יום שישי, 24 באוקטובר 2014

מורה נבוכים לענייני שמאנים חלק ב׳


בואנוס דיאס אמיגוס,


אני כותבת לכם מפונו, וכן, זה אכן אומר שקרה הנס ועזבתי את קוסקו לאחר כחודש וחצי... 
כעת אני בפונו, עיר נוספת בפרו, ואני כאן כדי לקחת סיור לצד הפרואני של אגם טיטיקקה המפורסם, ספציפית כדי לבקר באיים הצפים הנמצאים על האגם.
הגעתי לכאן אתמול וישר הפלגתי לאורוס, אחד האיים הגדולים, שם חיכה לי פליקס הדייג החמוד ועד עכשיו הייתי איתו ועם המשפחה הקטנה שלו. 
לכל משפחה באיזור יש אי צף קטן שעשוי קנים בלבד והם חיים מדיג וקצת עבודות מלאכה מקומיות. את המצרכים הם קונים בעזרת כלכלת חליפין (10 קלחי תירס שווים כ 3 דגים, למשל) וכשמתמזל מזלם, תיירים כמוני משלמים כדי לבוא לבקר ולישון. במהלך היום הפלגתי עם פליקס באגם וראיתי איך הוא עובד וקוצץ קנים לתחזוקת האי ובדרך ראינו ברווזים עם מקור בצבעי כחול, צהוב ואדום ואפילו מצאנו קן ביצים נסתר שפליקס שמח לקחת למאכל. 
בערב פרשנו רשת דייגים, אכלנו אורז וצפינו יחד בגירסת דיסני הספרדית של היפה והחיה (נשיא פרו תרם לכל אי לוחות סולריים וכך למשפחות יש חשמל בערב). בלילה ישנתי תחת 7000 שמיכות צמר ועדיין היה לי קצת קר והיום ב 06:00 בבוקר אספנו את שלל הדגים שפליקס תפס ואכלנו עוד אורז, הפעם עם ביצה. 
נהניתי מאוד מהביקור הזה ובעיקר מהשקט ומהפשטות (נגיד, אין באי שירותים. אם יש לכם no. 1  זה עוד בסדר אבל עבור no. 2 כבר נדרש שיט לאי אחר). אין ספק שאחרי החוויה אצל דוריס הייתי חייבת מנוחה וכך האי של פליקס בא בזמן. 
את הסיפור על הרפתקאותיי עם צמחים הפסקתי מיד אחרי אירוע הטבק החינני אז משם נמשיך-
אחרי לילה של שנת עילפון מותשת, דידתי למטבח בו דוריס הניחה לפני צלוחית עם דייסת קינואה ופירות טריים (טעים) ואז עוד צלחת עם פשטידת ירק, אורז ותפ"א (לא טעים, בטח לא ב 08:00 בבוקר). 
למען האמת בשלב הזה ולכמה ימים עוד, רוב המאכלים עשו לי בחילה, היו לי מלוחים או הריחו לי מסריח (נגיד תה מכל הדברים, ממש הריח לי רע). מהבחינה הזו החביתה/פשטידה ממש באה לי לא טוב אבל דוריס הכריחה אותי לאכול בעקשנות שהתחרתה רק בימים שההורים שלי היו משאירים אותי במטבח, אחרי שכולם כבר סיימו לאכול, ולא הרשו לי לקום עד שאסיים מהצלחת. 
ממש לא הייתי בעניין אבל להתווכח עם דוריס בנושא הזה, או כל נושא אחר, זה עניין מסובך. היא החליטה שחלק מהחולשה שחוויתי עם הטבק נובעת מהרזון שלי ושמעכשיו אני תחת משטר האבסה שכולל, עם כל הכבוד לצמחונות, גם בשר ודגים. 
ניסיתי להסביר שלרוב יש לי כושר אכילה מרשים ושרק בגלל הצמחים אני לא רעבה אבל לא היה עם מי לדבר. חביתת התפ"א ואפונה נאלצה להתקדם במורד גרוני הלא מרוצה.
