הלוהטת שהולכי רגל הם משהו שצריך לצפור לו, בטח שלא לעצור לו, גם אם הם כבר בכביש, גם אם הם כבר על הפגוש. אני לא צוחקת.
כך המשכנו לזחול בין ערים ואיכרים ובינתיים אלביס שלצידי נרדם והחל לרייר מה שהוציא אותו מיידית מרשימת החשודים שלי והחלטתי שאפשר להירגע מעמדת הנינג'ה שהכנתי לכבוד הנסיעה. 
כעבור שעה וחצי אורובמבה נראתה באופק ובעוד היא הולכת וקרבה אני מבינה שיוקאי לא בנמצא. אני מזכירה שההוראות המפורטות של קוסמת העלים היו שאת יוקאי, מקום מגוריה, אמצא בדרך לאורובמבה אבל בפועל העיירה המיוחלת הלכה לאיבוד.
המ... 
בירור בספרדית העל שלי העלה שיוקאי קיימת אבל דורשת "מאס בוס" (יעני עוד אוטובוס). החלטתי לא להתייאש אבל גם באוטובוס הבא שעלה לי 1 סול (במקום 70 סנטימוס, שזה האגורות פה, כי אני מפגרת ו - 70 נשמע לי הרבה אז "הורדתי אותו" לסול בודד ובכך יצאתי גרינגה מטומבלת להפליא), לא מצאתי את הפארק השני שבקצה הנהר, ליד כלבלב שמשחק כדורגל. מה גם שגיליתי שיוקאי זו לא עיירה אלא יותר רחוב שמכוניות נוסעות בו כשהן בדרך למקומות אחרים. 
הליכה נוספת של 20 דקות בשמש, כשאני לובשת את 3 שכבות החובה שלי + מעיל הפלא פן יהיה לי קר + פונצ'ו גשם מטופש פן ירד עלי גשם בלי שאוכל להיראות כמו שקית שופרסל אבודה, ונמצא הבית שמתחת לגשר, שליד האוטובוס, בצמוד לחלילית.
את הדלת פתחה ברזילאית צעירה שהביטה במראה הרענן והשמח שלי והסבירה שדוריס, השמאנית, לא פה ולא תשוב בקרוב. ככה. 3.5 שעות לאחר שיצאתי לדרך וכבוד המכשפופה נאלצה לעזוב. 
הבטתי בברזילאית ופשוט פרצתי בבכי. 
מזל שהפורטוגזית שלי טובה כספרדית שלי וכך הצלחתי להסביר לבחורה החביבה שאין לי מושג למה אני בוכה. בתגובה היא הבעירה מקל ונתנה לי להחזיק אותוהוכך ישבתי בוכיה ומזיעה עם מקל בוער ביד. 
מאוחר יותר זוג חברים דוברי אנגלית שלה הגיעו, הסבירו הכל, הציעו שאלה האנרגיות הקסומות של המקום גרם לבכי (ולא חלילה הדרך המייאשת) והסבירו לי כיצד לחזור.
שוב יצאתי לדרך, חיכיתי לאוטובוס חצי שעה, עליתי עליו באנחת רווחה רק כדי ש 40 דקות לתוך הנסיעה הוא יעמד. כולם יורדים בעוד עיירה יומרנית שהיא בעצם רחוב מטונף וזו סוף הנסיעה. נו אינגלז, נו קוסקו.
שוטרת מקומית הסבירה לי שיש מירוץ מכוניות וקוסקו סגורה עד הלילה אז שיהיה לי בהצלחה. אחלה. אולי שתחרבן עלי אלפקה וזהו. 
למזלי אישה שעמדה ליד השוטרת ונתקעה גם, הציעה לי (באנגלית! היא ידעה אנגלית!) טרמפ כי היא פה עם רכב וחייבת להגיע לקוסקו גם ויש עוד דרך. בשלב הזה כל המסמך שלי לגבי "עשרת צעדים לזיהוי פירואני חשוד" נזנח ולקחתי את הטרמפ בשמחה.
