שקיות או לא להיות

לאחר שבוע בעיר הצ'יליאנית פוקון, עלינו שארלוט ואני על אוטובוס שהחזיר אותנו לארגנטינה והמשיך את דרכנו דרומה ביבשת, הפעם לכיוון פטגוניה.

פטגוניה ידועה כאחד האזורים היפים בעולם ובהתאם, העיר הראשונה בה עצרנו, סן מרטין, נראתה מזמינה ומוצלחת. בדומה לפוקון, גם סן מרטין קטנה ומתוקה, מלאה בתים חד קומתיים ושוכנת על שפת אגם; הייתכן שמיהרתי לחרוץ דעה על ערים ארגנטינאיות? כמה שעות לאחר מכן, כשהגעתי לעיר היעד, ברילוצ'ה, נאלצתי להודות שממש לא. 

אמנם מי שאמר על ברילוצ'ה שהיא ממלכת הרי השלג והשוקולד לא שיקר, אבל אם אתם כמוני, בטח הנחתם בתמימות שתיאור כה אטרקטיבי ילווה בעיר מקסימה ומזמינה. עם זאת, במציאות, ברילוצ'ה תיירותית וחסרת ייחוד ובהתאם לשאר ארגנטינה, מיושנת ויקרה מדי. כמו בתי מרגוע שלא שמו לב שהיום כולם מזמינים חופשה בהילטון, גם כאן, בעודם מזמזמים את מיטב להיטיה של וויטני יוסטון, מתייחסים לעצמם הארגנטינאים כאילו עדיין היו אימפריה.

ברילוצ'ה - מרחוק זה נראה טוב

מבחינתי, באמצעות ברילוצ'ה גיליתי מה עשוי לאמלל אותי. זה לא החדרים והמיטות, בתחום הזה אני די קלה. גם עם מקלחות, כל עוד יש מתלה ומים חמים, אני לא זקוקה לקרמיקות מבריקות. אבל נושא האוכל, מסתבר שזה מה ששובר אותי. היצע אוכל מצומצם או חד גוני ואני מתחילה להתבכיין. בברילוצ'ה מחירי המסעדות הגבוהים הופכים את הבישול בהוסטל להכרח אבל בכל פעם שנכנסתי לסופר, נכנסתי גם לדיכאון. חצי מהמרכיבים חסרים, החצי השני נראה בפוסט טראומה ואין שקיות. ההיעדר הוא כביכול עקב טרנד אקולוגי אבל לא השתכנעתי. גם בצ'ילה מנסים לקדם חשיבה ירוקה ובכל זאת לפחות במחלקת הירקות מספקים שקיות למוצרים. בברילוצ'ה לעומת זאת, לצעוד ברחוב עם עגבניה, סבון וקופסת טונה בידיים זה הכי סטייל, במיוחד עם בננה שמציצה מהכיס. 
האמת שעבורי היעדר השקיות התברר כמזיק ממש. אני גם ככה פולניה שמילדות לימדו אותה להיות מוכנה לכל צרה, שבטח תכף תגיע. אמא שלי רצתה שאהיה רוקחת כי גם במלחמה צריך רוקחים, משנת הצהריים אחותי ואני היינו מתעוררות כשסבתא שלנו עומדת מעלינו עם מילקי, למקרה שאנחנו רעבות וסבא שלי היה מניילן הכל כדי שלא יינזל. לגבי, כנראה שבסיוטים שלי אני צמאה ועם נזלת כי מאז ומתמיד יש לי אובססיה לא חיננית למים וטישו. אני תמיד מסתובבת עם ספיירים משני אלה למקרה שייגמר ועוד מקמצנת עליהם (כפי שיעיד בן דודי, שבפסטיבל "ברנינג מן" סירבתי לתת לו טישו עד שיוכיח שמדובר בנזלת אמת ולא משהו שיכול להיפתר במשיכת אף). 
אז עכשיו תוסיפו לזה שקיות. עוצר השקיות השפיע עליי כל כך שאם רק הייתם לידי ומציצים לי לתיק, אני נאלצת להודות שבכל תא הייתם מוצאים לפחות שלוש. אפילו באחד הסופרים, כשהקופאית הסתובבה, שלחתי יד וגנבתי לה כמה בזריזות. אחרי הכל, מי יודע איזה מקרה דורש ניילון עלול להתרחש לי פתאום.אז בין האוכל לבין השקיות והעיר הכעורה, היה ברור שמשהו צריך להשתנות.

Cerro Campanario - אחת מנקודות התצפית המפורסמות בעולם

כשביום השלישי טיפסנו לתצפית הפנורמית המפורסמת, Cerro Campanario, מה שקודם בעיקר קראתי בספר הטיולים, מלמעלה נחשף ביתר שאת -מסביב לאימפרייה הכושלת בה אני ישנה, פרושה לה פטגוניה המפורסמת, מלאה בטבע יפהפיה. 
בו ברגע קיבלתי החלטה שאנו נפרדות מרחובותיה העגומים של ברילוצ'ה ועוברות לטייל בהרים. 

כבר יום לאחר מכן, לאחר נסיעת אוטובוס של 40 דקות, עם שק שינה ומזון לשלושה ימים, יצאנו שארלוט ואני לדרך, מתקדמות לכיוון ההרים ומשם גבוה לפיסגותיהם. 

Cerro Campanario - אחת מנקודות התצפית המפורסמות בעולם

בתחילת הדרך, מלבד הצקות של ערימות דבורים ועוד חרקים, שנראים כמו זבוב ועוקצים כמו יתוש, ההליכה היתה קלילה. כשעה לאחר מכן הנוף התחיל להשתנות ועברנו לטיפוס המשמעותי, לפעמים בין עצים גבוהים ולצד מפלים בגדלים משתנים ולפעמים על משטחי אדמה חשופים, מחליקים ותלולים.
באותו יום טיפסנו סך הכל 4 שעות, בדרך לא קשה מדי ולא משעממת ובסופה הגענו ליעד שלנו - אגם, שבצידו האחד הרים מושלגים ובצידו השני נמצא רפיוג'יו Frey בו נישן.

רפיוג'יו Frey - הבית בקצה האגם

. 
הרפיוג'יוס הן ביקתות הפתוחות רק שישה חודשים בכל שנה ומהוות נקודת מנוחה לטיילי האיזור. ניתן לישון לצידן, באוהל ובחינם, או בתוכן, בתשלום גבוה יחסית ועם שק שינה אותו מניחים על דרגשים ארוכים המצוידים במזרונים. על השימוש במטבח משלמים תוספת ואם מתעצלים לבשל ורוצים לקנות ברפיוג'יו ארוחה, בכלל מדובר בתעריף נאה.
אחרי הכנה של אורז ועדשים ברוטב אבקת מרק (זול וזריז אבל גם קצת מגעיל), שבעות ומבסוטות מעצמנו נכנסנו שארלוט ואני לשקי השינה והעברנו את הלילה על הדרגש ולצד טייל, שנחר באופן שלהערכתי גבה ממני אחוזי שמיעה. 

למחרת, רעננות כמי שישנו במערבל בטון, המשכנו בדרך. כמו טיילים רבים יכולנו לשוב על עקבותינו ולהסתפק ביום האחד אך מאחר ומראש החלטנו ללכת על האופציה הקרבית, המשכנו בהרים לשביל שיוביל אותנו לרפיוג'יו הבא - Jacob.
הפעם לא קידמה את פנינו הליכה קלילה אלא היום התחיל ישר בטיפוס תלול על הר השלג. מה שלפני רק כמה ימים עשיתי בפוקון עם מדריך, כי לטפס על שלג לבד זה מסוכן, עכשיו עשיתי לבד כאסקימואי מקצועי. 

מתחילות לטפס על השלג

הדבר המפחיד ביותר היה שמאחר וכעת מתחילה עונת הקיץ בארגנטינה, חלקים מהשלג כבר החלו נמסים אבל לא בהכרח החלקים העליונים. רק לאחר שדורכים על השלג עשויים לגלות שהוא לא יציב והרגל שוקעת עמוק מדי או שבעצם תוך כדי צעידה ניתן לראות שפני השטח הם רק שכבה דקה שתחתיה כבר זורמים מים. מאחר ואני בעצם מהקריות, מקום שיותר מעניק כישורי התמודדות עם ערסים מאשר עם שלג, ריחרחתי את פני השטח בחשדנות והחלטתי שאיפה שאוכל, אטפס דרך הסלעים שהשמש כבר חשפה. מבחינתי, גם אם הסלעים היו עצומים בגודלם, כל עוד זה יציב ואפשר לעמוד על זה עם שתי רגליים, אני מעדיפה. שארלוט,שתחילה דבקה בדרך השלג, אחרי כמה נפילות מיהרה להצטרף אליי ויחד, כמו תום קרוז ב- "משימה בלתי אפשרית", הנפנו את עצמנו על משטחי סלע אנכיים ונאחזנו בזיזים מיניאטורים עד הפיסגה.

מבט ממרום הר השלג

שוב מבסוטות מההישג, התחלנו לצעוד בקלילות על ראש ההר אך די מהר גילינו שכעת לפנינו ירידה - צלע הר תלולה ומלאת רוחות, שמלמעלה יכולנו לראות את בסיסה אך על אף המרחק הלא גדול, תנאי השטח הכתיבו התקדמות איטית. פעמים רבות סלע שהנחנו עליו את הרגל פשוט התקדם יחד איתנו למטה, מחליק על פני עפר וחול והיינו חייבות להיזהר, נאחזות בכל מה שאפשר.
כשהגענו למטה חיכתה לנו צעידה נעימה דרך יער מקסים אבל אחריה כל החלק הראשון חזר על עצמו, רק בדרגה קשה יותר - עליה נוספת על הר מושלג, הפעם תלול יותר ונעדר סלעים בהם ניתן להיעזר, ולאחר מכן ירידה, כזו שמדגימה מהי ירידה תלולה ומפחידה באמת. את סופה לא ניתן היה לראות ולאורכה לא היה דבר בו ניתן היה להיאחז על מנת לעצור את תנופת הגוף. עוד הבדל בין הירידות היה שאם בקודמת היו חלקים בהם יכולנו לגלוש מטה על החול, בירידה הזו לא ניתן היה לגלוש לשום מקום מלבד אל עבר תאונה קטלנית.

ירידת אבנים מדרדרות ובסופה רפיוג'יו Jacob

עם גוף כפוף מאוד, נאלצנו לעבור לצעידה איטית ביותר או לפחות איטית ככל האפשר לאור השיפוע החד. לאחר שעה וחצי של פסיעה מהוססת ומתובלת בנפילות קלות, הגענו למרגלות ההר ובסמוך לו גילינו את הרפיוג'יו השני. עייפות אך גאות מאוד, שוב בישלנו ארוחת ערב בטעם מפוקפק והפעם ללא טיילים נוחרים, מיהרנו להירדם. 