בנוסף, כעת משראתה אותי ואיך הגוף שלי מגיב (אצל דוריס כל אירוע אקראי מתברר בדיעבד כבוחן פתע), היא הסבירה שיש לה תוכנית עבורי.
ראשית היא הסבירה שעלי הקוקה מראים שאני משתמשת בראש שלי יותר מדי. שהאינטליגנציה שלי היא כוח אדיר אבל גם מכשלה וכדי להצליח עלי לשים בצד את ההגיון והקוגניציה. עקב כך, דבר ראשון שדוריס הוסיפה לשיגרת אמבטיית הקרח ומקלחות הצמחים שלי היה תה מפרחים שהיא מצאה בשוק ותפקידם להרגיע את המחשבות. 
לצד זאת היא הכריזה שכעת אקח כמויות וואשומה קטנות בלבד וגם את זה רק כל יום שני כי כל יום בלי צמחים יהיה יום שיוקדש בעיקר לאוכל. כמו כן, בימי הצמחים אצא לסיורי טבע שלאחריהם אכנס לסאונה המצחיקה שיש לה ולחוזה (משהו שנראה כמו חללית שאיכשהו שרדה את שנות ה 70'), וזה במטרה להוציא רעלים ואנרגיות מיותרות שנדבקו בי. 
אחרי הסאונה תבוא מקלחת קרה ולסיום אקבל מסאז' מחוזה ובכך יושלם התהליך היומי.
התכנית נשמעה לי בסדר אבל כן ביקשתי להבין מה הקטע של הצמחים.
לאור היום הראשון בו לקחתי וואשומה, היה נראה לי שלקחת צמחים זה לא שונה מכל התנסות אחרת עם סמים והסברתי לדוריס שלא לשם כך באתי.
דוריס הביטה בי, בירכה על העקשנות שלי להבין כל דבר והסבירה שוב שלצמחים יש רוח וזו בעצם הפואנטה. לדבריה הרוח יודעת לרפא מה שדרוש לאדם הלוקח אותה אבל עם זאת היא אמרה, את יכולה לקחת צמחים בלי סוף, להינות מהחוויה ולא להירפא לעולם. 
כדי להירפא את צריכה להאמין, להיפתח. את חייבת לחשוב פחות במהלך הדרך ורק להכניס כוונה בכל פעם שאת שותה. אחרי שאת שותה פשוט תישכחי ששתית ואם תאמיני בצמח, הרוח כבר תדע לעזור. 
דבריה של דוריס, בתוספת העובדה שמבחינתה אני יכולה לעזוב כבר הרגע אם בא לי, גרמו לי להחליט לשנות פאזה ולהאמין, או לפחות לנסות, וכך החל הדיאלוג הארוך שלי עם גברת וואשומה. שאלתי שאלות, בחנתי דברים ובעיקר ביקשתי להבין וללמוד. 
בשלב הזה אבי וג'וש חזרו לניו יורק ובמקומם הגיעה דניס, גרמניה שבמקור נולדה בכפר תורכי קטן וכעת חיה בלוס אנג'לס. דניס היא אמנית מקסימה והיפראקטיבית שעבורה, על אף שנים ארוכות של היכרות ונסיונות עם דוריס, המודעות הנמוכה שלה (לא האינטליגנציה), בעוכריה וכך יש מגבלה משמעותית ליכולת שלה להיעזר בצמחים.
מולה יכולתי לראות את ההבדל בין תהליך healing לבין פשוט לקיחת צמחים כמו כל סם משנה תודעה אחר ועבורי הכל השתנה מהרגע הזה. בפעמים הראשונות שלקחתי וואשומה אחרי הטבק, עדיין הרגשתי בחילה ועדיין הקאתי (כיף חיים), אבל החוויה שעברתי היתה בעיקר פיזית ויותר מעניינת. מכאן די מהר התחזקתי מאוד והכל הפסיק להסריח. התחלתי לאכול כמויות משוגעות מהכל, הבחילות נעלמו והתחלתי להינות ממש. עדיין לא היו לי חזיונות, את משה רבינו לא פגשתי, אבל הרגשתי שוואשומה היא רוח (או אנרגיה או צמח, מה שמסתדר לכם), סבלנית ונדיבה ביותר.
