בואנוס טרדס (טוב נו, כולה אמרתי אחה"צ טובים. הפרואנים האלה, הם אולי ישמח לדרוס אתכם אבל הם מאוד מנומסים לגבי שעות היום),
אז נכון שרק עכשיו כתבתי אבל שוב יש לי כמה שעות להרוג עד אוטובוס הלילה חזרה לקוסקו ולשמחתי יש לי סיפור טוב לספר מאחר ואני אחרי כמה ימים די מסעירים, אז אני מקווה שתזרמו איתי.
אז עד כה הייתי באריקיפה, העיר השניה בגודלה בפרו, אחרי לימה, עיר מאוד יפה עם המון מבנים קולוניאליים ענקיים ומרשימים.
האטרקציה המרכזית פה היא מועדוני תיירים פרועים למי שרוצה וטיול לעומקו של הקניון הסמוך, שהוא קולקה קניון- הקניון השני בגודלו בעולם.
לטיול בקניון יש כמה אופציות - באוטובוס עם גיל הזהב ליום אחד או בטרק שבו יורדים ברגל עד לתחתית הקניון ואז עולים חזרה. את הטרק ניתן לעשות ביומיים או שלושה ולמרות שהמליצו לי על יומיים בלבד, נורמה, הגברת מסוכנות הנסיעות שהלכתי אליה ודוברת האנגלית השוטפת לפחות כמו בדיחה של דוד לוי, הסבירה שבשלושה ימים קל יותר לעכל את הפרשי הגובה.
הדיל היה שלושה ימים בהם הכל כלול מלבד מי שתיה אותם נצטרך לרכוש, וכך, מאחר שהזמן לצידי וגם נמאס לי מבחילות מוזרות והפרעות שינה שנגרמות מהגבהים הפסיכיים פה, זרמתי עם נורמה ויצאתי לדרך.
האיסוף היה בשלוש בבוקר, שעה הגיונית לכל הדעות. מאחר ובלי לדעת בחרתי בהוסטל של בליינים, שהשהות בו כללה אנגלים שמתמחים במשחקי שתיה והצעות מפתיעות לסמים קלים מברזיאלים מצחיקים שיצאו כרגע מהמקלחת, ישנתי בערך שתי דקות.
התחנה הראשונה היתה ארוחת בוקר בעיירה כלשהי ובמבט לאחור, כבר הארוחה רמזה על הבאות, כשהיא כוללת מקושקשת מעופשת ולחמניות שנראות כמו אוזני המן ובעלות מרקם שלא היה מבייש שום אינתיפדה.
משם המשכנו לנקודת תצפית בקונדורים (חיה שהיתה מקודשת לבני האינקה ומאז מהווה פה אטרקציה) ורק תנסו לדמיין עשרות תיירים עם מצלמות בוהים בנקודה שחורה באופק שאמורה להיות קונדור שבעצם מנמנם. לנו דווקא היה מזל ואחד הקונדורים יצא לסיבוב ממש מעלינו ומדובר במחזה מרשים למדי.
התחנה הבאה היתה נקודת פתיחת הטרק לכל הקבוצות - אלה של היומיים ואלה של השלושה- ושם גם היכרנו את המדריך שלנו, שהיה פירואני פטפטני (מתה על פטפטנים) ומטופש בשם נלסון, שהתריע שהכל יהיה בסיסי בטיול הזה אבל שיהיה כיף גדול.
הקבוצה שלי כללה 2 סיניות מהממות ומקסימות (ששברו לי את הסטריאוטיפ הקודם על סינים קומוניסטיים. אולי כי הן היו מהונג קונג ונשמות חופשיות למדי), גרמני בליין, שתי גרמניות מבוגרות, צרפתי ביישן ואנגליה חמודה ורעשית.
ואני. הישראלית החצופה היחידה.
5 דקות לתוך הצעידה נעצרנו לשמוע הסבר על קקטוס. ממשיכים.
10 דקות אחרי - הסבר על סלע.
2 דקות הלאה ושוב עוצרים לשמוע הסבר על אינקה כלשהו הצטרף לרשימה.
שאר הקבוצות עקפו אותנו כבר ובצחוקים לחשתי לגרמני שנראה לי שהמדריך הלא חתיך מושך זמן. במבט לאחור, אני גאון.
השתקנות של הקבוצה לנוכח ההסברים המרתקים של נלסון זיכו אותנו בשחרור איש איש לעצמו במורד השביל עד לנקודה התחתונה. הליכה קלה למדי של 3 שעות בירידה והגענו ליעד הראשון שבו מסתבר שכל הקבוצות אוכלות צהריים יחד. כשאני אומרת יעד אני מתכוונת לכפר קטן, וספציפית זכינו להיות במלון שנקרא "המקום של גלוריה".