למחרת בבוקר נפרדנו מן ההרים, צועדות דרך נופים מקסימים נוספים אל דרך עפר שטוחה וחד גונית, שבסופה נמצאת תחנת האוטובוס חזרה. לאחר חצי שעה של הליכה משעממת הבנו שאנחנו צועדות בכיוון הלא נכון אך רגע לפני הבכי המיואש, בתזמון מושלם, הופיע רכב ובו ארגנטינאי עליז, שלא רק שמח להציע לנו טרמפ לכביש הראשי אלא בסופו של דבר לקח אותנו עד ברילוצ'ה עצמה.
מטונפות אך שוב מבסוטות מעצמנו, התאוששנו שארלוט ואני ואף החלטנו באותו הערב להתפנק בארוחת ערב בעיר. הארוחה (היקרה והבינונית כמובן), היתה לא רק על מנת לחגוג את הטיול המעולה אלא גם לכבוד סיום טיולינו המשותף. לאחר תקופה ארוכה למדי בה טיילנו יחד, שארלוט  המשיכה מזרחה, לבואנוס איירס, ואילו אני המשכתי להדרים. בנשיקות וחיבוקים נפרדו דרכינו ושוב הייתי טיילת עצמאית, מתקדמת ליעד הבא.

El Chalten

התחנה הבאה שלי היתה El Chalten, בירת הטרקים של פטגוניה ואולי העיר הכי מתוקה שפגשתי עד כה בארגנטינה. קטנה ושוכנת בין הרי שלג, אל צ'אלטן מצליחה לספק אוכל טוב ואנרגיות חיוביות.

Laguna Torre

סמוך לה שוכן ה - Fitz Roy המפורסם, הר שהטיפוס אליו פתוח לכולם אך ההגעה לפיסגתו היא כגביע למטפסים מקצועיים בלבד.


אחד הדברים שהופכים את פיסגת ה - Fitz Roy לכה יוקרתית היא העובדה שההגעה אליה אינה רק עניין של יכולת פיסית; מזג האוויר הקר וההפכפך באיזור גורם לכך שיש עונות בהם אין ולו יום אחד בו מתאפשר הטיפוס הנכסף. לא מעט מטפסים מגיעים ממדינות רחוקות למטרה זו בלבד ובתום שלושת חודשי הקיץ נאלצים לשוב כפי שבאו מאחר ובכל העונה לא נפל בחלקם ולו יום אחד בו ניתן היה לטפס.
מבחינתי, תחזית מזג האוויר הבטיחה כי למחרת יום הגעתי צפוי יום בהיר במיוחד ולכן, בהמלצת מטפסים אמריקאים, לקחתי על עצמי טרק מעגלי וארוך שיאפשר לי להספיק לחזות בכל הלגונות, הקרחונים והפסגות החשובות באיזור. טעות. זאת אומרת, היה יפה אך לאחר שלושת הימים היפהפיים והמאומצים בהרי ברילוצ'ה, הרגשתי שהאיזור אינו מחדש לי דבר ובעיקר, שאני זקוקה למנוחה חמימה. עקב זאת, דידתי בסוף היום לטרמינל האוטובוסים והזמנתי כרטיס ליעד הבא, העיר  El Calafate.

ב - Calafate האטרקציה המרכזית היא צפייה רגועה ב Perito Moreno, קרחון מפורסם ועצום בגודלו. בניגוד לרוב הקרחונים, Perito Moreno הוא קרחון שאחד מקצוותיו סמוך לחוף אגם ולכן ניתן לחזות בו מקרוב בקלות.

Perito Moreno

רסיסי קרחון במים

50 מטרים מעל המים ויותר מ 100 תחתיהם, הקרחון העצום והכחלחל פשוט מהפנט. באמצעות השבילים שנבנו סביבו ניתן לחזות בו מזוויות שונות ואם בוהים בו בסבלנות, לרוב ניתן לתפוס את נפילתה של אחת מחתיכות הקרח הקטנות שנושרות ממנו בכל דקה אל המים. כשאני אומרת קטנה אני מתכוונת קטנה ביחס לגודלו הכללי ולמעשה מדובר בפיסת קרח עצומה המתנתקת מגוף הקרחון הגדול ומתרסקת אל המים, מעיפה נתזים לכל עבר ומשמיעה רעש עצום.
אחד הדברים המיוחדים בפוריטו מורנו הוא שהקרחון נמצא בתנועה מתמדת. הוא תמיד נע אל עבר החוף ובכל שנה, סביב מרץ, נדחס ממש עד לחוף עצמו, שם, עקב הלחץ העצום, נסדק ונשבר בפיצוץ גדול המותיר שברים במים.

נקודת השבר המפורסמת

למעשה הקרחון הגדול חתם  את האטרקציות הדרומיות בארגנטינה, שעניינו אותי. כעת עמדתי להדרים עוד פעם אחת, אבל הפעם אל צ'ילה. שם נמצאת מי שזמן רב כיכבה ברשימת המקומות אליהם אני חולמת להגיע והמקום היחיד בדרום אמריקה שטרחתי לברר עליו פרטים לפני שעליתי על המטוס - שמורת הטבע Torres Del Paine. 

בעוד כמה ימים בלבד אני והשקיות הולכות להגשים חלום ורמת ההתרגשות שלי גבוהה מתמיד!
אחלו לי בהצלחה :)

ולסיום, כמה עובדות -
מאז שנות ה 60' נהרגו יותר מ - 30 איש עקב פגיעת נתזי הקרח המתנפצים של פוריטו מורנו. עקב כך, כיום מגודרים השבילים סביבו היטב והקירבה אליו מוגבלת.
ומבחינת ברילוצ'ה, כנראה שהסלידה שלי ממנה אינה מקרית. אם לאחר מלחמת העולם השניה ארגנטינה באופן כללי שימשה מקלט אוהד לפושעים נאצים, ברילוצ'ה ספציפית היוותה יעד מועדף על חבריו של הפיהרר ואת מועדון הטיפוס המפורסם שלה הקים לא אחר מאשר דוקטור מנגלה. נחמד לא?
מרי כריסמס! 

ברילוצ'ה ברגעי חג

ברילוצ'ה ברגעי חג

רוצה לגור בצ'ילה

01.12.14 - לאדוני שר הפנים הצ'יליאני, (חואן/דייגו/פרננדו/ משהו ספרדי אחר), שלום,

שמי אופיר, ישראלית חיננית ובעלת בגרות מלאה ואני פונה אליך במכתב אישי זה כדי לבקש ממך שתקבל אותי כאזרחית.

אני בטוחה שבקשתי מפתיעה אותך (ובטח שאינה מוגשת בצינורות המקובלים), אך מדובר ברצון עמוק וכוונת אמת ולכן אנסה להסביר את פשר העניין - 

בעקבות טיול בדרום אמריקה הגעתי בתחילת חודש דצמבר לארצך. למען האמת ביקרתי כאן כבר בנובמבר, בעיר סן פרדו דה אטקמה הצפונית, אבל זה היה לזמן קצר בלבד. לתומי הנחתי שהאנרגיות הטובות וההיפים, שקיבלו שם את פניי היו מיצג מקומי בלבד ועל כן מיהרתי לחצות לארגנטינה.

עם זאת, לפני כשבועיים, כאשר חציתי את הגבול לצ'ילה שוב והפעם לעיר הבירה סנטיאגו, התברר לי כמה נתתי הערכת חסר לארצך הנפלאה.

אתה מבין אדוני, מבחינות רבות סנטיאגו די דומה לעיר בה אני גרה בישראל - תל אביב. כמוה, גם בסנטיאגו מצאתי אומנות טובה, טרנד אוכל בריא ומלא היפסטרים על אופניים. בשונה מעירי המחירים בסנטיאגו זולים יותר, העיר כמובן רחבת ידיים וההיפסטרים שלכם מגיעים עם רוח דרום אמריקאית חמה.

צעדתי ברחובות בירתך בין המוזיאונים הגדולים, התפנקתי בסביצ'ה טרי משוק הדגים המפורסם וגיליתי בשמחה את שווקי הפירות והירקות, שלראשונה מאז עזבתי את ארצי, העלו בי חשק לבשל.

דוגמא לחנות ירקות עסיסית

שתדע לך שלא בישלתי כמעט כלום מאז שעזבתי את הארץ. מקסימום רקחתי סלט. אבל לנוכח מגוון המוצרים הטריים לא יכולתי להתאפק. התגעגעתי לכוסברה, זיתים טריים, ועגבניות שרי ובשוק שלכם מצאתי את אלה בשפע לצד תותים ופירות יער משמחים. כשמצאתי גם גרנולה אמיתית וברוך השם יוגורט לא ממותק, כמעט התעלפתי מאושר. מיד ניצלתי את קונפורמיות הגויים הידועה והעמדתי בשלשות דיירי הוסטל תמימים, משאירה אחרי הוראות קילוף, חיתוך וערבוב, שהוכיחו את עצמם בצורת מספר ארוחות מפנקות.

בנוסף, אחרי 3 חודשים של ירידים, שעל אף שהם אמורים להיות של אומנים מקומיים, בכולם מוכרים את אותם סוודרים עם דוגמת אלפקה, כמעט בכיתי כשמצאתי את הקניון החדש והריחני שבניתם במרכז העיר.  למראה חנויות זארה ומנגו הרגשתי כמו מרקו שמצא את אמא, אפילו שמפעט המקום המוגבל בתיק לא רכשתי דבר. בכל זאת, אם קיבלת דיווח על גברת שהסתובבה ב H&M, כשהיא מרחרחת בגדים מקופלים עם חיוך חולמני, זו אני.

יחד עם חברתי האנגליה מיס שארלוט, הסתובבנו ברחובות סנטיאגו, טיילנו בפארקים הענקיים שלה (בינינו אדוני, פחות מדרגות לא היו מזיקות לפארק ציבורי או לפחות לא חייבים שיהיו מדרגות בכולם. תנסו לגוון באתגרי הלב-ריאה), אכלנו 4 טון (כל אחת), מהדובדבנים הכי טעימים בעולם ובלסנו סושי טרי וזול לארוחת בוקר, צהריים וערב. 

כאשר הסיור המקומי לקח אותנו לבית הקברות של העיר, שגודלו מוערך כגודלם של כ- 180 מגרשי כדורגל, ידעתי שבעיר הזו ארצה לחיות. מקום שבו עושים כבוד למתים, קוברים אותם במוזיליאומים מפונפנים וחוגגים להם את חג המולד, הוא מקום בשבילי.

והמטרו. אתה יודע מה זה מטרו נקי וחמוד אחרי נהגי מוניות חשודים בפקקי תנועה מאובקים? ובתי הקפה? להרגיש כמו תל אביב אבל פחות צפוף וחם ויותר דגש על גוד ווייב וטרנקילו. 

קצת גוד וייב בשוק

אז כעת אני יושבת פה, משתלבת היטב בקהל כשאני לוגמת מהמשקה המקומי, טרימוטו (שילוב מבורך של יין לבן, גלידת וניל ועוד הפתעות), ואני מפנה אליך בקשה רשמית שתתחיל לחייב אותי ארנונה. לא חשבתי שארגיש בבית כל כך רחוק מעבר לאוקיינוס, אבל זה קרה ואני זקוקה לעזרתך הדחופה. אני יכולה להבטיח שלא תתחרט ושאהיה תוספת איכותית למרשם האוכלוסין הצ'יליאני.

אמתין לתשובתך כאן, מקווה שהיא תגיע בקרוב.