הימים התקדמו בחצר של דוריס והיום לפני היומולדת שלי היה אמור להיות יום חגיגי של כמות וואשומה גדולה ומסע משותף ראשון עם דוריס (עד כה חוזה בעיקר ליווה אותי). 
עם זאת, בבוקר אותו היום דוריס ראתה בעלי הקוקה שזה לא הזמן הנכון והכל נדחה. בדיעבד שמחתי מאוד כי אותו יום באמת קמתי בצד הלא נכון של היקום והמצב רוח שהיה לי היה לא משהו בכלל. 
יום לפני כן דוריס העירה לי שוב שאני צריכה להאמין יותר וזה איכזב אותי מאוד מאחר וביני לביני הרגשתי על הגל. דוריס ביאסה אותי ולראשונה מאז נפגשנו התחלתי להתעצבן. מעניין לציין שיום לפני כן הוכרז כיום אמבטיית הקרח האחרון וכך אותו בוקר, שבו במקרה הפסקתי לרגע להיות זן,  היה גם הבוקר הראשון בו לא קיררתי שום חלק מהאישיות המזרחית שלי בעזרת אמבטיית קרח.
כך או כך, עקב ההצהרה של דוריס או היעדר הקרח, אותו בוקר היה בוקר די עקום.
דוריס מצידה לא התבלבלה והחליטה שבמקום וואשומה, אותו יום יהיה זמן נהדר להמשיך לאכול ובנוסף הזדמנות להראות לי עוד כמה דברים מעולם השמאניזם. 
היא הסבירה דברים ועשתה לי ניקויים שונים עם נר וביצה (מגניב ביותר), ובתום הטקסים עם בכל זאת אמבטיית קרח קטנה, כבר הרגשתי שוב כמו היפית טובת מזג בוודסטוק.
גם יום היומולדת שלי היה יום מגניב שהוקדש בעיקר לחגיגות. בבוקר הכנו עוגה שדוריס רקחה רק מהראש כמובן (מתכונים זה ללא מוארים בלבד), ואז בצהריים ישבנו ואכלנו את כולה (עם קצפת שדניס הכינה). זו דוריס. נראה לה כיף חיים לאכול עוגה שלמה לארוחת צהריים. 
אחר הצהריים דוריס הזמינה סבא מכובד מקהילה המתגוררת בהרים וחבריה נחשבים לצאצאים האחרונים של בני האינקה (זאת אומרת השארית שהספרדים הכובשים לא הצליחו להעלים). הסבא הוזמן כדי לערוך לדניס ולי טקס ברכה וטיהור והוא כלל נוצות, פרחים ואש. כל העניין ארך שעה וחצי ובמהלך העניין נשאלתי לפחות 24 פעם מהו שמי. משום מה את דניס הוא זכר אבל אני נאלצתי להתברך בשם אוקיל, אוקיש ובמקרה הטוב אופיל עם דגש ב פ'. החלטתי שהעיקר הכוונה.
בערב יצאנו לאכול (מסתבר שיש באיזור כמה מסעדות יוקרה) ודוריס העניקה לי במתנה שרשרת עם דוגמת וואשומה מכסף.
למחרת, מה שהתברר כיומי האחרון עם דוריס, נסענו דניס, דוריס ואני ללארס, חבל הרים בו כבר ביקרתי בעבר ויש בו בריכות חמות. 
הפעם נסענו בדרכים צדדיות בהן לא הייתי ואין ספק שזה אחד המקומות היפהפיים בהם היתה לי הזכות לבקר.