או. אז בואו נשוחח קודם על מהו כפר. מדובר בארבעה בתים מפח או לבנים, בי"ס שכולל אוכלוסיה של שני ילדים וארבעה חמורים עייפים שבוהים בחלל. המקום עצמו יפה מאוד אבל מבחינת ההתחייבות ההתחלתית של מסע בו הכל כלול, אסביר שכאשר הקבוצות של היומיים המשיכו בדרכם לתחנה הבאה ואנחנו נצטוונו להישאר אצל גלוריה כי כאן נישן, איש מאיתנו לא היה מאושר.
המדריך החתיך הסביר שכעת, יעני כולה 12 בצהריים, התמזל מזלנו וזמננו בכיסנו. אנחנו מוזמנים לטייל בסביבה העשירה בכלום, לקרוא (את הספרים שלא הבאנו כי הכל סוחבים על הגב) או לעשות יוגה. להירגע בטבע ולהינות מהמלון המרגש.
המצב החמיר כשהתגלה שגלוריה היא בשלנית בינונית וגרוע מזה, קמצנית באוכל.
ארוחת הצהריים והערב כללה מנות ילדים טיפשיות כאשר בקשה לתוספת לא התקבלה בברכה ובעצם לא נענתה. אני הצלחתי לקבל עוד לחמניית אוזן המן מעזה וזה היה הרבה. אצל גלוריה אין חשמל, אין מים חמים והכי כיף, יש מצעים בריח גרביים. גלוריה עצמה נרדמת ליד הסירים כי שם חמים ובעלה מנהל את הקיוסק המקומי שם מים עולים כמו שמפניה ומים חמים לתה כמו ברנדי משובח.
לשמחתנו בנוסף לזיליון השעות המתות החל לרדת גשם ונהיה קר ממש. לאיש מאיתנו לא היה ציוד מתאים כי לכולנו נאמר שהקניון יבש כמדבר וכי אין צורך בבגדים חמים.
בסופו של דבר בילינו את הערב רעבים, רועדים ורטובים קלות, משחקים קלפים מחבילה אחת שהגרמני הביא והכל לאור נרות שבעלה של גלוריה הסכים לתת ברגע של חולשה. כאשר הבנתי שמחר צפוי יום דומה החלטתי לפרוץ במרד.
תבינו, מסתבר שהסיור של היומיים או השלושה נבדלים זה מזה אך ורק בזה שהשלושה נבנה במתכונת גיל הזהב. המסלול של כולם דומה רק שאנחנו הולכים לא יותר מ- 3 שעות ביום ובשאר הזמן נרגעים ב"מלון" שמציעים לנו. מתחברים לטבע. עושים צום כפוי אלה-גלוריה.
המסלול של שתי הקבוצות זהה וגרוע מזה, את הטיפוס חזרה כל סוגי הקבוצות עושות ביום האחרון כך שאפילו לא הרווחנו עליה מתונה יותר. רק הרווח הנקי של אימוני ראיה בלילה ופיתוח חסינות למים קרים.
מיד פצחתי בשיחה עם נלסון וביקשתי לקצר. הסברתי שאני לא בת 70 וזה, לפי מה שידוע לי על מלונות, יותר דומה לחושה בעכו אז לא מתאים לי בכלל.
נלסון לא לקח את זה בכיף. מאותו רגע, אחרי מספר טלפונים לכל הכיוונים, למשרד שלו, לנורמה שלי, נלסון זיהה אותי כיהודה איש קריות ופסק מלשוחח איתי.
כאשר הוא הניח את צלוחית המרק, החצי מלאה, לפני כל אחד מחברי הקבוצה בארוחת הערב, הוא קרא בשמו בחיוך מטומבל מלבד כשהגיע אלי. הוא חייך לכל סינית וגרמני מלבד לישראלית שהעיזה לומר לו שאנחנו רעבים. האירופאים המרגיזים האלה העדיפו לרעוב לאיטם (ברמה שהנשים נתנו לשני הגברים בקבוצה נתחים מהארוחות שלהן. ז"א הנשים מלבדי כי אני פרה קטנה ורעבה) ורטנו על הקור בינם לבין עצמם אבל לנלסון המצ'וקמק הם חייכו בשמחה. הם כאלה צייטנים ומנומסים שרק אלוהים יודע איך אירופה לא מתה מרעב מזמן.
בסוף נואשתי ולחה מגשם הלכתי להתחבא בשמיכות בריח הגרביים שלי.
שנת הלילה היתה לא רעה ולמחרת נפרדנו בדמעות מגלוריה לעוד צעידה סוערת של 3 שעות עד לתחנת המרגוע בטבע הבאה.
הפעם היה מדובר במקום יפה יותר, אפילו עם בריכה! נכון, בריכה עם מים מלוכלכים משהו (הצרפתי התקלח בהם עם סבון ובכל כנראה רק היטיב איתם ככה), בריכה שנמצאת בבית נופש ללא חשמל או מים חמים אבל הי! בריכה! עם מים לא קפואים! אם אני אציין שהם היו לא חמים זו כבר סתם תהיה התקטננות.