שלך, בתקווה וצ'או

אופיר (בקרוב בצ'יליאנית -אופיליה)

05.12.14 - לאדוני שר הפנים הצ'יליאני (קרלוס/כריסטיאן/רולו - מחק את המיותר), שוב שלום,

חמישה ימי סנטיאגו תמימים עברו עלי באושר אך לא שמעתי ממך. אני מקווה שאתה חש בטוב ושהעיכוב נובע מסיבות שוליות ופתירות. בכל מקרה, בינתיים, למקרה שתהליך קבלת האזרחות יכלול בוחן בנושא ידיעות הארץ, החלטתי בסופ"ש להרחיב את ההיכרות שלי עם האיזור ועזבתי את סנטיאגו לטובת ביקור בוואלפראיסו הקטנה. 

נדרשו רק שעתיים באוטובוס מקומי אדוני ושוב התהפך עולמי. עיירת החוף מלאת הבתים הצבעוניים והקירות המצוירים, שבתה את ליבי.

Valparaiso

בוואלפראיסו טיילתי בין חנויות מעצבים צעירים והתפנקתי בשלל המסעדות והברים הנחבאים בין גבעות הרובע ההיסטורי. קירות הגרפיטי המקשטים כל פינה בעיר סימנו לי שכאן לא רק חיים טוב אלא גם מכבדים אומנות רחוב חתרנית אז היה לי ברור שכאן אוכל להתגורר.

בוואלפראיסו שתיתי יין ואכלתי בשמחה עוד סביצ'ה וסושי, בישלתי בחדווה ואפילו מצאתי מאפייה קטנה בה האופה הוא גם המוכר והלקוחות הנאמנים נכנסים על בסיס שעתי ושואלים מה מוכן. בשביל בחורה כמוני, שלא מצליחה להבין את ההתלהבות התיירותית מאמפנדה (בינינו, כולה סמבוסק), האופה הזה עשה את ההבדל. 

ולמקרה שיש לך התלבטות אז אני רוצה שתדע שאני לא תמימה. ברור לי שלא הכל כאן ורוד. למשל באחד הימים, עמוסות מצרכים, טיפסנו חברתי האנגליה ואני על מי שהתבררה כגבעת הצד הלא נכון של וואלפראיסו. צועדות בשמחה בין בתים מתפרקים הותקלנו לפתע על ידי פושטק זדוני בן 15. בתגובה לביריון, זהבה א' (אני) הורתה באנגלית פשיסטית לזהבה ב' (מיס שארלוט), מיידית לסוב על עקבותינו ולא, לא לעצור כדי לענות לילד המגודל שחוסם את דרכינו עם שעמום מבשר רעות בעיניים. 

גם חיי הלילה פה הציבו בפנינו אתגר. כשרק הגענו לעיר החמודה לא הבנו היכן בדיוק איזורי הבילוי אז מה שמחנו כששני ילדים גרמנים בני 17 ו-18 שפגשנו בהוסטל, התנדבו להוביל את הדרך. לאחר 10 דקות של צעידה במורד הגבעות מצאנו את עצמנו ברחוב ארוך מלא מקומיים מקועקעים ובר שהגיש לשולחנות בירות וקוקאין. התפריט האקסלוסיבי, בתוספת המבטים הרעבים שנזרקו לכיוונינו, היוו עבורי ועבור שארלוט את נקודת היציאה הבהולה ונמלטנו כשאנחנו מותירות מאחור שני גרמנים רזים וצעירים מדי. השניים הנרגשים סירבו לעזוב ובטח שלא שמחו לענות לי איפה אמא שלהם ולמה היא הרשתה להם לטוס לדרום אמריקה לבד, אז נאלצנו להיפרד.

ועל אף אלה אדוני, אני עומדת מאחורי בקשתי - עשני צ'יליאנית ושפר את חיי. אינני מתייאשת ואמשיך להמתין, ישובה במאפייה הקטנה, לועסת אמפנדה ממולאת בדלעת ופטריות יער, טובלת את המעדן ברוטב תירס חריף ולוגמת מבקבוק היין עמו הגעתי ואותו האופה פתח עבורי בשמחה. 

שלך בציפייה ואדיוס,

אופיר

אומנות רחוב ספונטנית

אומנות רחוב ספונטנית

09.12.14 - לאדוני שר הפנים הצ'יליאני (חוליו, גונזלס, פבלו או אולי תרזה?!), 

הימים עוברים ואין קול ואין עונה. אני עדיין מקווה שהעיכוב המתמשך אינו מבשר רעות וכי בכל רגע יגיע הדוור עם בשורה משמחת.

בינתיים, ברשותך, על מנת להסיח את דעתי מהציפייה המותחת החלטתי לנוע קצת והדרמתי לעיירת הסקי פוקון. 

אדוני, איך לא ידעתי שמקומות כאלה קיימים?! איך קיימים אנשים שלא גרים פה?!?

מהרגע שהתעוררתי מנסיעת הלילה ונופים ירוקים טריים חייכו אליי מהחלון, הבנתי שמשהו טוב עומד להתרחש. האם כבודו ביקר פה? אני מקווה שכן כי לטעמי זה המקום המושלם ביותר בעולם. פוקון ללא ספק זוכה בתחרות העיר שהוציאה ממני הכי הרבה קריאות התפעלות ברצף.

Pucon

למרגלות הר געש מושלג ומרשים יושבת העיר הקטנה, מלאת בתים חדי קומה וגגות אדומים. ההוסטל בו ישנתי נח על שפת אגם וכך הלכתי לישון כל יום עם שקיעה מרגשת והתעוררתי למראה מים מנצנצים באור שמש טריה.

כמו בשאר צ'ילה, גם פה מודעות אקולוגית שולטת ואפשר למצוא שפע אוצרות אורגנים ובריאים ובראשם יוגורט יווני חמצמץ (נכון, אז אני קצת מתאבססת על יוגורט אבל נראה אותך מתמודד עם שפע ארוחות בוקר, שעוד מפרו, מבוססות על יוגורט דוחה מעודד סכרת).

במהלך השנים פיתה יופיה המובהק של העיר לא מעט תושבים זרים ורבים מהם פתחו בה מסעדות. זה אומר שבפוקון ניתן למצוא בקלות מאכלים מערביים כמו אגס בנדיקט, פיש טאקוס או בראוניס נימוחים (שלושה מאכלים שאין לי מושג איך לכתוב בעברית), אז רעבה לא הייתי. וכשלא אכלתי חזרתי לכושר בזכות שלל פעילויות הטבע המגניב שיש באיזור. ביום הראשון טיילתי באחו שוויצרי מלא פרות, שבשוליו גיליתי יער טרופי ובתוכו נחבא מפל. המציאה העצמאית של הדרך רק הוסיפה להתפעלות העצומה שחשתי אל מול המפל העצום המתנשא לגובה 85 מטר.

ישבתי למרגלותיו, מים קרירים ניתזים עלי ונדהמתי מהעוצמה הבלתי נתפסת.

מפל המים

יום לאחר מכן נרשמתי לטיפוס מודרך על הר הגעש המושלג. בתור ישראלית (בקרוב לשעבר?), שלג הוא לא בדיוק מצרך היום בחיי, ולכן התלהבתי עד אין קץ לקראת האתגר. לבושה בחליפת סקי ענקית ובידי גרזן קרח אמיתי הרגשתי כמו רמבו ונראיתי כמו חבית שלג קטנה. 

מהרגע שהתחלנו לטפס, שקט מופתי שרר בקבוצה המרוכזת, כשרק הרוח שורקת סביבנו ופתיתי השלג מתפזרים תחת רגלינו כמו חרוזי זכוכית עדינים. 

התקדמנו לאט ובזהירות וכשהגענו לפיסגה התמלאתי גאווה גדולה שכעבור 5 דקות התחלפה ברצון עז לרדת מהמקום הקפוא הזה כמה שיותר מהר. עם זאת, זה לא היה כל כך פשוט.

מראש הוסבר לנו שהירידה תיעשה בגלישה - מי בסנובורד (לא אני) ומי ישוב על מטקה מפלסטיק (אני) - וזה היה נשמע אדיר. אבל מה שנשמע רעיון מעולה מלמטה, נראה פחות מוצלח מלמעלה, מול מדרון קרח תלול וחלקלק. חוסר שביעות הרצון שלי עוד העמיקה כאשר מסיבות פיסיקליות לא ברורות, על אף משקל גופי הקטן יחסית, טסתי מטה מהר יותר משאר חברי הקבוצה. בנוסף, בעוד כולם הצליחו להישאר בתעלות החפורות בשלג והמיועדות לגלישה, אני הצלחתי לטוס מהן החוצה שוב ושוב. בפעמים שעפתי מתוך התעלות אל תוך תלוליות בוץ, זה היה משעשע, אבל כשדהרתי החוצה מהמסלול אל עבר קצה ההר, כבר השתעשעתי פחות. עם זאת, ככל שהנמכנו, השלג העמיק והתרכך והגלישה המהירה מטה היתה חלקה יותר ולוותה בגלי שלג מקסימים ורכים כמו קצף גלים. עדיין הייתי מהירה מכולם אבל כבר פיתחתי שיטה להישאר בחיים- ברגעים המסוכנים השתמשתי בחברי הקבוצה שלפניי כמעצור ובתמורה, מאחר שכולם מלבדי נתקעו מדי פעם בין התלוליות, כובד משקלי שהגיח במהירות מסוכנת שימש להם כדחיפה מבורכת להמשך גלישה.

אני חבית שלג קטנה

לוע הר געש Villarrica

ביום הבא, כפינוק לחבורות הכחלחלות מהגלישה וכפרס שהענקתי לעצמי על ההישג, ביקרתי במעיינות החמים הכי מפונפנים שראיתי בחיי. המקום ידוע בארכיטקטורה המהממת שלו, המשלבת בעדינות בין גשרים ובריכות מים חמים לבין הנוף הטבעי ומפלי המים הקפואים שפורצים מהסלעים.

יחד עם חברתי שארלוט עברנו בין הבריכות כשאנחנו עוטות פאסון יוקרתי מתאים ואני אף העזתי להיכנס תחת אחד המפלים הקפואים, כמבקרת מעיינות חמים וותיקה. כשמאוחר יותר נרדמתי באחת מבריכות המים החמים (כשחצי מגופי עדיין במים), הגעתי למסקנה שזו אינדיקציה לתחושת הנוחות האולטימטיבית שארץ נפלאה זו משרה עלי.

Termas Geometrica

Termas Geometrica

בימים הבאים עוד חתרתי בקיאק לעבר חופים פרטיים, השתתפתי בארוחה המונית של צ'ילי קון קרנה (כן, כן, קרנה. שוב פעם לא טופו) וביקרתי בפארק הטבע הלאומי. כמה שסנטיאגו היתה מהממת וגם וואלפראיסו מקסימה, בפוקון זה המקום לגור. יש פה יוגה, יש פה טבע, יש פה מודרנה ויש פה מסורת, וכל זה יהיה שלי אם רק תבוא לקראתי.

אז אני פה, שוב ממתינה, 

יאללה, אל תהיה כזה.