בברכות החמות עצמן קיבלתי כוס וואשומה גדולה ולאחר זמן מה, ללא הקאות הפעם, יצאתי לאחד המסעות המדהימים ביותר שידעתי. דניס כמו תמיד נעה בין ציחקוקים לבין הירדמות עם בחילה, הנהג שהצטרף אלינו ולא זכה לטעום שום צמח, חטף בחילות ודלקת עיניים מסיבה אנרגטית מיסתורית כלשהי ורק אני קפצתי מאושרת מבריכה חמה אחת לאחרת, בהיתי שעות, צפתי על המים או צללתי למשך זמן לא ברור. באופן יוצא דופן הבריכות היו די ריקות ממבקרים ולשמחתי דוריס החליטה לנצל את הזמן כדי ללמד אותי דברים על העולם ואפילו כדי לעשות לי עיסוי בעצמה שמטרתו הערכת מצב האנרגיות שלי.
קשה לי להסביר לכם מה היה באותו היום והאמת שמילים רק יקטינו את החוויה או יקוטלגו כמשהו רחוק מהמציאות או הרפתקני בלבד.
אני כן יכולה לשתף שלהקשיב למוסיקה באוזניות כשאתה על איזה צמח זו חוויה מטורפת אבל זה אולי הטיפ המסטול היחיד שיש לי לחלק. לעוד טיפים בסגנון הזה תצטרכו לפנות לדניס כי לי קרו דברים אחרים שכללו שיחות עם הרים או היכרות מחודשת עם מה שאני קוראת לו החיים שלי. שום גמדים לא באו ולא חוויתי שום מערבולות זמן אבל היה שם אומץ ואושר במנות מפתיעות.
למחרת לא ידעתי אם לעזוב או להישאר כי בעצם דוריס אמרה שיש עוד מה לעשות אבל בסוף קיבלתי את הצעתה שכעת אשוב לטיוליי, אנסה לעכל את הכל ואז אשוב להמשך עבודה.
כך הגעתי לפה ובעצם עוד 3 שעות אני עושה את הלא ייאמן וחוצה (בעזרת השם או וואשומה) את הגבול לבוליביה.
אני הישראלית השניה בלבד שדוריס אי פעם הסכימה לעבוד איתה. היא טוענת שהאנרגיות שלנו, בעיקר עקב המציאות הצבאית, קשות נורא ושלא בא לה לקחת עבודות קשות מידי. אותי היא לקחה כי לטענתה היא ראתה את הרוח שבי והיה לי המזל שדוריס החליטה מההתחלה שאני בעצם רוח מטפלת בעצמי ולכן, באופן נדיר, היא הקדישה המון זמן להסביר לי כל דבר שהיא עושה, מקריאות בעלי קוקה ועד ריפויים וניקויים מוזרים פחות ויותר. 
כשנפרדנו, בעודה מסתובבת במטבח הלוך ושוב ועושה מטלות מזדמנות ולא עקביות, היא אמרה ששיניתי את דעתה על המון דברים ובעיקר על ישראלים ולא יכולתי לקבל מהאישה האדירה והמטורללת הזו מחמאה גדולה יותר. 
"אל תיקחי זמן רב מדי", היא הוסיפה. "תחזרי בקרוב... ותיקני כבר חצאית!"
בינתיים, בסוף היום בלארס, קניתי מהקהילה המקומית כובע צמר צבעוני ותיק סגול (עיין ערך מה לא לעשות כשיוצאים לקניות, תחת העצה של תמיד לבוא עם רשימה כדאי שאוסיף מידע בנושא shopping while you are high), אז יש אצלי התקדמות גרדרובית ועכשיו אני ממשיכה לבוליביה.
אני חושבת שאשוב לדוריס בהמשך הדרך אבל בכל מקרה, מה שלא יהיה, אתם מוזמנים לקבוע אצלי תור לניקוי בעזרת ביצה. 