בדרך הסתבר שהיא סוחרת בקריסטלים ולוחשת לאבנים, שלא לומר מוכרת תכשיטי כסף אקסלוסיביים שהיה עלי לדחות בנימוס. שעתיים וחצי של בלבולי מוח (שלה) וניקורים (שלי) והגענו לקוסקו. הדבר היחיד שהעיב על שמחתי היה העובדה שהגברת המקסימה הסתובבה אלי ודרשה שאכסה לה את הדלק. פשוט ככה.
הייתי ככ עייפה שזרקתי עליה 4 דרחמות, הודעתי לה שהיא רוחנית בלאי ויצאתי בדרמטיות. זהו.
יום שלם בו נתקעתי, אבדתי, הזעתי וייבבתי ליד ברזילאית חביבה עם מקל ביד.
מאוחר יותר חזרתי אל השמאנית והאמת, היה מגניב. הדבר היחיד שממש הטריד אותה היה סוויטשרט האדידס שלי. זוגיות, עבודה, הכל יהיה בסדר אבל מה לעזעזל את לובשת?! אני מוצ'ילרית, הסברתי, אבל לא עזר. גם בפעם הבאה שנפגשנו היא דרשה שארכוש שמלה או משהו שיגרום לי להיראות פחות כמו מדריך טיולים בן 50. לך תסביר לה שהיצע החנויות בקוסקו נראה כמו גירסה עליזה של בגדי חלבן בטייבה. 
ועכשיו אני בדרך לעיר אחרת, לטרק קצר בקניון נשרים יפה, אך משם אשוב לקוסקו. אני והמכשפופה טרם סיימנו וגם התחלתי קצת שיעורי ספרדית. הויזה טרם באה אבל בטוח יסתדר בהמשך.
שנה טובה לכולם ועצה ממני, אם תזדמן לכם שמאנית אי פעם, תדאגו להתלבש יפה. מסתבר שהן נורא רגישות מבחינה גרדרובית :)

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

על מחסור בחמצן וכפיות עם אוסטרליות

הולה אמיגוס, קה טל? (אתם רואים, יש התפתחות  בידיעת הספרדית שלי  :),


אז עזבתי את לימה הלא מרשימה והגעתי לקוסקו, עיר מהממת שנחשבת בירתם של בני האינקה. מאוד מאוד יפה פה ומלא פרואנים קטנים עם תלבושות צבעוניות לצד פרואנים קטנים מודרניים יותר. האתגר המשמעותי הוא שקוסקו מאוד גבוהה ולגוף קשה להתרגל. כשירדתי מהטיסה הרגשתי שאני קצת צועדת על הירח אבל אז זה עבר, רק כדי שזה ישוב ביום השלישי בצורת כאבי ראש ובחילות. לשמחתי לא חטפתי את זה חזק וגם הסבירו לי שזו תופעה ידועה, שביום הראשון מרגישים טוב אבל אחרי כמה ימים פתאום זה משתנה.
זו עיר שבנויה בגבהים וככה כל טיול מקומי דורש טיפוסים ומדרגות שגוררים התנשפויות וסחרחורות קלות. מזל שככ יפה פה שזה לא נורא סך הכל. יש פה טענה שפעם בני האינקה היו ענקיים אך עם הזמן העם הפרואני הלך והתכווץ, חלקית עקב היעדר החמצן. זה גרם לי לתהות אם כדאי לי להישאר ולהיפרד מכמה סנטימטרים.
סביב העיר יש המון עתיקות ואתרי אינקה קדושים והקטע פה זה אפשרויות הטיולים לשם- רגליים משוגעים או רגליים קצרים, אוטובוסים מקומיים, רפטינג, רכיבות על סוסים ועוד מלא.
ההוסטלים פה מעולים וידידותיים אך גם הזויים. כל אחד מקבל מיטה, לוקר וזהו. אין מתלה, אין מדף אין כלום. אתה מצופה פה להתקלח כשאתה מחזיק גם את מה שלבשת, גם את מה שתלבש וגם את מה שתסתבן איתו. אתה ישן מוקף במגבת שלך, מעיל, כמה ספרים והסמארטפון. אישית פיתחתי פנטזיה לגשת לטמבור מקומי (נגיד בספרדית "טמבוריה"), לרכוש מתלי ואקום פשוטים ואז לעבור הוסטל הוסטל ולתלות אותם בסתר. רוזה פארקס של המתלים.