14.12.14 - לשר הפנים הצ'יליאני המרגיז שלום,

אני כותבת לך מארגנטינה הפעם. האיטיות הניכרת בטיפול בבקשתי לא אפשרה לי להמתין. נאלצתי להיפרד מפוקון ולחצות את הגבול אל העיר ברילוצ'ה, אבל אני כותבת לך כדי שתדע שביני לבינך הכל נשאר אותו דבר. נכון, ארגנטינה הזו לא פראיירית והדרך לפה היתה יפהפיה אך כמו שאר הערים הארגנטינאיות בהן ביקרתי,  גם ברילוצ'ה כלואה עמוק בשנות ה- 80', יקר פה נורא, היוגורט שוב רק 90% סוכר ושוב אין גרנולה. לא חראם? 

אל תשאיר אותי פה, נידונה לבקר בעוד סופר עגום חסר עשבי תיבול או מתנחמת שוב באחת מחנויות השוקולד המרובות שיש פה בעיר. מבחינתי לא אפסיק להמתין, ראיתי את צ'ילה ונשבתי בקסמי האהבה. אחפש לי פה תעסוקה והכל אבל נאמנותי שלך, אם רק תרצה בה. 

באהבה וידידות, עד הפעם הבאה,

אופיר

את הכי יפה כשאת בארגנטינה

אני מעוניינת הפעם להתחיל בוידוי - נכון שכולכם חושבים שאני גאונה אבל האמת היא, שבניגוד לקליטה שלי בנושא רגשות ואנשים, בנושאי ידע כללי אני איומה.

אני מהילדים שחזרו מטיול שנתי בלי יכולת לספר איפה הם היו, שלא זוכרים כמה סנטימטרים יש במטר או איפה עפולה ביחס לחיפה. 

מסיבה זו בדיוק, לא היו לי ציפיות ספציפיות מדרום אמריקה. הידע שלי על היבשת היה ממש מצומצם ומאז שהגעתי, מביך להודות בכמה שיחות השתתפתי כשאני מהנהנת בהבנה לגבי ערים והרים שבעצם לא שמעתי עליהם מעולם.
אבל זה שונה לגבי ארגנטינה. תמונות הנופים שראיתי וסיפורי ההרפתקאות ששמעתי, כל אלה נחרטו לי בזיכרון. אפילו סיפרו לי שהארגנטינאים הם ממש כמו ישראלים, רק גבוהים וביבשת אחרת אז ברור שג'ירפה כמוני לא צריכה הרבה יותר מזה כדי להתמלא ציפייה.

מכיוון שאחת האופציות, כאשר מטיילים בצ׳ילה וארגנטינה, היא להתקדם על ידי זיגזוג בין שתיהן, מתקשה להתאפק, החלטתי שאחרי סן פדרו הצ'יליאנית, אני חייבת לעבור את הגבול לשכנתה כבר עכשיו.

העיר הראשונה בה ביקרתי בארגנטינה היא סלטה, הנמצאת ממש על גבול בוליביה. סלטה חמודה, מיושנת ומלאה בתושבים, שנראים חצי בוליביאנים וחצי משהו שונה. בעצם ככל שמתקדמים דרומה, מראם החיצוני של התושבים הולך ומשתנה, עד שהם מאבדים מהמראה האינדיאני שלהם לטובת חזות מערבית רגילה.
יום לאחר שהגעתי לעיר, פגשתי ברחוב שלושה צרפתים ובפטפוט קצר התברר לי שלמחרת הם מתכננים לשכור רכב כדי לבקר בדרך היין המקיפה את סלטה. מאחר ונאמר על סלטה שהיתרון המשמעותי שלה הם הנופים היפים בתוכם היא שוכנת, היכרות העומק של חמש הדקות הספיקה לי על מנת להחליט שאני מצטרפת אל החבורה וכך יצאו זהבה ושלושה צרפתים לדרך.

האיזור המקיף את סלטה הוא מדברי ויבש ובהתאם, הכבישים בהם נסענו היו מוקפים הרים אדומים ענקיים ונופים שבעיקר מזכירים סוואנה אפריקאית. ככל שמתקדמים מתחילים להופיע כרמים בצידי הדרך וכשהגענו לחלק בו מתחיל איזור היין, הדרכים בהן נסענו כבר לא היו סלולות ויותר מפעם אחת לא היינו בטוחים מהו המסלול הנכון.
העובדה שהגענו לשטח המדברי בשעת הצהריים רק הגבירה את תחושת המסע הנועז כי אני לא בטוחה שכולם מודעים לזה אבל עובדה מס' 1 על ארגנטינה היא שהגברת הזו ישנה צהריים ובאופן מוחלט.
בין השעות 14:00 ל - 17:00 ואפילו 17:30, המדינה סגורה. אני לא מדברת רק על חנויות סגורות אלא על אין נפש חיה ברחוב. כולם, אבל כולם, ישנים. הם לא יושבים בבית קפה או בגינה, לא קוראים ספר בפארק ולא מנצלים את ההפוגה כדי לעשות סידורים. כ-ו-ל-ם סגורים בבתיהם ואין אלא להמתין לשעון המעורר.
ואם כבר מדברים על עובדות, עובדה מס' 2 היא שארגנטינה נמצאת במשבר כלכלי עמוק ואולי אני לא מבינה כלום בכלכלה אבל אני חושדת שעובדות אחת ושתיים קשורות זו בזו. אם תשאלו אותי, לצאת לעבודה ב- 10:00, לסגור כעבור 4 שעות ולשוב אחר הצהריים לעוד כשעתיים בלבד, זה לא בדיוק מתכון לוילה בהאמפטונס. תוסיפו לזה את העובדה שהממשלה החליטה על יום חג חודשי שגם בו הכל די סגור ונדמה לי שלא יזיק אם מישהו יקנה לשר האוצר הארגנטינאי מחשבון. 

בכל מקרה, אני שבה למסע שלנו, בו, אבודים קלות בחולות, חולפים על פני בתים חרדליים הסגורים על סורג ובריח עקב נמנום צהריים לאומי וזהבה ושלושה צרפתים המשיכו לדהור. מאחר ולצרפתים יש חיבה לשנות ה 70', על כל הנוף הצחיח הזה ניצחו צלילי הרולינג סטונס, ג'ניס ג'ופלין ו ACDC והנה לכם מתכון לבילוי מאושר. 

למען האמת היה איתנו חבר נוסף שתרם לשמחה והוא קשור בעובדה מס' 3 - עבור ארגנטינאים מים ויין זה די אותו דבר.

המדינה מציעה המון כרמים, המון יינות מעולים וזולים והרבה הזדמנויות לשתות. די בלתי אפשרי (ולא כדאי) להתנהל בה מבלי להצטרף לטרנד השתיה העליז ומאחר וגם לצרפתים יש חיבה ליין, ביקור ביקבים ושתייה היו מרכיב מרכזי במסע. 

כך נהגנו יומיים ואז אחרי הרבה יין וקצת יותר מדי צרפתית, הגענו לקאפאשטה (Cafayate), עיירת תיירים חמודה בה המשיכו הצרפתים ליעד אחר ואני נשארתי עם חברים מבוליביה שבמקרה פגשתי שוב.
כשאני אומרת פגשתי אני מתכוונת לזה שמצאתי אותם מנמנמים על ספות הוסטל בקאפטשטה, הלומים מיין. מסתבר שכבר שלושה ימים הם רוכבים על אופניים מכרם לכרם ובכל לילה מחליטים להישאר עוד יום לטובת טעימת יינות נוספת למחרת.
עם החבורה השמחה הזו החלטתי להישאר קצת ויחד יצאנו לבקר במפלים הנמצאים סמוך לעיירה.
מאחר והחלטנו להצטייד באוכל לטיול, זה היה הרגע בו פגשתי לראשונה את עובדה מס' 4 ואולי המוכרת מכולן, על ארגנטינה - זו היא ארץ בשר.
הבעלים של הסנדוויצ'יה שנכנסנו אליה ממש לא הבינה למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מבקשים סנדוויץ' בלי בשר. אחרי כמה הסברים במיטב הספרדית היא תפסה את הרעיון אבל פשוט אמרה לנו "לא" במבט מזועזע. היושרה הארגנטינאית שלה לא מאפשרת לה להכין אוכל שאין בו בשר.
זה לא שאי אפשר למצוא בארגנטינה אופציות צימחוניות, אבל באופן כללי ובעיקר בערים הקטנות, ארגנטינאים לא כל כך מבינים מה הכוונה ב - "בלי בשר". צריך פחות או יותר לפרט להם את כל בעלי החיים שעשויים למצוא את עצמם בצלחת כדי לוודא שהם מבינים שצמחוני לא אומר בלי עוף אבל עם פרה.

לשמחתי, אחרי עוד כמה נסיונות נמצא בעל המקצוע שהצליח להפיק סנדוויץ' מעולה בלי בשר וכך עם סנדוויץ' מצויין בבטן וחברים מצחיקים, מהטיול הקטן הזה נהניתי מאוד. העליה במפלים דרשה טיפוס על סלעים גדולים, פענוח עצמאי של הדרך ודילוגים בין נחלי מים. אחרי פרו ובוליביה הרמות, שגרמו לכל טיפוסון להוציא ממני התנשפויות של גיל הזהב, היה נהדר לחזור ולעשות את הדרך בקלילות.

למחרת נפרדתי מהחבורה ועליתי על אוטובוס, שבו חיכו לי 20 שעות נסיעה. על נסיעות האוטובוס הארוכות בארגנטינה שמעתי הרבה לפני שהגעתי אליה ולאחריה, רוב הטיילים מדווחים על מיאוס מתחבורה ציבורית. אבל, לא אני. לפחות לא בינתיים. אני יכולה להעביר שעות עם אייפוד באוזניים, גומעת את הנוף שניבט אליי מהחלונות בצמא והתפעלות כי עובדה מס' 5 היא שארגנטינה מהממת.

זו ארץ של שרשראות הרים עצומים, חלקם מושלגים וחלקם מציעים עשב צהוב מסקוטלנד וקקטוסים חצופים מקולורדו. גם יערות ירוקים לא חסרים פה וכל כמה זמן חולפים מולך עדרי סוסי פרא או חבורת כלבים מאושרת, דוהרת על פני אינסוף יופי מרגש שליווה אותי ליעד הבא שלי, העיר מנדוזה.

בעיקרון מנדוזה היא בירת היין של ארגנטינה אבל אני גיבשתי עליה מבט קצת אחר. כולכם וודאי מכירים את רעיון הערים התאומות, בו נוצרת ברית בין שתי ערים ממדינות שונות. לעומת ערים שלא ברור מה תואם בהן בדיוק (חולון-אוהיו? אשדוד-בורדו?), יש שתי ערים בעולם שדווקא לגמרי צריכות להיכלל בפרויקט. מסתובבות להן כל אחת במסלולה, כל עיר לא מודעת לכך שמעבר לאוקיינוס שוכנת הנפש התאומה שלה ואני מדברת אליך, כפר סבא -
התאומה שלך נמצאה, וקוראים לה מנדוזה.