בשבילכם זה יהיה חינם כי אתם קוראים כל כך יפה את השטויות שלי :)
נשיקות

יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

מורה נבוכים לענייני שמאנים חלק א׳


בואנאס נוצ'ס,


לפני שאני מספרת איפה הייתי עד עכשיו אולי חשוב שנבהיר משהו - אני יודעת שפיזרתי הבטחות על הדגמת ידע מתפתח בשפה הספרדית אבל האמת היא שעד כה מניין השיעורים שלקחתי נותר על אחד. 
הרעיונות הספונטניים של דוריס השמאנית הפריעו ללא הפסקה ובפעם השלישית שחזרתי לבית הספר כדי לבטל את השיעור שקבעתי רק יום לפני, החלטתי להיכנע למציאות בה הידע הספרדי שלי מוגבל עד מביך. 
זה לא שלא למדתי שום מילה נוספת בזמן שעבר אבל אני מודה שלא משהו מאוד יעיל. לדוגמה, המילה שבעיקר מככבת בימים אלה בזיכרוני היא "בוספורוס", שזה גפרורים. מצד שני, לפני שאתם מעקמים את האף אז דעו לכם שהחלטתי שזו בעצם עשויה להיות מילה ממש שימושית - היא יכולה לשמש להתחלה עם בחורים בבר, וינטג' סטייל (יש לך בוספורוס?) ומנגד עשויה להיות יעילה במקרי היתקלות עם גורמים עוינים (ידוע שלצעוק  "בוספורוס!" בטון היסטרי מלווה במחוות מאיימות, יכול להבריח גם את השודד העיקש ביותר).
אז מאיפה נתקעה לי המילה בוספורוס? מחוליה, סוכנת הבית של דוריס השמאנית וחוזה, בעלה האינדיאני, איתם גרתי ב 12 הימים האחרונים. חוליה מקסימה ורוב הזמן מבשלת נפלא אך במרבית חלקי היום אפשר למצוא אותה מסתובבת ברחבי הבית, לבושה מכנסי טרנינג וכובע פטריה, ממלמת לעצמה דברים בספרדית שכמעט תמיד עוסקים בצורך לאתר שוב את הבוספורוס. 
בעצם לפני 12 יום סיימתי את דיאטת הלימונים ושום הידועה לשימצה, ועל כן הוכרזתי כמוכנה לעלות שלב והוזמנתי להתגורר בביתה של דוריס. 
הבית נמצא בלב העמק הקדוש, מרחק נסיעה של כשעה מקוסקו, והוא מהמם עם גינה ענקית ומטופחת אותה אחראי להשקות פעמיים בשבוע לא אחר מאשר ג'קי צ'אן. 
כשאני אומרת משקה אני מתכוונת מטביע ומנגן על עצביי הרגישים מילדות לבזבוז מים וכשאני אומרת ג'קי צ'אן אני מתכוונת לילדון פרואני מקסים שלפני שנולד אבא שלו כ"כ התרגש מסרט פעולה בו כיכב העילוי האסיאתי עד שהחליט לקרוא כך לבנו הבכור.
אז בין ג'קי המשקה/מטביע לבין חוליה מאבדת הגפרורים, לצד דוריס השמאנית וחוזה יפה התואר (שמתמחה בעיסויים אנרגטיים ביום וייבוש פירות אקזוטיים בלילה), הצטרפתי אני בתקווה להבין משהו מהעולם הזה.
הצעד הראשון של דוריס היה להעביר אותי לאוהל בגינה כדי שאהיה קרובה לטבע. בנוסף, בעקבות אבחון הילאי של זיה הברזילאית (ההיא מהסיפור של הבכי והמקל), דוריס הגיעה למסקנה שיש בי יותר מדי חום ודנה אותי לאמבטיית קרח של שעה בכל יום מוקדם בוקר. אם תוסיפו לזה את אמבטיית הצמחים היומית שלי אפשר להבין שנקיה בטוח הייתי, אבל לא במובן הקונבנציונאלי. לא ראיתי שמפו או סבון במשך 11 יום כך שאני רק יכולה לברך שרוב הזמן היה לי ריח של שיח פורח ולא משהו אחר.
