ימי ערסל ומלח

אחרי שחזרתי מחווית הג'ונגל, החלטתי להישאר יומיים נוספים בלה פז, שכבר הודיתי שמצאתי אותה מרתקת.

לשמחתי דוריס הציעה שאצור קשר עם מרטין, מכר שלה המתגורר בעיר, ואבקש שיעשה לי סיבוב בעיניים מקומיות. מאוחר יותר התברר שכשדוריס הרוחנית אומרת סיבוב היא בעצם מתכוונת ל- "סיבוב" ושהיא מאוד מאוכזבת שלא זרמתי להרפתקאות ליליות עם הבוליביאני.
כן, מעתה אל תאמרו דוריס השמאנית אלא דוריס יועצת הסטייל וחסידת השידוכים לטווח הקצר.

המשודך הנכזב מרטין, לא ממש ידע שהוא נכזב וכחובב אנתרפולוגיה בעיקר התרכז בתיקון הרושם הלא תרבותי שבוליביה עשתה עליי עד אז. מבחינתי מה שהרבה יותר עניין אותי בו היה שבעודנו צועדים בעיר, שמתי לב שבין סיפור על שבט אחד לבין מידע על שבט אחר, הוא מביט לאחור כל כמה שניות.
אחרי חצי שעה של מבטי אחור תכופים ביקשתי לדעת מה פשר העניין והוא ענה בפשטות שבלה פז לעולם אין לדעת מי עלול לצעוד מאחוריך.
כפי שכתבתי לכם, עד אותו רגע, המסקנה שלי היתה שלה פז היא עיר נהדרת, שפשוט סובלת משם רע כך שממש הופתעתי כשמרטין התחיל לפרוט את כל הדרכים בהם ניתן למצוא את עצמך שדוד, גנוב וגנוז בעיר הזו-
לעולם אל תצעדי פה לבדך, את הטלפון אל תחזיקי ביד, גם לא כדי לצלם, כשאת קונה משקה אל תניחי אותו ולו לרגע ובטח שאל תתעכבי ליד זקנות עם שק גדול על הגב, לפחות אם את רוצה שהארנק שלך יישאר אצלך.
המ...
לגבי מוניות השירות הגדולות, שעשרות מהן נוסעות ברחובות לה פז והן משמשות כאוטובוס לכל דבר, הוא הציע שלעולם לא אעלה על אחת מהן אם יש בה רק עוד שלושה אנשים מלבדי. לדבריו לרוב יהיה מדובר בשוד.
בתגובה ובעודנו יושבים במונית כזו בדיוק, רק מלאה, צחקתי ואמרתי שזה יהיה מגוחך אם יסתבר שגם המונית הנוכחית היא למעשה שוד קבוצתי על גלגלים.
מרטין לעומת זאת לא צחק אלא פשוט אמר שכן, גם זה קורה לפעמים. אולי זה לא משתלם לעשרה אנשים לשדוד שניים אבל בלה פז, נוור סיי נוור.
עוד סיפר לי מרטין על בית הכלא העירוני, מתקן כליאה הידוע לשימצה בעולם ובעקבות היד הקשה בבוליביה בנושא סמים, מלא בבעלי המקצוע הזה.
העובדה שסוחרי הסמים כלואים לא מפריע להם להמשיך לעבוד ולכן ידוע שאם אתה צועד ליד בית הכלא הגיוני שינחת עליך מלמעלה חיתול, אבל בשום פנים ואופן לא כדאי שתיגע בו.
מסתבר שבלה פז זה עניין שבשיגרה שהסוחרים הכלואים זורקים מגג בית הכלא חיתולים מלאים בסמים ומשם אוספים אותם העובדים שלהם ומעבירים אותם למכירה.
פרט שולי הוא שהמשרד של נשיא בוליביה נמצא ממש מול בית הכלא.
פרט שולי נוסף הוא שבעקבות הסיפור נזכרתי שיש לי בתיק שקית מתנה מדוריס ובה חתיכות קקטוס וואשומה, שכלל אינו חוקי בבוליביה.
זה גרם לי להבין שאולי העובדה שרק אתמול באמצע הלילה, צעדתי בסימטה חשוכה יחד עם צרפתי צנום כשעל גבי תיק מלא במה שכעת מתברר שהם סמים, הופכת אותי לבחורה שלא כדאי לבקש ממנה עצות על טיולים בטיחותיים.
כבר באותו אחר הצהריים הקקטוס נזרק לפח וחפה מאישומים פליליים התקדמתי ליעד הבא, עיר הבירה של בוליביה.