מזג האויר פה משוגע. רגע ממש חם ורגע קור המחץ כך שבכל רגע נתון אני עם 4 שכבות שונות שיתאימו לכל אירוע אקלימי שיבוא. לכבוד הלילות הקפואים פה קניתי לי מעיל משוגע, קל אך ממולא נוצות של משהו מעופף ובצבע בו לא ניתן יהיה לאבד אותי שוב לעולם, ומאז אני נראית כמו בבושקת בגדים מוגזמת אך עם שמחה בלב.
אתמול חזרתי מטרק של 4 ימים בו מטפסים לפיסגת הר מקומי מושלג שלמרגלותיו יושבת קהילה מסורתית (Lares ) ובסופו מגיעים למאצ'ו פיצ'ו המהמם. 
פיסגת ההר שטיפסנו עליו נישאת לגובה של 5000 מטר ואמנם פיסית לא התקשתי אבל ככל שעולים בגובה מתקשים לנשום והראייה מתערפלת אז חייבים לעשות את זה לאט. ההתמודדות עם הדלדלות החמצן די קשה ודי קשה לחשוב מחשבות קוהרנטיות. תהיתי מה זה אומר על האינטליגנציה הכללית שלי, העובדה שמבחינתי תמיד יש לי פחות חמצן שם ב 1.81 ס"מ שלי. הקבוצה החליטה שאולי זו הסיבה שרכשתי את המעיל היוקרתי שלי, שהמדריך טען שהיה יקר הרבה יותר מדי ושהחיבה העמוקה שלי אליו הפכה לאחת ההסתלבטויות הפופולריות במהלך הטיול. לי היה ברור שהם סתם מקנאים, במיוחד המדריך שהיה לו מעיל כביכול דומה אך שעלה חצי ולטענתו היה ממולא באלפקה מחממת כלשהי. ברור שהיה לו זיוף וששלי מנצח.
את הטרק עשיתי עם קבוצה של 8 איש, שיצא במקרה שכבר הכרתי 4 מהם מההוסטלים השונים אז זה היה מעולה. התחברתי בעיקר עם אוסטרלית מתוקה ובריטי חמוד והיה לנו משעשע מאוד. יחד איתנו טיילו גם אבא ובת קנדיים מקסימים ולסיום הצטרפו 3 סינים שהיו די הזויים. מאחר וסך הכל גם הם היו חמודים ומשעשעים בדרכם הקומוניסטית, הקבוצה היתה נעימה מאוד. 
זו חוויה מטורפת לטפס בגשם ובשלג ואז דקה אחר כך להזיע בחום שהופיע לפתע. לשמחתי בחרתי בחברת טיולים טובה לעשות את זה איתה כך שבניגוד לחווית הברנינג מן שלי עם איתי, שם התזונה שלנו היתה בעיקר מוצרים אמריקאיים דוחים שכתוב עליהם  add water, כאן יצא איתנו שף מקומי שכל יום הכין 3 ארוחות גורמה משוגעות. אני מדברת על דברים כמו סביצ'ה, אבוקדואים חתוכים ומוגשים בסטייל, מרקים משתנים, קורדון בלו, דייסות חמות מקינואה ופנקייקים, שאת כולם הוא הפיק מגזיה, שני סלעים וקצת שלג. לא ברור לי איך זה קרה אבל זה היה מאוד מנחם בקור ובמאמץ. בנוסף, כל יציאה חזרה לשטח לוותה בשקית חטיפים וכל בוקר חיכו לנו מים רותחים לשטיפת פנים. 
לצערי זה לא אומר שהייתי נקיה באיזשהי צורה... אחרי 4 ימים כבר התרגלתי לעובדה שלהסריח מזיעה או רעידות קור זה מצבי הקיומי ולמזלי זה היה גם המצב של כולם סביבי. 