שמאן הוא בעצם מרפא, שבקהילות מסורתיות היה אחראי לכל ריפוי דרוש. כיום עם הרפואה המערבית, עדיין יש שמאנים פעילים אך הם מעטים ורוב התחום הפך בעצם כמוקד משיכה לגרינגואים כמוני שמחפשים את האור.
שמאנים עובדים לא רק אבל בעיקר עם צמחים וזאת מתוך האמונה שבכל דבר יש תבונה ורוח שיכולה לעזור לאדם. לדעתי הצמח המוכר מכולם הוא האיוואסקה, צמח שנלקח כמשקה, לרוב במסגרת טקס המוני ועליו נאמר שהוא חזק מאוד לגוף (סמוך לזמן שבו שותים אותו הוא גורם להקאות ושלשולים) אך גם מספק חזיונות מרהיבים, תובנות ומשחרר דברים כגון יצירתיות ורגשות. 
בגלל הכוח והייחוד הגדול שלו, הצמח הזה פופולרי במידה עצומה וברבות מהמדינות בדרום אמריקה, כולל פרו, אפשר למצוא אותו בכל פינת רחוב. למעשה כשרק התחלתי לברר על הנושא גיליתי שיש פה המון מקומות שמציעים טקסי איוואסקה ושהצמח הזה, שאסור לשימוש ברוב חלקי העולם, נפוץ פה לפחות כמו אוטובוס ציבורי.
מאחר ואותי עניין תהליך הריפוי (healing) של הצמח ולא השימוש בו כסם, וויתרתי על כל הטקסים בקוסקו ובחרתי בדוריס, שהיא שמאנית בת 56 עם שיער לבן פרוע ומראה די מערבי, שלא עושה טקסי קבוצות, לא מפרסמת את עצמה ובאופן כללי חתיכת טיפוס. 
דוריס מאמינה בצמחים כמרפאים ולכן מבחינתה כשלוקחים כל צמח צריך לדעת מה המטרה וצריך להכין את הגוף (עיין ערך לימונים ושום כל בוקר, איסור על קפה/אלכוהול/בשר ואיסור מדכא במיוחד על שוקולד עקב היותו עשוי מקקאו).
זה לא זול אבל זו פריבילגיה עצומה לעבוד אישית עם שמאן דובר אנגלית, שיכול להכיר אותך ולבנות איתך תהליך אישי ודוריס לא עושה שום צעד מבלי לקרוא קודם בעלי הקוקה מה מתאים לך. את היכולת לקרוא בעלים היא קיבלה משמאן צעיר איתו היתה לפני שנים. אותו שמאן גר למעלה בהרים ולדבריה היה מרפא ומכשף רב עוצמה, שמתוך תקווה שתהיה אישתו, העניק לה יכולות אנרגטיות לא מבוטלות.
דוריס, שנולדה בלימה ומאז חוותה ולמדה המון, היא אישה קשה ומיוחדת לחלוטין ומה שנחמד בה יותר מכל היא שהיא גם אישה רגילה. יש לה סיפורי חיים ובעיות כמו של אחרון בני האדם, היא בעלת מינוס סבלנות ואין לה שום יכולת לתכנן תוכניות ולדבוק בהן. לצד זאת יש לה נוכחות ענקית ואנרגיות עצומות ואיכשהו בין פיזורי הקשב והריכוז שלה היא מפציעה עם הבזקי היזכרות ספונטניים שגורמים לזה שהכל מתקיים ודבר לא נשכח בעצם. 
כשהיא פגשה את בעלה הנוכחי בן ה 31 הוא שיקר לה שהוא צעיר בשנתיים ממה שהוא כי הוא ידע שאחרת היא לא תרצה בו. 
כשביקשתי ממנה שנצטלם יחד היא סירבה כי- can you imagine what would happen if I took pictures with every mother fucker that walked through my door?! You could find me in fucking google
זו דוריס. 
