יום רביעי, 21 בינואר 2015

טורס דל פיינה (או - ניל, ניל ואני), חלק א'

לפעמים חלומות מתגשמים. זאת אומרת, אני לא בלרינה ואין לי כנפיים אז אובייסלי לא כולם, אבל מה שיפה בחיים האלה, שחלק מהם כן.
אני זוכרת בדיוק היכן הייתי ביום בו נתקלתי בתמונת עיתון המראה את נופיה של טורס דל פיינה, שמורת טבע עצומה הנמצאת בחלקה הדרומי ביותר של צ'ילה. למראה הנופים המפעימים גזרתי את התמונה, תליתי על הקיר ותהיתי אם יום אחד אצליח להגיע אל המקום היפה הזו. כעת, עשור לאחר מכן, צעדתי אל טרמינל אוטובוסים, מתקשה להאמין שרק כמה שעות נסיעה מפרידות ביני לבינו.

ההגעה אל טורס דל פיינה אינה פשוטה. מחיריו הגבוהים של איזור פטגוניה ושעות הנסיעה הארוכות גורמים לכך שטיילים רבים אינם מדרימים עד אליה. בכל זאת, מאחר והיא עדיין פופולרית מאוד ולמעשה השמורה הכי מתויירת בצ'ילה, את כרטיס האוטובוס אליה כדאי להזמין מראש. תוסיפו לזה את טירוף חג המולד ושום תכנון מקדים מצדי והנה לפניכם בחורה עם תיק גדול וחלום גדול יותר, עוברת בין חברת נסיעות אחת לשניה ובכולן אומרים לה שהשבוע אין מקום. רק כשהגעתי לדוכן האחרון בשורה, אחרי דקות המתנה ארוכות בתור, להפתעתי אמרה לי הפקידה שהרגע התפנה לה מקום, אבל רק אחד ורק למחר בבוקר. "תביאי!" אמרתי בווליום גבוה מדי ומיהרתי לדחוף כסף לידיה, פן מי שזה לא יהיה, שוויתר על מקומו, יחזור בו.
למחרת, נרגשת לחלוטין, התיישבתי באוטובוס מפוצץ טיילים, מברכת על מזלי הטוב בעודי בוהה מהחלון בנוסע המסתובב בתחנה, בידיו שלט המתחנן למושב תמורת פי שניים ממחיר הכרטיס המקורי. כמובן שלא וויתרתי. על אף החששות שליוו אותי, ידעתי שעל חלומות לא מוותרים.
למה חששות אתם שואלים?
אז ככה - בטורס דל פיינה יש המון אופציות לאטרקציות ומסלולים, שהמפורסמים מביניהם הם שני טרקים בשם ה- W וה- O. המסלול של כל אחד מהטרקים הוא כצורת האות שעל שמה הוא קרוי וטיילים אמיתיים עושים אותם באופן עצמאי.



The W and the O - Torres Del Paine

גם החלום שלי היה לטייל בשמורה שלא דרך סוכנות אבל לא הייתי בטוחה שאצליח להוציא את התוכנית לפועל. זה לא הטיפוס והצעידה הנדרשים שהטרידו אותי. גם בחלק הכי מאומץ של הטרק בברילוצ'ה, בעוד שאר הנשים בשלב כזה או אחר הפכו לסקארלט אוהרה, דנזל אין דיסטרס (בכי מלחץ/הליכה לאיבוד עקב תשישות/תחזיק לי את התיק אני לא מרגישה טוב), אני רק רציתי לעשות את זה שוב.
בטורס דל פיינה לעומת זאת, כושר הצעידה הוא רק אלמנט אחד מהאתגר. מדובר בתקופה ארוכה יותר בה צריך לדאוג לעצמך בשטח והפעם בלי רפיוג'יוס (שקיימים אבל הם מאוד יקרים), לישון ולבשל בהם. נכון שרשמית הייתי מדריכת טיולים בצבא אבל בינינו, מעולם לא הרכבתי אוהל, אין לי מושג איך מדליקים גזייה ובטיולים, לרוב מישהו צריך לקפל לי את השק"ש.
גם העובדה שצריך לסחוב את כל הציוד על הגב הטרידה אותי. אמנם בחיים לא אכלתי כל כך הרבה לחם כמו ביבשת הזו אבל עדיין אני רבע עוף. איך אעלה הרים וארד גבעות במשך שעות עם תיק כל כך כבד?
החלטתי לא לתת לבהלה לנצח ונחושה ונרגשת, הגעתי אל Puerto Natales, העיר הצ'יליאנית ממנה יוצאים לשמורה. כשהגעתי להוסטל בצהריים המאוחרים, הדבר הראשון שגיליתי הוא שלרשותי אין הרבה זמן לבירורים והתארגנות. מאחר וטורס דל פיינה ידועה כמקום בו ביום אחד סופגים ארבע עונות, הומלץ לי לנצל את הקייציות עליה מרמזת התחזית ולהתחיל בטרק כבר למחרת. למזלי, מאחר וכמעט כל הוסטל מספק רשימה מפורטת של הציוד הבסיסי הדרוש לטרקים ואף משכיר אותו, טרדה אחת כבר נפתרה עבורי. עכשיו רק הייתי צריכה להבין איך לארוז הכל, איזה אוכל להביא, מה ללבוש, איזה מסלול לעשות ואיך להגיע. בקטנה.
נעמדתי בסלון ההוסטל, מנסה לעשות רושם (בעיקר על עצמי), שהכל בשליטה ואז בתזמון מושלם נכנסו לחדר ניל וניל -  