בניגוד למה שציפיתי מעיר בירה של ארץ כל כך מבולגנת, העיר סוקרה התגלתה כפנינה קטנה ומקסימה. אחרי שלושה חודשים של טיפוסי הרים וריצות אחרי אטרקציות תיירים, בעיר הזו יכולתי לנוח.
מזג האוויר בסוקרה חם וחף מלחות, הבתים קולוניאלים ולרוב בעלי שתי קומות בלבד והאוכל המוצע טוב מזה שמצאתי עד אז.
כשמוסיפים לכך את העובדה ששיעורי הספרדית בעיר הם מהזולים בבוליביה, אפשר להבין איך הפכה סוקרה ליעד המועדף על טיילים לשם לימוד השפה. הרבה מהטיילים נשארים בה לתקופת לימודים של חודש או יותר וכך במהלך השבוע היא נראית כעיר אוניברסיטאית, עם בתי קפה מלאים בגרינגוס המכינים שיעורי בית.
גם ההוסטל ששהיתי בו, "קולטור ברלין", היה מוצלח, עם חדרניות שמסדרות את המיטה ומקפלות את הפיג'מה וכן ארוחת בוקר ענקית שמוגשת עם... הללויה - פירות טריים! אחרי חודשים של לחם קשה וריבה כארוחת בוקר סטנדרטית, הרגשתי מינימום בהילטון.

בסוקרה התפניתי לימי ערסל ואכילה יומית של קוקוס טרי מהשוק ודי מהר גם נכנעתי לטרנד הלמדני ונרשמתי לעוד שני שיעורי ספרדית.
למען הדיוק וההתנצלות על כך שהספרדית שלי עדיין נוראית אני אתקן ואומר שלמעשה מדובר רק בשיעור וחצי. את השיעור השני נאלצתי לקצר מאחר והגעתי אליו עם שלוש שעות שינה בלבד ועם קצת יותר מדי מרגריטות בדם. מסתבר שאם באמצע השבוע מסתובבים הטיילים בסוקרה עם מחברת ביד, בסופ"ש המצב משתנה והעיר הופכת למסיבה אחת גדולה.
ספרים בצד ומיטב שירי שנות ה- 80' בחצר, ובסוף השבוע הפך ההוסטל לפרק של בברלי הילס 90210, עם כמות נכבדת של ריכולים וסנסציות של מי בעניין של מי ודרמות תיכון סטנדרטיות.

בסוקרה משום מה שכחתי שאני צמחונית, הלכתי להצגות יומיות של סרטים דוברי אנגלית ואחרי כשבוע של כל הטוב הזה החלטתי שהגיע הזמן להתקדם.
יחד עם שרלוט, חברתי האנגלייה שהיכרתי עוד בפרו, החלטנו להמשיך לאויוני, העיר ממנה ניתן לצאת לסיור במדברות המלח המפורסמים של בוליביה.

כמובן שהאוטובוס לאויוני היה הרפתקה בפני עצמה. ברגע שעזבנו את הטרמינל, קם אדם, נעמד בקידמת האוטובוס ובמשך שעה הרצה בצרחות על התזונה הבוליביאנית הלקויה.
הוא פירט את שלל הפירות והוויטמינים שארצו מציעה ושבני ארצו מתעלמים מהם ולסיום מכר משהו שנראה כמו אבקת מרק ואמורה לנקות את הקיבה. הנוסעים משום מה קנו.
שעתיים לאחר מכן, אב שנרדם במושב שלו נפל על בתו המתבגרת שישנה על ריצפת המעבר. אני מבינה שהנפילה שלו עליה, עם כל המשקל של אדם בוגר, בטח היתה ממש כואבת אבל אותי זה נורא הצחיק שבעודו מחבק אותה ומתנצל היא בעיקר לא הפסיקה לקרוא בדמעות "פורקה??"
לפחות עכשיו אני יודעת שהטלנבולות בערוץ ויוה אינן מוגזמות.