כשהגעתי אליה היו איתי זוג ניו יורקי מקסים (אבי וג'וש, אביגיל ויהושוע, יהודים יש בכל מקום), שיחד מגיעים לדוריס כל כמה שנים והפעם הם ביקשו להתנקות לקראת הילד השלישי אותו הם מתכננים. 
ביום הסיום, כשהם לקחו איוואסקה, אחד החזיונות של אבי היה מין ילד שהגיע, ניקה והכין את הרחם שלה ללידה כשהוא נעזר בעץ מיוחד שמשמש לטיהור. אמיתי או לא, זה היה מאוד יפה ומיוחד עבורה וזה כוחה של איוואסקה הנחשב לצמח, או רוח, שעובדת על מה שנקרא העין השלישית או הקשר שיש לכל אחד מאיתנו לממד האנרגטי.
עקב היכולת הזו, דוריס התאהבה באיוואסקה מעת ההתנסות הראשונה שלה איתו בגיל 15, אז הוא סייע לה להתגבר על אחד מפחדי הילדות המשמעותיים שלה. נרגשת היא המשיכה לעשות איתו מסעות אך אט אט, בסוף כל מסע, כשהאדם "חוזר" לגוף שלו, דוריס לא רצתה לחזור. 
בכל מסע היא נהנתה יותר ויותר מתחושת המעבר לעולם האחר ובתום כל מסע התאכזבה לשוב למציאות. עוד משהו שחשוב להבין על צמחים היא שהמודעות של האדם שלוקח אותם לא נמחקת. זה לא אלכוהול או סם כגון הירואין. האדם שלוקח את תמצית הצמח מחד חווה דברים מיוחדים אך מאידך מודע לעצמו ולסביבה כל הזמן ודוריס המודעת לשני העולמות רצתה להישאר שם.
עקב כך וההבנה שזמנה לעבור לעולם הבא טרם הגיע, היא החליטה שלא להתעסק עם איוואסקה יותר וכיום רק הבת שלה עובדת עם הצמח הזה ואילו דוריס עובדת בעיקר עם רוח הוואשומה.
את הוואשומה רוב המערביים מכירים כסאן פדרו, קקטוס שלוקח לו שנים רבות לצמוח וממנו מפיקים תמציות ושבבים שמטרתם ריפוי.
בניגוד לאיוואסקה, רוח הוואשומה נחשבת לכזו שעובדת על הגוף. היא לא מהירה וסוחפת כמו האיוואסקה אלא סבלנית ומלמדת. היא לוקחת את האדם רק לאן שהוא יכול, מתחילה בממד הפיזי (מי שלוקח עשוי לפתע לחוות כאב באיבר מסוים כדרך של הצמח להראות תחלואה או מקום בגוף שהצטבר בו רגש קשה) וכשהאדם מוכן היא גם יכולה לספק לו חזיונות.
ביום השני שלי אצל דוריס קיבלתי לשתות כוס גדולה של וואשומה ויצאתי למסע מנטלי מאוד ארוך שלצערי מתחיל בבחילה. בעצם ברגע שמקיאים (איכשהו הרבה צמחים מערבים קיא), החומר משתחרר בגוף והמסע מתחיל.
במהלך הדרך היו לי רגעים נעימים ורגעי בהייה אבל לא הרגשתי משהו מיוחד ו"הנחיתה" חזרה בכלל היתה סיוט כי כל המחשבות הכי מפוחדות שלי באו לבקר ולא נהניתי בכלל. הייתי כל הזמן במודעות ותפקדתי רגיל אבל היה מעין זרם נוסף של מחשבות או רגשות שבסופו של דבר עבורי היו לא נעימים.
המסע שהתחיל בבוקר נגמר ממש מאוחר ורק איכשהו עברתי את הלילה המדכא. בבוקר למחרת (אחרי שחזרתי לישון ולהתחמם מאמבטיית הקרח המוקדמת), כשדוריס באה להעיר אותי, פשוט התחלתי לבכות.