מאחר ובעבר רעידת אדמה החריבה את העיר, היא נבנתה מחדש באופן שיסייע לה לשרוד רעידות עתידיות אפשריות. כדי לקלוט את הריסות הבניינים, יצרו בה רחובות רחבים מאוד ובמקרה שתושבי העיר יזדקקו למקום מילוט, יש בה הרבה כיכרות ציבוריות פתוחות.
התוצאה היא עיר גדולה אך כל כך מרווחת שאין בה תחושה של עומס אלא של התנהלות רגועה ואיטית. תוסיפו לזה את עוצר הצהריים הארוך,ריבוי גלידריות וגינות עירוניות עם אגמים מלאכותיים וחזרתי לימים בהם נסעתי כל קיץ לסבתא שלי בכפר סבא.
המנומנמות הכללית אך טובת הלב פיתתה אותי להישאר בעיר שבוע אך על אף כוונות אמת לקחת חלק בפעילות כלשהי, בכל סוף יום הבנתי שגם היום ישבתי בבית קפה על מיץ תפוזים ובייגל טוסט או טיילתי לצד עשרות חנויות בגדים, שבכולן מככבים מכנסי פעמון וכריות בכתפיים.
אפילו כשחברתי האנגליה, שרלוט (או צ'רלוט, כמו שהארגנטינאים הוגים), הצטרפה אליי אחר שנפרדו דרכינו בסלטה, הספרדית במבטא האנגלי שלה רק הוסיף לתחושת בית האבות. בכל פעם שהיא אומרת בספרדית "דרום אמריקה", יוצא לה-  Sud Americe, עם האות E במקום A בסוף המשפט, כאילו היתה סבא לוגם תה מפולניה.
לאחר שלושה ימים בהם נסחפה גם היא ללימבו המנומנם של מנדוזה, הצלחנו יחד לצאת לפעילות תיירותית, שכללה, איך לא, רכיבה על אופניים בין יקבים.
כמה טעימות לתוך הטיול ולפתע עצר אותנו רכב משטרה. מסתבר שמאושרות על האופניים, רכבנו לכיוון הלא נכון ויחידת קומנדו, שכללה שלושה שוטרים, הוזעקה טו דה רסקיו. שלושת השוטרים החביבים סובבו את שתי הזהבות המבוסמות לכיוון הנכון ונסעו לטפל באירוע מוסכן אחר, כשאחד מהם מחזיק ביד את הדלת האחורית של רכב המשטרה. קידמה.

מנדוזה חתמה את החלק הזה של הביקור שלי בארגנטינה אבל רגע לפני שחציתי שוב לצ'ילה, עצרתי לביקור בסן רפאל, עיר בה גרים סילבינה וחואן. השניים הם זוג מקסים שהיכרתי בפרו והתעקשו שאבוא להתארח, אז ארזתי את שרלוט ויחד בילינו איתם יומיים של כיף. בישלנו, טיילנו וכמובן שוב, הקפדנו לשתות.
אני רק רוצה לומר לטובת כל היותר מדי אלכוהול הזה שלא ממש היתה לי ברירה. אם בכל ארגנטינה יש עידוד שתייה, במנדוזה הגדילו לעשות ובהתאם להיותה בירת היין, יש בה חוק לפיו, במסעדות, תיירים זכאים לקבל את בקבוקי יין במחיר מצחיק אז החגיגה בכלל עולה שלב.

אבל אם תשאלו אותי, מנדוזה אמורה בכלל להיות בירת הילודה של ארגנטינה.
אחד הדברים הבולטים בה היא שכל אישה שניה שצועדת ברחוב נמצאת בהיריון וזה מתבקש כי מי בכלל יכול לעמוד בשלוש שעות סייסטה ביום? לדעתי הם ישנים שעה-שעה וחצי ואז נאלצים למצוא דרכים יצירתיות להעביר את הזמן אז הנה - את בבית, אני בבית, שנינו שיכורים וגרועים במתמטיקה אז בואי נתפשט.
וכשמכירים את הגברים הארגנטינאים התיאוריה הזו נשמעת מאוד סבירה. בין אם הם צועדים לצד החברה שלהם, תומכים בהורה קשיש על ערש דווי או נמצאים במהלך ניתוח לב פתוח, הם תמיד ימצאו זמן לגרום לבחורה להרגיש שהם ראו אותה.
הם יעצרו שיחה, יאטו את הרכב, או יאריכו את לגימת הקפה ויתנו לך מבט שכולו How you doing? ואת, בתור בחורה עם פאסון, תרימי סנטר ותחזירי מבט מתעלם אבל מזווית העין תשחררי איזה - חי, חי, חי - ביישני.
כן, לא רע לי פה בארגנטינה :)

נשיקות

גנב הפיג'מות

אוסטרלי אחד שטיילתי איתו בפרו העיר לי, שבניגוד לרוב האנשים, אצלי רק קצת מהסיפורים הם לגבי מקומות ורוב הזמן אני מדברת על אנשים.
מאז אני חושבת על זה ונראה לי שהוא צודק.

כשאתה מטייל אתה נתקל בהמון אנשים והסיכוי שחלק מהם יהיו אקסנטריים או סתם הזויים, הוא ממש גדול. יכול להיות שרוב האנשים לא מקדישים לזה הרבה תשומת לב אבל מסתבר שאותי שלל הטיפוסים האלה מעניין יותר.

אמנם עברו רק שלושה חודשים לתוך הטיול אבל הספקתי לצבור כמה סיפורים מעניינים והחלטתי לנסות ולשתף אתכם בחלק מהחוויות האנושיות המוזרות הללו, בתקווה שהאותיות יצליחו להקים אותן לחיים ותהנו מהן כמוני :)

א. חרדת ביצוע :
האופן בו אנשים מתנהגים בהוסטלים זו קטגוריה בפני עצמה.
מאחר וטיילים הם חסכנים, הם לרוב יעדיפו את האופציה הזולה של חדר עם עוד 3-6-8-12 זרים.
במעונות המשותפים אמנם אין ממש חוקים אבל כן קיימות נורמות התנהגות מקובלות, כשהמרכזיות שבהן אומרות שאתה לא נוגע בדברים שלא שלך, לא מרעיש לפני 08:00 או אחרי 23:00 ובאופן כללי מתנהג בהתאם לזה שאתה לא לבד ולא בסלון שלך.

נשמע פשוט, בפועל ממש לא.

מה דעתכם על הולנדית שמתעוררת כששותף לחדר, שאינו שיכור, מנסה לנשק אותה כי לטענתו היא נראתה יפה?
אולי בא לכם על ספרדי שאוהב לישון בעירום, גם אם זה בחדר של עשרה איש, עדיף ללא שמיכה ולרוב כשהוא שכוב על הגב בפוזת ביקור אצל גניקולוג?
יש לי להציע לכם יפנית מבוגרת, שבגלל שהגובה ההררי הפריע לה לישון, כל יום סביב השעה 06:00 היא התעוררה ובשלב מסוים, עקב השעמום כנראה, החליטה לפרוק ולארוז את התרמיל מחדש, כשהיא מקפידה לרשרש בכל שקית ניילון אפשרית. כל יום.

חלקתי חדר עם חמש בלגיות שפרשו את החפצים שלהם על כל, אבל כל החדר, כולל תצוגה אומנותית של החזיות והתחתונים שלהן ועם אנגלייה שנהגה לשים את הכסף שלה בנעליים, חשוף לעין כל, ולידם, על הריצפה, קבעה את מקומה של מברשת השיניים שלה. על הריצפה.
היא היתה מטונפת במיוחד.

ובכל זאת, את מקום הכבוד אני מקדישה לזוג שהחליט לממש את אהבתו בחדר מלא אנשים.

במעונות משותפים זה די נפוץ שבעל כורחך את הופך לחלק מסרט הפורנו של מישהו אחר.
באחד הלילות, כשהחדר מלא אנשים שמנסים לישון, נכנסו השניים תוך התגפפויות רעשניות ומסורבלות. אחרי טנגו נישוקים מיוזע הם נחתו על המיטה שלו והחליטו שזה הזמן לקצת פטפוטי טיזינג.
מאחר והם חלילה לא לחשו אז בעצם כל החדר שמע וכל החדר עקב בפירוט יתר אחר התקדמות המפגש האינטימי.

אחד השכנים ניסה להשתעל כדי לסמן לשניים שהם לא לבד אבל זה לא עוזר.
שכן אחר החליט לקום לשירותים תוך גרירת רגליים מכוונת אבל לא רק שגם זה לא הזיז לזוג הציפורים, אלא שבדרכו החוצה הוא זכה לחטוף בראש את הגופייה של הבחורה. כפי שכל החדר שמע, היא החליטה שזה הזמן הנכון להתפשט והוא פשוט היה בדרך.

אחרי רבע שעה של משחק מקדים מסורבל, החליטו השניים להגיע למנה העיקרית.
בעוד כל החדר התמלא חרדה לקראת הסאונדטרק הצפוי, בפועל, חצי דקה מרגע הפתיחה נהיה שקט.

מתח וחוסר הבנה מילאו את החלל אבל אז הרימה הבחורה את קולה בצעקה אל הבחור:

You are useless!

ויצאה בזעם.
בחור אחד התחיל לצחוק אבל השאר פשוט חזרו בהקלה לישון.
ככה נגמרה הסצינה המביכה.

והבחור? למחרת הוא עזב.
כנראה טס חזרה לארצו לשם טיפול נפשי משקם אבל אני שואלת- מה איתנו? אנחנו שנאלצנו להשתתף בזוועה המביכה, מי יטפל בנו?!

לא נעים.

ב. המ, מממ ואהמ :

במדברות הסלאר פגשנו שרלוט ואני, שתי רופאות ניוזילנדיות צעירות, שבזכות הכימיה הטובה בין ארבעתנו המשכנו יחד לצ'ילה.
כל שלוש הבנות היו מקסימות ונהניתי איתן מאוד רק שמבחינה אחת הן איתגרו אותי מאוד.

איפשהו לתוך היום הראשון, בעודנו מסיירות בעיר המדברית 'סן פדרו דה אטקמה', פתאום קלטתי שכבר כמה שעות אנחנו מנהלות שיחה שהמהומים הם חלק נכבד ממנה -

- אולי נאכל גלידה?
-המ...
-אני רעבה
-הא...
-תראי את הכלב החמוד
-מממממ
-נשברה לי הרגל
- אהמ....

קצת קשה להסביר בכתב אבל בעצם הן היו מאוחדות בטריאלוג שעיקרו וואריאציות על האות מ'.
מבחינת השלוש, המהומים בכל הצורות והטונציות הם מענה לגיטימי לכל אמירה ואפילו שהן לא היו מאותה המדינה הן היו מאוד מאוחדות בהמהומי המלכה אליזבט.

עכשיו, ביני לביניכם יש היכרות אז אני משערת שידוע לכם שהמהומים ניטרלים זה לא מאוד הצד החזק שלי. 
אני נוטה לשדר לעולם את המחשבות המפורטות שלי באופן קבוע, גם כשלא צריך, גם כשאף אחד לא ביקש לשמוע וגם סתם כי הן עברו לי בראש.