מארגני הטיול גם הקימו לנו פעמיים ביום אוהל שירותים מופלא שמכיל שקית לזבל ובור פיפי חפור באדמה. בכל זאת, כשבאמצע הלילה הקפוא מתגנב פיפי מציק, עדיף לעשות אותו באוהל סגור מאשר לחשוף את הטוסיק למעלות המינמליות. אני בכלל, עם מערכת העיכול המשוגעת שלי והעובדה שחייבים לשתות המון לאורך הטיפוס, עצרתי לשירותים כל 4 דקות וזכיתי לשם הראפרים Queen P. אומרים שבגבהים, מלבד כאבי הראש והקושי להירדם, גם העיכול מאט מאוד אבל הגוף שלי החליט לוותר על התסמין הספציפי הזה. האמת שגם הקושי הידוע להירדם באוויר הדליל די דילג עליי. התחלקנו לזוגות באוהלים ואני הייתי עם לוסי האוסטרלית. לפני הטיול הכינו אותנו לקור הפסיכי שמגיח בלילה והמליצו על היעזרות בחום גוף אבל רק לוסי ואני הרגשנו בנוח להתכפת. ככה בזמן שכולם רעדו ולא ישנו, לוסי ואני ישנו מעולה אחרי שלבשנו 5000 שכבות (חלקן מטונפות, חלקן שלא הורדנו מהבוקר), התחפרנו בשק"ש והתחבקנו ברומנטיות. 
גם המדריך המקומי היה מקסים וביום שמגיעים למאצ'ו פיצ'ו זה בכלל הורס. זה מקום ככ עוצר נשימה (חלקית כי הוא כולל טיפוסי מדרגות והרים לגובה של 2000 מטר) ונורא נהניתי. אני גם מודה שבשלב הזה כבר לא היה לי מה ללבוש שלא הריח כמו קקי של אלפקה אבל למזלי הסרחנו כולנו יחד. בשלב הזה לוסי עזבה ונשארתי עם בן הבריטי, שאנחנו עדיין מסתובבים יחד עד שהוא חוזר הביתה מחר ובאמת שהיה כיף ממש. מוזר לפגוש מישהו ממדינה ממש שונה שיחד יש לכם הומור חתרני וציני כמעט זהה. אמנם ההסתובבות איתו מעודדת את הסרקזם הטבעי שלי אבל הכל ברוח ממש טובה ותחברו את זה יחד עם מצבי עייפות קיצוניים אז ברור שהתוצאה היתה התקפי צחקוקים פרועים משטויות כמו מסעדות פרואניות מצ'וקמקות עם שירות תחת ומוסיקת אינדיאנים בלופ.
עכשיו אחרי הטרק חזרתי לקוסקו, ויש עוד טיולים וטרקים לפני לפני שאני ממשיכה ליעד הבא בפרו.
העליתי תמונות לפייסבוק למי שבא ואכתוב עוד בהמשך.
מקווה שלכולכם שמח (אפילו שאין לכם מעיל מעולה כמו שלי)
נשיקות

יום ראשון, 7 בספטמבר 2014

פרו עד כה

הולה (מילה א' שאופיר יודעת בספרדית),
חשבתי לכתוב לכולם יחד מה הולך איתי בינתיים למרות שאני לא מבטיחה שהמנהג הזה ימשיך.
אז אני כבר כמה ימים בפרו, לימה, ולקיתי בהלם תרבות קשוח.
למשל, בערב שנחתתי תכננתי להחליף כסף בעיר ולא בשדה רק שהעיר היתה סגורה, לא היה לי איך לשלם לנהג שהביא אותי (חשבתי שמאחר וזה מטעם ההוסטל זה יכלל בחשבון שלי איתם) ולא היה לי איך לאכול כי לא לוקחים ויזה מתחת לסכום מסוים וכדי להגיע אליו הייתי צריכה לאכול פרה קטנה ואני כידוע צמחונית.