היה לי קשה להסביר למה אני בוכה בדיוק אבל פשוט הייתי אומללה (שאולי זו דרך לראות שלקחת צמחים זה לא פשוט דרך מגניבה להתמסטל אלא יש פה אלמנט טיפולי חזק יותר). יש המון אנשים שלוקחים וואשומה או פטריות או איוואסקה ונהנים מהדרך אבל זה בעצם לא הרעיון או מלוא הפוטנציאל של מה שהצמחים האלה יודעים לתת.
דוריס דווקא היתה מבסוטה מהבכי שלי, מהזריזות שבה דברים משפיעים עלי (מה חדש?) ומהכנות שבה אני מדברת על הרגשות שלי (מה חדש 2).
היא הסבירה שהיום הבת שלה מגיעה לתת לג'וש ואבי טבק, צמח שהרוח שלו נחשבת למנקה, ומבחינתה אם אני רוצה, אני מוזמנת.
אז ניגבתי את האף והובלתי את הפרצוף הבוכה שלי למרכז החצר. 
דבורה (Debora בשבילכם, הבת של דוריס), נתנה לכל אחד דלי והסבירה שברגע ששותים את הטבק תהיה בחילה וכאב בטן שיגרום להקיא (שוב).  אחרי הטבק חייבים לשתות מיד 7 ליטר מים (אחרת עלולים למות), ושהמטרה היא למלא בקיא לפחות חצי דלי. היא עוד אמרה שלפני שכל אחד ישתה, כדאי שיבקש מרוח הטבק שתעזור לו להוציא מהגוף משהו שהוא רוצה. אישית, מאחר ולילה לפני היה לי מפגש לוהט עם כל מה שמעיק עלי, היה לי מה לבקש.
אז ביקשתי. והקאתי. יום שלם.
אחרי 40 דקות בערך שמעתי את אבי צוחקת ואת ג'וש מפטפט ולא הבנתי איך. היתה לי בחילה משוגעת וזרמים בכל הגוף, לא יכולתי להזיז את הידיים ודבורה היתה צריכה להגיש לי את המים, שבעצם לא הייתי מסוגלת לשתות.
מאוחר יותר דוריס אמרה לי שלא ממש מתים אם לא שותים את המים אבל באותם רגעים זה עזר כי לא היתה לי שום מוטיבציה אחרת. הייתי כל כך חלשה שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בין קיא לקיא היה לי צורך עז לשחרר דברים גם מהצד השני של הגוף אבל לא הייתי מסוגלת לקום או לתת לדבורה השמחה והמתופפת סביבי, להרים אותי. 
למזלי, מאחר וישבתי על הפונצ'ו של ג'וש, אמרתי לעצמי שאולי אני תכף מתה אבל אין שום סיכוי שאני מכתימה את הקשר היהודי שלנו בתוצרת מהתוכעס המהמם שלי וכך נמנעה התקרית. 
בסופו של דבר הקאתי יותר ממה ששתיתי וניצחתי בתחרות הדלי כי שלי היה מלא (!). מצד שני העברתי את אחד הימים הקשים בחיי. בעיקר הייתי מעולפת בגינה שעות עם זחילות רנדומליות לאחת הערוגות על מנת להקיא. ד
דבורה בדרך המיוחדת והמקסימה, צחקה והודתה שמעולם לא ראתה מישהו מקיא כל כך הרבה מטבק אז כנראה היה לי מה להוציא.
דוריס דווקא היתה קצת מוטרדת, לא מהעילפון או הקיא כמו מהמידה בה הייתי חלשה. 
בסופו של דבר, האירוע הזה, בו הייתי הכי קרובה בחיי להרגיש מתה, היה חשוב והוביל לחלק ב' במסע עם דוריס, שכלל שיחות על ההבדל בין סמים לצמחים וחביתות תפ"א על הבוקר..
המשך יבוא :)