דעתנית, ישירה או סתם חסרת טאקט; פסיכולוגית שהמהומים ניטרלים הם לא הצד החזק שלה- תסובבו את זה איך שתרצו אבל אצלי התוצאה תהיה תמיד יותר מפורטת מאיזה "המ..." רשלני.

ובכל זאת, עם השלישייה המהמהמת הזו העברתי כמה ימים כשאני די מרותקת מהיכולת שלהן להגיב למגוון דברים באותו ניגון מנומס. אפילו ניסיתי להשתתף אבל בעיקר הצלחתי לפתח תיסכול.

בהזדמנות הזו אני אגלה שלפעמים אני חולמת שמגיע אלי בדואר אוויר מהארץ איזה שוקולד פאדג' איכותי או אולי שקית גרנולה נורמלית (במקום התירס התפוח שמתחזה פה למוזלי).
הרי חלק מכם בטח מתגעגעים אלי או סתם רוצים לפנק אותי כי היתה לי יום הולדת לא מזמן וכך בפנטזיות שלי מככב שליח, שאיתר אותי באמצע המדבר ובידיו פריט שאחד מכם שלח לי, נגיד משהו אהוב מארון הבגדים שלי או סתם wifi שלא מתנתק כל דקה.
אבל עכשיו, מאז הבילוי שלי עם שלישיית שוקולד, מנטה, מסטיק של אירוויזיון ההמהומים, יש לי חלום חדש - פשוט תקליטו את עצמכם מביעים דעה מפורטת על משהו ותשלחו לי.

תדמו השתתפות פעילה בשיחה, בבקשה באופן שהוא לא נפיחה צרפתית/בלגית גסת רוח אבל גם לא שעת תה עם המלכה, ותשימו בתיבה.
תהיו טובים אליי. בצורת מילולית באה עליי ואני צמאה לקצת גשם.

ג. ראיון עם ערפד:
האיש הבא הוא ללא ספק האהוב עליי מכל. מאז נפגשנו אני חושבת עליו הרבה וללא ספק מרגישה שמזל גדול נפל בחלקי לגלות שאנשים כמוהו קיימים לא רק בסרטים.

אחת הפעילויות בהן בחרנו חברותיי ואני בסן פדרו הייתה ביקור בפלנטריום המקומי, לערב של צפייה בכוכבים ושוקו חם.
כשהגענו קיבל את פנינו חושך עבה ומהרמקולים בקע ווליום מחריש אוזניים עם שיר של להקת פינק פלויד. במרכז החדר עמד אדם עם פנס אור אדום על המצח שהתנצל בלחשושים על הרעש אבל גם טען שכוכבים ופינק פלויד הם זיווג משמיים.

אחרי הפתיחה הלא שגרתית הופנינו לחצר הפתוחה ובעודו מכוון טלסקופים שונים לשמיים, התחיל המדריך ללחשש על הפלנטה.
בזכותו למדתי שבישראל ראות הכוכבים במדבר טובה, לא רק עקב היעדר אורות העיר אלא בעיקר בגלל היעדר הלחות וגם שבחור בשם אוראיון נידון לרדוף לנצח אחרי שבע אחיות כלשהן, אבל האמת שלא הבנתי את רוב מה שהוא הסביר.
חוסר ההבנה נבע חלקית עקב המבטא הכבד שלו אבל בעיקר פשוט לא יכולתי להקשיב. הייתי מהופנטת מהאיש עצמו. רציתי לכתוב מיד ליוצרי הסידרה 'רחוב סומסום', כדי לברר אם "מר סופר" (או count dracula), מבוסס על האיש המצויין הזה.

הוא היה גבוה ורזה מאוד, תלתלים מבולגנים על הראש ובפיו מבטא רומני/ספרדי פנטסטי.
בעודו מונה עובדות על היקום הוא מדי פעם שילב ידיים מאחורי הגב בליווי מבט ערמומי ופעמים אחרות שיפשף את כפות הידיים אחת בשניה בהתרגשות ואז העביר את משקל הגוף קדימה, כשהוא נעמד על קצות האצבעות.

הוא לא הפסיק לומר שאנחנו ברי מזל להיות על הכוכב הזה וגם התריע שאם לא נעלה שאלות הוא בשמחה ידבר כל הלילה. מדי פעם הוא גלש לפטפוט פילוסופי על אפסות האדם אבל אז התעורר עם חיוך מבויש והבעה מוטרפת.

כשנפרדנו הוא שם שיר נוסף, הפעם של להקה צ'יליאנית היפית, או "חיפית" כמו שהוא אמר, כי לדבריו גם "חיפים" וכוכבים זה שילוב מנצח. 
מבחינתי בעיקר גיליתי שערפדים וכוכבים הם צמד חמד ושבעיר מדברית קטנה בצ'ילה מתחבא לו ערפד המתחזה לאסטרונום, מתנהג כמו המפוזר מכפר עזר ומחלק שוקו חם לתיירים.

ד. גנב הפיג'מות :
הסיפור על הדמות הבאה הוא אחת התעלומות של הטיול שלי ואשמח לספר עליה, על אף שבעצם אני לא יודעת מי היא.

עוד בפרו, בעודי מבלה בקוסקו הרבה יותר מדי זמן, בחדר של 18 איש קיבלתי את אחת המיטות העליונות במבנה קומותיים.
בבוקר יצאנו לטייל ובערב כשחזרנו, גיליתי שהפיג'מה שהשארתי על המיטה, נעלמה.
מישהו נכנס, דילג על שלל הלפטופים, סמארטפונים ומוצרי קוסמטיקה יוקרתיים שהושארו פזורים בחדר, טיפס לקומה השניה של המיטה שלי ולקח לי את הפיג'מה.
כל דיירי החדר נרתמו לחיפוש, התלוננתי בקבלת ההוסטל אבל שום דבר לא עזר. הפיג'מה התאדתה.

בהתחלה ממש התבאסתי ולא הבנתי מי צריך פיג'מה של ג'ירפה כמוני. אפילו התעצבנתי שבמקום להתרכז ברכישת חצאיות נשיות כמו שדוריס נידנדה לי, אני מבלה במחלקת הגברים של כלבו מקומי ורוכשת חליפת טרנינג שגורמת לי להיראות כמו פועל בניין שמנמן.
אבל ככל שהזמן עבר התחלתי לפתח מחשבות אחרות.

החלטתי שכנראה יש לי גרופי שעוקב אחרי וזה דווקא מחמיא שהוא החליט שמוסרי או לא, הוא פשוט חייב פריט לבוש שלי.
לחלופין חשבתי שאולי בתוך כל הסרחה הזו, הריח המשובח שלי מצא את דרכו לאפו של מישהו, שמאס בריח עלי קוקה ואוכל מטוגן וכעת הוא מסניף את המכנסיים החמודים שלי והגופיה החמימה שקניתי לי בסן פרנסיסקו.

אמנם אני עדיין מתבאסת מאובדן הפיג'מה, בעיקר כי החדשה כל כך מסיבית שכל פעם היא סותמת לי את התרמיל, אבל לגנב סלחתי מזמן.

אני חושבת עליו לפעמים לפני השינה ומאחלת לו בלב לילה טוב.
אני מקווה שחם ונעים לו בפיג'מה שלי ושבלילות הוא מצליח לצעוד בה לשירותים, מבלי להחליק על שאריות הבד, שבטח נגררות אחריו מזוג המכנסיים הארוך שלי.

לילה טוב גנב פיג'מות יקר. מעולם לא היה לי מעריץ נחרץ כל כך.

נשיקות

ימי ערסל ומלח

אחרי שחזרתי מחווית הג'ונגל, החלטתי להישאר יומיים נוספים בלה פז, שכבר הודיתי שמצאתי אותה מרתקת.

לשמחתי דוריס הציעה שאצור קשר עם מרטין, מכר שלה המתגורר בעיר, ואבקש שיעשה לי סיבוב בעיניים מקומיות. מאוחר יותר התברר שכשדוריס הרוחנית אומרת סיבוב היא בעצם מתכוונת ל- "סיבוב" ושהיא מאוד מאוכזבת שלא זרמתי להרפתקאות ליליות עם הבוליביאני.
כן, מעתה אל תאמרו דוריס השמאנית אלא דוריס יועצת הסטייל וחסידת השידוכים לטווח הקצר.

המשודך הנכזב מרטין, לא ממש ידע שהוא נכזב וכחובב אנתרפולוגיה בעיקר התרכז בתיקון הרושם הלא תרבותי שבוליביה עשתה עליי עד אז. מבחינתי מה שהרבה יותר עניין אותי בו היה שבעודנו צועדים בעיר, שמתי לב שבין סיפור על שבט אחד לבין מידע על שבט אחר, הוא מביט לאחור כל כמה שניות.
אחרי חצי שעה של מבטי אחור תכופים ביקשתי לדעת מה פשר העניין והוא ענה בפשטות שבלה פז לעולם אין לדעת מי עלול לצעוד מאחוריך.
כפי שכתבתי לכם, עד אותו רגע, המסקנה שלי היתה שלה פז היא עיר נהדרת, שפשוט סובלת משם רע כך שממש הופתעתי כשמרטין התחיל לפרוט את כל הדרכים בהם ניתן למצוא את עצמך שדוד, גנוב וגנוז בעיר הזו-
לעולם אל תצעדי פה לבדך, את הטלפון אל תחזיקי ביד, גם לא כדי לצלם, כשאת קונה משקה אל תניחי אותו ולו לרגע ובטח שאל תתעכבי ליד זקנות עם שק גדול על הגב, לפחות אם את רוצה שהארנק שלך יישאר אצלך.
המ...
לגבי מוניות השירות הגדולות, שעשרות מהן נוסעות ברחובות לה פז והן משמשות כאוטובוס לכל דבר, הוא הציע שלעולם לא אעלה על אחת מהן אם יש בה רק עוד שלושה אנשים מלבדי. לדבריו לרוב יהיה מדובר בשוד.
בתגובה ובעודנו יושבים במונית כזו בדיוק, רק מלאה, צחקתי ואמרתי שזה יהיה מגוחך אם יסתבר שגם המונית הנוכחית היא למעשה שוד קבוצתי על גלגלים.
מרטין לעומת זאת לא צחק אלא פשוט אמר שכן, גם זה קורה לפעמים. אולי זה לא משתלם לעשרה אנשים לשדוד שניים אבל בלה פז, נוור סיי נוור.
עוד סיפר לי מרטין על בית הכלא העירוני, מתקן כליאה הידוע לשימצה בעולם ובעקבות היד הקשה בבוליביה בנושא סמים, מלא בבעלי המקצוע הזה.
העובדה שסוחרי הסמים כלואים לא מפריע להם להמשיך לעבוד ולכן ידוע שאם אתה צועד ליד בית הכלא הגיוני שינחת עליך מלמעלה חיתול, אבל בשום פנים ואופן לא כדאי שתיגע בו.
מסתבר שבלה פז זה עניין שבשיגרה שהסוחרים הכלואים זורקים מגג בית הכלא חיתולים מלאים בסמים ומשם אוספים אותם העובדים שלהם ומעבירים אותם למכירה.
פרט שולי הוא שהמשרד של נשיא בוליביה נמצא ממש מול בית הכלא.
פרט שולי נוסף הוא שבעקבות הסיפור נזכרתי שיש לי בתיק שקית מתנה מדוריס ובה חתיכות קקטוס וואשומה, שכלל אינו חוקי בבוליביה.
זה גרם לי להבין שאולי העובדה שרק אתמול באמצע הלילה, צעדתי בסימטה חשוכה יחד עם צרפתי צנום כשעל גבי תיק מלא במה שכעת מתברר שהם סמים, הופכת אותי לבחורה שלא כדאי לבקש ממנה עצות על טיולים בטיחותיים.
כבר באותו אחר הצהריים הקקטוס נזרק לפח וחפה מאישומים פליליים התקדמתי ליעד הבא, עיר הבירה של בוליביה.