מאחר ושוב מצאנו עצמנו ב 12 בצהריים עם זמן חופשי להרהר, החברים החליטו להשתכר. זה הזמן להסביר שכחלק מהעבודה שלי עם השמאנית היא העבירה אותי לדיאטה שאוסרת אלכוהול, קפה או בשר וכוללת סחיטת מיץ לימון טרי כל בוקר אותו שותים עםשן שום טריה. הדיאטה אומרת שביום הראשון עליי לסחוט לימון אחד, בשני שניים, בשלישי שלושה וכך עד שבע ומשם בספירה יורדת עד אחד ודי. למזלי בדיוק בזמן הטרק הייתי בימים של החמישה, שישה ושבעה לימונים כך שמלבד כל הבגדים וכו' סחבתי על גבי כ 15 לימונים (מי אמר מחוייבות למטרה!) וכך לא הייתי רק הישראלית המרדנית אלא גם הישראלית הקוקוריקו שכל בוקר מבקשת סכין, כוס וצלחת ומתחילה לסחוט לימונים כאילו היתה דוכן פירות בדיזינגוף סנטר.
גלוריה כמעט התעלפה.
הקיצר, כולם השתכרו מלבדי ומלבד שתי הסיניות המתוקות ושוב שיחקנו קלפים בחושך ובגשם ושוב אכלנו ארוחות גורמה שכללו מנה ייחודית של פירה ברוטב עגבניות קמצני, עליו 4 חתיכות של ביצה מקושקשת ולידו אורז לבן יבש.
הנחמה היתה שהפעם לסדינים לא היה ריח של גרביים כי אם ישירות של נאד, אבל מי סופר. מרגוע בקניון זה מרגוע בקניון.
למחרת התעוררנו ב 04:00 לפנות בוקר והתחלנו לטפס במעלה הקניון. האמת, היה נורא כי זה טיפוס מהגיהנום והיה מהמם כי היה קריר ונחמד והנוף מאוד דרמטי ויפה. שעתיים וחצי של טיפוס שכללו רגעי ייאוש קשים, הביאו אותי לפיסגה עם הבטחה בלב שלא לטפס כל כך גבוה שוב לעולם אבל הייתי גם מבסוטה לאללה.
מאחר והמלון עשרת הכוכבים שלנו לא סיפק א. בוקר, חיכינו בפיסגה לאיטיים שבינינו על בוטנים, עלי קוקה ופרינגלס (שרכשנו מבעוד מועד בקיוסק של המלון במחיר מבצע של דירה בתל אביב).
משם התקדמנו באוטובוס לנקודות תצפית ורכישה שונות שכללו אינדיאניות מבוגרות שמוכרות סוודרים ולשמחתי גם מעיינות חמים.
הדרך חזרה כללה גם מעבר דרך פסגות מושלגות מאוד יפות ואפילו עצרנו למשחק כדורי שלג קצר לכבוד אלה שאין להם שלג בבית, ז"א הישראלית והאוסטרלי (לעוקבים מביניכם, בקבוצה המקורית שלי אכן לא היו אוסטרלים אבל המדריך המביך נלסון נתבקש לאחר ארוחת הבוקר (העשירה בעוד לחמניות אוזני המן והממוקמת בעוד חור מקומי), להיפרד משניים מאיתנו מאחר ולא היה מקום לכולנו במיניבוס שלו. מפתיע שנבחרתי כאחת מהשניים אבל תכל'ס הקבוצה החדשה היתה גם ממש מגניבה. זה חלק ממה שמאוד כיף בטיול הזה- כולם טיילים צעירים וחברותיים ורוכשים חברים חדשים כל הזמן).
על העובדה שבהזדמנות הזו חטפתי כדור שלג בעין מגרמני אספר בפעם אחרת. אולי לכבוד יום השואה.
תכל'ס, היה לי כיף כי הקבוצה שלי היתה מקסימה ומעניינת ממש והתגבשנו נואשות כמו שרק רעב ומשחקי קלפים בחושך יודעים לעשות. גם הקניון עצמו יפה מאוד ושמחתי שהצלחתי לעבור את הטיפוס הקשה. עכשיו כשאני שוב באריקיפה החמימה וממתינה לאוטובוס קצת חבל שלא נשארתי פה יותר כי זו עיר מיוחדת.
בכל מקרה, אוסף החברים בקבוצות השונות שפגשתי בדרך קבעו לצאת לבלות היום יחד אבל הרי לשתות אני לא יכולה אז ניחא.
מכאן אשוב לקוסקו לעוד שום, לימונים, לימודי ספרדית ושיחות ביגוד עם השמאנית.
נשיקות וסליחה לכבוד יום הכיפורים
אופיר