כשהגענו לאויוני הזנוחה נרשמנו לסיור של שלושה ימים עם כוונה לסיים את הטיול בגבול הצ'יליאני. באופן הזה הפך הסיור לפעילות הפרידה שלי מבוליביה ובדיעבד אני יכולה לומר שזו היתה פרידה מפוארת.
היום הראשון התחיל בבית קברות לרכבות, שעד היום לא היו לבוליביה את האמצעים למחזר ולכן הן פשוט שוכבות באמצע המדבר. אחריהן המשכנו לסלאר, מדבר המלח שהעניק לנו שעות של נסיעה במרחבים לבנים עצומים.
המשטחים הבלתי נגמרים הופרעו רק מדי פעם על ידי הר מזדמן, כשהמקסים מביניהם היה הר קקטוסים מפתיע, נווה מדבר קוצני ויפהפייה, שהתרגשתי ממנו מאוד.

מבחינת הסיור עצמו, על אף ששילמנו לא מעט, המזון והמגורים היו ברמה ממש נמוכה. בכל זאת, מאחר ושמענו אין ספור סיפורים על נהגים שבמהלך הסיור נעלמו לקבוצה שלהם לטובת קצת אלכוהול, הנהג החביב והמהימן שלנו היה שווה את ההשקעה.
המדריך לעומתו היה מאכזב. לא רק שהוא לא ידע הרבה על הנוף (ושלא היו לו שיניים), הוא גם מצא לנכון להרצות על בוליביה במהלך ארוחת הערב ולהוסיף שבארצו רק ישראלים ואמריקאים נדרשים לשלם בגבול.
לדבריו, עבור האמריקאים סיבת התשלום היא כי גם בוליביאנים נדרשים לשלם עבור כניסה לארה"ב.
עבור ישראלים לעומת זאת, המשיך המדריך להסביר לכ- 20 תיירים, הסיבה היא שמדינת ישראל היא פושעת מלחמה שניסתה לפלוש לא מזמן לארץ שכנה ובבוליביה לא מקבלים מהלכים בלתי מוסריים כאלה.
כמובן שלשמע השטויות והפורום הרחב, מיד הדחקתי כל טיפת שמאלנות שזורמת בדמי, שלפתי את אהבת המולדת שמסתבר שיש בי ונזפתי בו בתוקף. שרלוט שישבה לצידי עצרה אותי לפני שהספקתי לעצב במלח פסל המדגים את מעמד הסכם השלום עם מצרים אבל אפילו אביגדור ליברמן היה גאה בנאום שנתתי.
האם זה עזר? קשה לי להגיד. תלוי איך מפרשים את העובדה שלמחרת בנסיעה לפתע בקע מהרדיו טרק ישראלי עם מיטב שירי איל גולן. אולי זו היתה מחווה לארצנו הים תיכונית אך גם אולי בעזרת המחרוזת, שנמשכה כשעה, ניסה המדריך לגרום לי סבל נוסף.
בכל מקרה כל זה שולי כי גם היום השני היה כל כך יפה שדבר לא יכל באמת להפריע.

באותו היום הסיור כולו היה סביב לגונות ענקיות, חלקן מלאות בעשרות פלמינגואים בכל מיני גדלים. בכל פעם שהתקרבנו הפלמינגואים פרשו כנפיים ומילאו את השמיים בצבע ורוד עז, שיחד עם הרי הגעש האדומים-חומים סביבם, יצרו נוף שלא שבענו מלהביט בו.
מאוחר יותר, בפארק לאומי שבמרכזו נחה לגונה יפהפייה נוספת אך הפעם אדומה, חשבתי לעצמי שזה השיא אך לשמחתי ההפתעות לא נגמרו.
צמוד למבנה בו העברנו את הלילה השני היתה בריכה טבעית חמה ואחרי ארוחת הערב הוזמנו לטבול בה. מלבד הקבוצה שלנו המקום היה ריק וברגע שירדה החשכה, עשרות, אם לא מאות כוכבים, הציפו את השמים.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים.
כשבחוץ קיפאון מדברי וחושך מוחלט, צפתי לי בבריכת מי מלח חמה, עטופה בשקט אינסופי ומעליי פרושה הפלנטה כולה, מראה בלתי נתפס שעשה אותי מאושרת.

מאחר ולמחרת הוסענו לגבול, למעשה חופת הכוכבים המנצנצת היתה החיזיון שלאורו נפרדתי מבוליביה, סיום הפרק השני בטיול הגדול שיצאתי אליו באמצע החיים.
בניגוד לפרו, לכאן אני לא בטוחה שאחזור אבל בכל זאת נהניתי.

היה פרוע ומפתיע, מלוכלך ומבולגן, תודה על האירוח ולהתראות בוליביה.

נשיקות לכולם