בניגוד למה שציפיתי מעיר בירה של ארץ כל כך מבולגנת, העיר סוקרה התגלתה כפנינה קטנה ומקסימה. אחרי שלושה חודשים של טיפוסי הרים וריצות אחרי אטרקציות תיירים, בעיר הזו יכולתי לנוח.
מזג האוויר בסוקרה חם וחף מלחות, הבתים קולוניאלים ולרוב בעלי שתי קומות בלבד והאוכל המוצע טוב מזה שמצאתי עד אז.
כשמוסיפים לכך את העובדה ששיעורי הספרדית בעיר הם מהזולים בבוליביה, אפשר להבין איך הפכה סוקרה ליעד המועדף על טיילים לשם לימוד השפה. הרבה מהטיילים נשארים בה לתקופת לימודים של חודש או יותר וכך במהלך השבוע היא נראית כעיר אוניברסיטאית, עם בתי קפה מלאים בגרינגוס המכינים שיעורי בית.
גם ההוסטל ששהיתי בו, "קולטור ברלין", היה מוצלח, עם חדרניות שמסדרות את המיטה ומקפלות את הפיג'מה וכן ארוחת בוקר ענקית שמוגשת עם... הללויה - פירות טריים! אחרי חודשים של לחם קשה וריבה כארוחת בוקר סטנדרטית, הרגשתי מינימום בהילטון.

בסוקרה התפניתי לימי ערסל ואכילה יומית של קוקוס טרי מהשוק ודי מהר גם נכנעתי לטרנד הלמדני ונרשמתי לעוד שני שיעורי ספרדית.
למען הדיוק וההתנצלות על כך שהספרדית שלי עדיין נוראית אני אתקן ואומר שלמעשה מדובר רק בשיעור וחצי. את השיעור השני נאלצתי לקצר מאחר והגעתי אליו עם שלוש שעות שינה בלבד ועם קצת יותר מדי מרגריטות בדם. מסתבר שאם באמצע השבוע מסתובבים הטיילים בסוקרה עם מחברת ביד, בסופ"ש המצב משתנה והעיר הופכת למסיבה אחת גדולה.
ספרים בצד ומיטב שירי שנות ה- 80' בחצר, ובסוף השבוע הפך ההוסטל לפרק של בברלי הילס 90210, עם כמות נכבדת של ריכולים וסנסציות של מי בעניין של מי ודרמות תיכון סטנדרטיות.

בסוקרה משום מה שכחתי שאני צמחונית, הלכתי להצגות יומיות של סרטים דוברי אנגלית ואחרי כשבוע של כל הטוב הזה החלטתי שהגיע הזמן להתקדם.
יחד עם שרלוט, חברתי האנגלייה שהיכרתי עוד בפרו, החלטנו להמשיך לאויוני, העיר ממנה ניתן לצאת לסיור במדברות המלח המפורסמים של בוליביה.

כמובן שהאוטובוס לאויוני היה הרפתקה בפני עצמה. ברגע שעזבנו את הטרמינל, קם אדם, נעמד בקידמת האוטובוס ובמשך שעה הרצה בצרחות על התזונה הבוליביאנית הלקויה.
הוא פירט את שלל הפירות והוויטמינים שארצו מציעה ושבני ארצו מתעלמים מהם ולסיום מכר משהו שנראה כמו אבקת מרק ואמורה לנקות את הקיבה. הנוסעים משום מה קנו.
שעתיים לאחר מכן, אב שנרדם במושב שלו נפל על בתו המתבגרת שישנה על ריצפת המעבר. אני מבינה שהנפילה שלו עליה, עם כל המשקל של אדם בוגר, בטח היתה ממש כואבת אבל אותי זה נורא הצחיק שבעודו מחבק אותה ומתנצל היא בעיקר לא הפסיקה לקרוא בדמעות "פורקה??"
לפחות עכשיו אני יודעת שהטלנבולות בערוץ ויוה אינן מוגזמות.

כשהגענו לאויוני הזנוחה נרשמנו לסיור של שלושה ימים עם כוונה לסיים את הטיול בגבול הצ'יליאני. באופן הזה הפך הסיור לפעילות הפרידה שלי מבוליביה ובדיעבד אני יכולה לומר שזו היתה פרידה מפוארת.
היום הראשון התחיל בבית קברות לרכבות, שעד היום לא היו לבוליביה את האמצעים למחזר ולכן הן פשוט שוכבות באמצע המדבר. אחריהן המשכנו לסלאר, מדבר המלח שהעניק לנו שעות של נסיעה במרחבים לבנים עצומים.
המשטחים הבלתי נגמרים הופרעו רק מדי פעם על ידי הר מזדמן, כשהמקסים מביניהם היה הר קקטוסים מפתיע, נווה מדבר קוצני ויפהפייה, שהתרגשתי ממנו מאוד.

מבחינת הסיור עצמו, על אף ששילמנו לא מעט, המזון והמגורים היו ברמה ממש נמוכה. בכל זאת, מאחר ושמענו אין ספור סיפורים על נהגים שבמהלך הסיור נעלמו לקבוצה שלהם לטובת קצת אלכוהול, הנהג החביב והמהימן שלנו היה שווה את ההשקעה.
המדריך לעומתו היה מאכזב. לא רק שהוא לא ידע הרבה על הנוף (ושלא היו לו שיניים), הוא גם מצא לנכון להרצות על בוליביה במהלך ארוחת הערב ולהוסיף שבארצו רק ישראלים ואמריקאים נדרשים לשלם בגבול.
לדבריו, עבור האמריקאים סיבת התשלום היא כי גם בוליביאנים נדרשים לשלם עבור כניסה לארה"ב.
עבור ישראלים לעומת זאת, המשיך המדריך להסביר לכ- 20 תיירים, הסיבה היא שמדינת ישראל היא פושעת מלחמה שניסתה לפלוש לא מזמן לארץ שכנה ובבוליביה לא מקבלים מהלכים בלתי מוסריים כאלה.
כמובן שלשמע השטויות והפורום הרחב, מיד הדחקתי כל טיפת שמאלנות שזורמת בדמי, שלפתי את אהבת המולדת שמסתבר שיש בי ונזפתי בו בתוקף. שרלוט שישבה לצידי עצרה אותי לפני שהספקתי לעצב במלח פסל המדגים את מעמד הסכם השלום עם מצרים אבל אפילו אביגדור ליברמן היה גאה בנאום שנתתי.
האם זה עזר? קשה לי להגיד. תלוי איך מפרשים את העובדה שלמחרת בנסיעה לפתע בקע מהרדיו טרק ישראלי עם מיטב שירי איל גולן. אולי זו היתה מחווה לארצנו הים תיכונית אך גם אולי בעזרת המחרוזת, שנמשכה כשעה, ניסה המדריך לגרום לי סבל נוסף.
בכל מקרה כל זה שולי כי גם היום השני היה כל כך יפה שדבר לא יכל באמת להפריע.

באותו היום הסיור כולו היה סביב לגונות ענקיות, חלקן מלאות בעשרות פלמינגואים בכל מיני גדלים. בכל פעם שהתקרבנו הפלמינגואים פרשו כנפיים ומילאו את השמיים בצבע ורוד עז, שיחד עם הרי הגעש האדומים-חומים סביבם, יצרו נוף שלא שבענו מלהביט בו.
מאוחר יותר, בפארק לאומי שבמרכזו נחה לגונה יפהפייה נוספת אך הפעם אדומה, חשבתי לעצמי שזה השיא אך לשמחתי ההפתעות לא נגמרו.
צמוד למבנה בו העברנו את הלילה השני היתה בריכה טבעית חמה ואחרי ארוחת הערב הוזמנו לטבול בה. מלבד הקבוצה שלנו המקום היה ריק וברגע שירדה החשכה, עשרות, אם לא מאות כוכבים, הציפו את השמים.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים.
כשבחוץ קיפאון מדברי וחושך מוחלט, צפתי לי בבריכת מי מלח חמה, עטופה בשקט אינסופי ומעליי פרושה הפלנטה כולה, מראה בלתי נתפס שעשה אותי מאושרת.

מאחר ולמחרת הוסענו לגבול, למעשה חופת הכוכבים המנצנצת היתה החיזיון שלאורו נפרדתי מבוליביה, סיום הפרק השני בטיול הגדול שיצאתי אליו באמצע החיים.
בניגוד לפרו, לכאן אני לא בטוחה שאחזור אבל בכל זאת נהניתי.

היה פרוע ומפתיע, מלוכלך ומבולגן, תודה על האירוח ולהתראות בוליביה.

נשיקות לכולם

אני אקסטרים אני

1. אחרי שהגעתי ללה פז, הפעילות הראשונה בה בחרתי היתה רכיבת אופניים ב"דרך המוות".

במקור לא תיכננתי להתקרב לשם אבל ילדון אמריקאי הסביר לי שהדרך מחודשת וכך בטוחה יותר, מידע שבתוספת לתמונות המהממות שהוא הראה לי, שיכנעו אותי.
במיטב כספי רכשתי חבילת רכיבה מתקדמת, אספתי את קסדת הצעצוע וציוד המגן המגוחך שקיבלתי בתמורה ויצאנו לדרך.

תחילת הרכיבה היא 24 ק"מ של כביש אספלט חלקלק, בו רוכבים בין מכוניות, משאיות ועננים.
את הדרך עושים בירידה בלבד (בין היתר כי האופניים שקיבלנו לא סוחבות בעלייה),  וכך המהירות אליה מגיעים ממש גבוהה, לפחות באופן יחסי. עבורי, מאחר ומסת הגוף שלי לא מאוד משמעותית, בדומה לכל מגלשת מים בה הייתי בילדות, נאלצתי להשתרך מאחור בעוד שאר הקבוצה השמנמנה פשוט טסה קדימה.
שתי דקות לתוך הרכיבה, מוקפת הרים יפהפיים ועצומים בגודלם, שואטת במהירות שנראתה לי מוגזמת אך גם כזו שלא כיוונתי אליה אלא היא פשוט היתה תוצאה של הירידה המתמשכת, שאלתי את עצמי - אופיר, מה לעזעזל חשבת לעצמך?!

נקרעת בין ההיסטריה מכך שכולם נעלמו לי לבין ההפתעה מכך שעננים מזדמנים נכנסים לי לאף, לבושה בלבוש המקצועי שהיה קצר עליי ומגני המפרקים שלא הפסיקו להחליק ממני, פשוט המשכתי קדימה.
שעה לאחר מכן, כשחלק האספלט נגמר, הגיע החלק של דרך המוות עצמה - דרך צרה ונעדרת הפרדה בין הכביש לבין עמק הג'ונגל העצום שתחתיו. 