אז ישראלי אחד אימץ אותי והלך איתי והלווה לי ותירגם לי ותירגם אותי ונתן בי מבט נוזף של "את ממש לא מוכנה לטיול הזה, הא?"
כאן נכנס לקח מס' 1 - כדאי לדעת כמה מילים בשפת מדינת המקור. המקומיים לא ממש, אם בכלל, מדברים אנגלית ולוקים בסימפטום הזה שגם אם פונים אליהם באנגלית הם עונים בספרדית מהירה. מעולם לא חשתי אבודה יותר. 
דווקא עכשיו המידע השולי שרכשתי בחיי בצרפתית/איטלקית/רוסית החליט להתעורר וכל פעם כשאני צריכה לומר מילים בסיסיות כמו "סליחה" ישר קופצת לי הגירסה בשפה הלא נכונה (בעיקר ברוסית משום מה" כאילו הייתי אוקראינית אסלית לפחות). מרגיז.
ביום השני שלי נתקלתי בדיילות מהטיסה שלקחתי לפה ממיאמי (מקום דוחה) ושמחנו יחד. משם לפה הסתובבתי איתם כל היום. זה לקח מס' 2- תמיד כדאי להיות נחמד לדיילים בטיסה ולא להשאיר להם מושב טנפה אחריך. מי יודע מתי תזדקק להם שוב.
הן לקחו אותי לשווקים מקומיים המתמחים בהפקה של כל דבר אפשרי מאלפקות, בייבי אלפקות, גרנדה אלפקות וברבאבא אלפקות. וויתרתי.
נכון להרגע אני בהוסטל מעופש מלא ישראלים קופצניים שיושבים בסלון ורואים שטויות בעברית. עם זאת, הם ילדים טובים ונותנים לי מלא מידע וזה לקח מס' 3- לפעמים עדר ישראלים רעשני יכול לבוא טוב. 
בכל זאת, מה שלא ברור זה מדוע חלקם תקועים בלימה חודשים. מי ישמע, זה מקום משהו מטורף. למעשה לימה נראית כמו העיר בחיפה עם שווקים שמזכירים את הדר בחיפה ופרואנים שמזכירים גמדים אינדיאנים (חיפאיים).
החדשות הטובות הן שהאוכל המקומי הוא סוויצ'ה ויש קרוב אליי בית קפה מפורסם שמכין צ'ורוס מעולה. 
בכלל, קל להסתדר כצמחונית. אני אוכלת המבורגרים צמחוניים (יש מעולה מקינואה) וגם אכלתי... חומוס! לטובתי אוסיף שזו היתה מסעדה מצרית מעולה עם חומוס וסלט קצוץ שהייתי חוזרת אליו אם היה בארץ. מצד שני, לא תמיד יש הצלחות וכבר הזמנתי דברים שאחרי טעימה קצרה לא נגעתי בהם.
שואלים אותי מה התוכניות שלי מפה ואני נאלצת להודות שאין לי שמץ ואני לרוב לא מבינה מה אומרים לי המקומיים בחנויות והמסעדות (והאוטובוסים והקיוסקים והמוניות), ולכן אני עונה בהנהונים רבי משמעות בתקווה שזה יעזור. 
רכשתי לונלי פלאנט ומרקר כתום ברגע של מצוקה בתקווה שהם ישפרו את תחושת האוריינטציה שלי. זה עובד.
מחרתיים אני ממשיכה למנקורה שבצפון יותר אבל על קו המים ובה אמור להיות חוף וחום כי בעצם קר פה (קר זה "פריו"-מילה שימושית שניה שלמדתי בינתיים. ז"א שבינתיים אני טובה לשיחה שמורכבת מ "היי! קר!").
וזהו. כרגע אני באוטובוס חזרה מאיקה, שם עשיתי סקי חולות שהיה כיף ואני מפטפטת עם איזו בלגית חמודה בת 21 שעושה פה חלק מההתמחות שלה בפסיכולוגיה קלינית (! בת 21! להגיד לה שאני מובטלת בת 35?!).
מקווה שהכל טוב אצל כולם במיקומים השונים
נשיקות