מאחר וכיום עדיין אין גדר אך הדרך ברובה כבר מורחבת, לרכב באופניים באיזור זו כבר לא ממש בעיה והמקום הפך לאטרקציית תיירות די סטנדרטית. בהתאם, איך שהתחלנו לרכב הבנתי שהסכנה האמיתית היא לא החלקה לכיוון העמק העצום שנפתח משמאלי, אלא העובדה שאנחנו עדיין דוהרים מטה והדרך עדיין לא סלולה. 

הכביש בו רכבנו היה עשוי חצץ ואבנים בשלל גדלים וכתוצאה ממש קל להתרסק על סלע מזדמן. עבורי, מאחר וגם בשלב הזה מסת הגוף שלי לא היתה גדולה מספיק כדי להוות משקולת רצינית עבור האופניים, לא הפסקתי לקפצץ לכל הכיוונים ושוב נגררתי די מאחור. כשהמדריך עצר מדי פעם כדי לצלם אותנו נהנים, השתדלתי לאסוף את הציוד שאיים להתעופף ממני ולחייך לעולם כרוכבת מקצועית, כשבעצם בלב אני שוב עורכת עם עצמי שיחת נזיפה מבוהלת.
בסופו של דבר עברתי את הדרך בלי שום שריטה או החלקה, גם בחלקי המפלים והשלוליות המחליקות. הדרך אכן היתה עוצרת נשימה ושמחתי שעמדתי באתגר אבל גם החלטתי שעם כל הכבוד, אני ורכיבת שטח לא ניפגש שוב.

2. הפעילות השניה בה בחרתי היתה לנסוע לג'ונגל שמדרום ללה פז.

אפשרויות ההגעה לרורנבקה, העיר הקטנה ממנה יוצאים לפעילות הזו, היו או באמצעות נסיעת אוטובוס זולה הנמשכת 18 שעות או בטיסה קצת יקרה אך שאורכת 45 דקות בלבד. ברור שבחרתי בטיסה וכך מצאתי עצמי בכלי טיס שנראה פחות כמו מטוס ויותר כמו טיסן מתפרק.
כלי התעופה הבטיחותי הכיל מקום רק ל 16 איש וזו היתה אולי הטיסה היחידה בחיי בה הצטערתי שבין הנוסעים לבין הטייס לא מפרידה דלת.
ה- open kitchen האווירי גרם לי לראות שמי שמטיס אותנו הוא ילדון בוליביאני, שלדעתי עוד לא חגג בר מצווה ולצידו ישב נער קצת יותר בוגר, שחתימת השפם הדלה שלו בכל זאת הסגירה שהשניים כנראה למדו יחד בתיכון.

פחד מטיסות בעיקרון אין לי אבל אני כן רגישה לכיסי אוויר ותנודות פתאומיות במרומים ועל כן הטיסה הזו עברה עליי באימה מוחלטת. הייתי מסבירה שגם בטיסות רגילות, בעת הנחיתה, רוב הפעמים הקיבה שלי מחליטה לשתף את עצמה עם שאר הנוסעים אבל אתם לא מפסיקים להתלונן שאני מעלה נושאי הקאה יותר מדי אז תיאלצו לדמיין את הזוועה לבד.
כשנחתנו, ירדתי מסוחררת ונישקתי את העשב הלח כעולה חדש מתימן. שעתיים לאחר מכן אפילו חזרתי לשמוע בשתי האוזניים שוב.
הטיסה חזרה היתה גם היא בעפיפון הקטן אך לשמחתי הפעם החוויה היתה קלה יותר. את ההקלה ניתן אולי להסביר בכך שהטייס היה מבוגר יותר אבל מאחר וישבתי ממש מאחוריו, היתה לי הזכות לראות שכ 10 דקות אחרי ההמראה הוא שלף את הטבלט והתחיל לשחק בו. כשהעוזר טייס, או איך שלא קוראים לו, שלף במקביל את האייפון שלו והתחיל לדפדף בתמונות מחופשה משפחתית, בכלל נהיה לי רע.

לשמחתי, את האתגר שוב עברתי שלמה ובריאה אבל כמו עם האופניים - נוור אגיין!

3. מאחר ובפרו דילגתי על הג'ונגלים, החלטתי לבדוק את העניין בבוליביה.
ברורנבקה הקטנה והלחה בחרתי בסיור ה"פמפס", סיור ג'ונגל שההיי לייט שלו הוא שחייה עם דולפיני נהר, במים שורצי תנינים ופיראנות.
את הדרך הארוכה לביקתות העץ בהן ישנו עשינו במורד נהר בוצי שעל גדותיו יכולנו לראות צבי מים מצחיקים, ציפורים וקופים בכל מיני גדלים וצורות, עשרות תנינים ואליגטורים וחיה מוזרה אחת בשם קפיבורי, שנראית כמו אוגר עצום ומסתבר שהיא המרכסם הגדול בטבע.
אחרי שהגענו לביקתות המוגבהות (מפאת התנינים) ונעלנו אחרינו את דלת החדר (מפאת הקופיפים), חזרנו לסירות שרק הרגע עזבנו כדי לשוט לביקתה אחרת, שם הוכנה עבורנו פעילות אחר הצהריים של צפייה בשקיעה.
בעצם לכל משך הסיור הושטנו, לפעמים כדי לעשות משהו ממשי אבל פעמים רבות רק למען פעילות שהתבררה כמשהו מומצא כמו צפייה בזריחה או סייסטה בערסלים.
כמובן שהקבוצה הגויה שלי לא התלוננה על הסיור העצל אבל קבוצות הישראלים לעומת זאת פצחו במרד, שבעיקר כלל צרחות בהמיות על המדריך.
מאחר ואני בחורה עם קלאסה ובעיקר כי כבר הבנתי שדרום אמריקה זה מקום בו בהייה ונמנום מוגדרים כפעילות לגיטימית בתשלום, הצטרפתי לנימוס האירופאי, דיברתי רק אנגלית והשתדלתי להתרחק מחבריי למדינה.
יכולתי לעבור את הסיור בשלום מהבחינה הזו רק שבאחד הימים, בו הופנינו לשתיית בירה ומשחקי כדור (פעילות ג'ונגלית ידועה), אחת הבחורות גילתה שאני דוברת עברית ומאחר ואני כמובן מבוגרת מהטייל הישראלי הממוצע, די מהר נקלעתי לשיחת ייעוץ קריירה ובחירת מסלול לימודים.
השמועה על משרד ההשמה שלי התפשטה מהר וכך עד הערב מצאתי את עצמי מוקפת ישראלים (הם הרי אוהבים לטייל בקבוצות של מינימום 20), שביקשו לדעת מה יקרה אם הם לא יודעים מה הם רוצים להיות.
אני רק יכולה לומר שעשיתי כמיטב יכולתי להרגיע את הרוחות, הבטחתי שעד שהם יגדלו לא תהיה מלחמה ושהחלום להיות רקדנית בטן הוא נפלא ובר השגה בהחלט (רק תזכירו לי לא לפגוש את ההורים הוודאי מוטרדים של הבחורה הזו).
מבחינת הסיור, בפעילות דיג הפיראנות התגליתי כדייגת לא רעה אבל במרדף אחר האנקונדות התגליתי כציידת לא ממוקדת.
לטובתי אני יכולה לומר שזו לא היתה אשמתי. המגפיים שחילקו לנו כדי לדשדש בביצות אחר זוחלים מסוכנים היו ממש לא במידה הנכונה אז במקום להיאבק עם נחשים בעיקר נזקקתי לחילוץ ואיתור המגפיים שאיבדתי בבוץ.
לצערי בסופו של דבר גם עם דולפינים לא יצא לי לשחות. השחייה היתה אמורה להתאפשר מאחר וכמו עם כרישים, גם תנינים לא מתקרבים כשיש דולפינים במים. עם זאת רוסריו, המדריך שלנו, אמנם היה חביב אך גם עצלן ובעוד שאר הקבוצות שטו למקום אחד, הוא נעמד במקום אחר. כשכל התיירים השתכשכו עם קבוצת דולפינים גדולה אנחנו ורוסריו ניצמדנו לדולפין אבוד, שכנראה לא קיבל את הבריף ולא הבין שעליו לחפות עלינו מפני תנינים במקום להשתעשע עם עצמו במים.
כך יצא שמלבד מרוקאי אמיץ אחד (מרוקאי-צרפתי כמובן), שיצא לשחייה קלה סביב הסירה, שאר הקבוצה ניצלה את הזמן כדי לבהות בעצלן שנמנם לו במרומי עץ טרופי.
במשך שלושת הימים שטנו בנהר לכל הכיוונים ובכל שעות היום וכך עד היום האחרון כולנו פיתחנו אדישות לתנינים ואליגטורים, גם כשרוסריו החליט לעצור ממש לידם.
בנוגע לחיות האלה התגלית הגדולה שלי היא בעיקר שהם אלופי המשחק אחת, שתיים, שלוש דג מלוח וששמורת הטבע חמת גדר היא מקום די מספק בכל מה שקשור לצפייה בטורפים הללו.
בהקשר הזה, מילה טובה למשרד החינוך הישראלי או אולי רק להורים שלי - הייתי היחידה בסירה שהבינה שאנפה, אפילו אם היא קצת וורדרדה, היא לא פלמינגו ובאופן קיצוני יותר, כמעט היחידה שלא התרגשה מהפרות שראינו בדרך. אני מבינה שבניגוד לישראל הקטנטנה, רבים מהמתגוררים בחו"ל חיים בערים גדולות ובעיקר רואים חיות אדם ובנייני בטון אבל בכל זאת ושוב, בין הקונפורמיות הפתלוגית שלהם לבין חוסר הידע הבסיסי בזואולוגיה, לא ברור לי איך דווקא אנחנו הם אלה שפגשו את השואה מהצד המתקלח.
כשהסיור הסתיים, אמנם לא צברתי חוויות טרזן מיוחדות אבל מאחר וחזרנו לרורנבקה הייתי עדיין מבסוטה. זו עיירה שממש נהניתי להיות בה, אולי בגלל געגועי לתאילנד הטרופית. כמו בארץ ההיא, האהובה עליי כל כך, גם רורנבקה מתמחה בדוכני רחוב עם פירות, חום ממכר ואופנועים חולפים כשעליהם ארבעה אנשים ותינוק. גם את ההוסטל שלי חיבבתי מאחר והיתה בו בריכה ותוכן מחמד.
אז אולי עם דולפין לא שחיתי אבל סוף סוף מאז שיצאתי מהארץ זכיתי להתהלך ברחובות עירוניים עם תלבושת קצרה ושייק פירות ביד.

אני אקסטרים אני

ודרך אגב, הידעתם שפירוש המילה "איגלסייה" בספרדית הוא "כנסייה"? זה אומר שהזמר חוליו איגלסייס הוא בעצם חוליו כנסיות... האם זה אומר שלגיטימי לצפות ללהיט ישראלי מבית היוצר של קובי בית כנסת?!?
לא חשוב