Neil C and Neil A

ניל (קנדי בן 35, מעתה יקרא ניל C או נילסי, שבעשר השנים האחרונות גר ביפן וכעת עזב אותה על מנת לטייל בעולם) וניל (אמריקאי בן 25, שסיים לימודי פוליטיקה ויצא לטייל רגע לפני שיתחיל לעבוד ומעתה יקרא ניל A או נילאיי), הם שני גבוהים (גבוהים ממני!), שנפגשו בהוסטל ומאז כבר כמה ימים מסתובבים להם בעיר, משתתפים בהרצאות הכנה, בודקים מחירים בחנויות השונות ומתכוננים לצאת יחד לשמורה, בדיוק מתי שאני.
חיש קל התחברנו וכשהם הציעו שאצטרף אליהם לשם כיף וחיסכון בעלויות, נדרשה לי שניה ורבע כדי לומר איי דו. מבחינת תכנית הטיול, נילסי תיכנן לעשות רק את מסלול ה W ואילו נילאיי ואני תיכננו להצטרף אליו ולאחר מכן להמשיך לעוד כמה ימי מסלול ה O. זה אומר שסך הכל, נבלה כולנו יחד חמישה ימים.
כל שארית היום הסתובבנו בעיר על מנת להשלים קניות וסידורים והתברר שהשידוך מוצלח מאוד. נילסי ואני היינו מאוחדים בשאיפה (הנאיבית), להעביר את הטרק עם אוכל בריא ולהתעלם מההצעות מלאות הסוכר של נילאיי (שבעצם בדיעבד הוכתר כבוחר המזון המוצלח ביותר). לעומת זאת, נילאיי ואני היינו מאוחדים באדישות הנדרשת להתמודדות עם אובססיית התכנון של נילסי. הקנדי הגבוה הוא אמנם הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי בחיים אך גם בחור עם צורך עז לתכנון תוכניות וקיום שיחות ארגון, שאת רובן הוא שוכח אחרי רבע שעה. מצידם, מאחר והם היו מאוחדים בנטיה למעופפות (נכנסים לסופר עם רשימה אבל מאבדים ריכוז כבר בפריט הראשון), הם רק חיכו למישהו נוסף, שישאר ממוקד ויזכור למה נכנסנו לחנות מלכתחילה ובזה אני מצויינת.
אחרי שכל המזון היה ברשותינו וארוז, בחלקי נפלה שקית מוצרי ארוחת הערב. הכנסתי את ערימות הפסטה והרטבים לתיק ובהיתי בחשש בגודלו המוגזם. מאוחר יותר, בדיקה קצרה העלתה שהתיק של נילאיי הוא הקל משל שלושתנו אבל מאחר ומכולנו הוא היה הכי פחות בכושר וגם בעל התיק הכי פחות איכותי, השארנו את הדברים כפי שהם. נשכבתי במיטה, קצת גאה ברעיון שאצליח לסחוב את כל המשקל וקצת מבוהלת מהמקרה שלא ובעצם הבנתי שזהו, אני מוכנה. רדי אור נוט, טורס דל פיינה, היר איי קאם!

למחרת בבוקר מוקדם יצאנו לטרמינל האוטובוסים. אחרי שעת נסיעה (שעה שבמהלכה הצליח נילסי לקרוע לעצמו את המכנס ולקבל ממני שיעור תפירה), אנחנו מגיעים.

Canadians can't sew

בכניסה עולה לאוטובוס נציגה מהשמורה ומסבירה את חוקי ההתנהלות בה. היא עוברת מספרדית לאנגלית ואז ל... עברית? מסתבר שלפני כשש שנים היתה בשמורה שריפה ומי שאחראי לה הוא ישראלי, שכמובן הדליק אש היכן שאסור (ולנצח יזכר באהבה כאיש ששרף את טורס דל פיינה). מאז יש בשמורה נציגים דוברי עברית, שאומרים חמש פעמים בדקה שאסור להדליק אש מלבד במקומות המיועדים לכך. במקום יש גם שלטים רשמיים שמבהירים את חוקי הדלקת האש בשמורה והקנס/מאסר הצפויים למי שלא מקפיד על החוק, אבל הם רק בעברית. מאוד מביך.
משם ממשיך האוטובוס פנימה ובתחנה הראשונה אנחנו יורדים כדי לקחת מעבורת של עוד כשעה עד למתחם האוהלים הראשון - שטח הנמצא לצד צלע הר צבעונית, שמאחר והוא צמוד לרפיוג'יו יוקרתי, כדי לשים בו את האוהל, צריך לשלם. במקום יש גם ביקתת בישול קטנה, מקלחות, שירותים ומלא מלא רוח.


מתחם האוהלים הראשון

רוב הניסיונות להרכיב את האוהל נגמרים בהתרוצצות אחרי חלקים שלו שהרוח פיזרה לכל מיני כיוונים (גם חלקים ששמנו עליהם סלעים כמשקולת לא עמדו ברוח החזקה). כשבפעם המאה נילסי מתרוצץ אחרי כיסוי הגשם של האוהל, אני מתחילה להבין מדוע הרבה אנשים נשברים כבר ביום הראשון. בקושי התחלתי את הטיול וכבר אני מביטה ברפיוג'יו החמים שנמצא לצד מתחם האוהלים הפרוץ ולרגע רוצה להיות אחת מהטיילים העשירים/עצלנים יותר שיושבים בנוחות בתוכו. כמה התרוצצויות לאחר מכן ובסופו של דבר שני האוהלים (אחד לי ואחד לניל וניל) מוכנים ובלי הציוד הכבד אנחנו יוצאים לטרק הראשון - טיפוס לפיסגה ממנה ניתן לצפות באחד הקרחונים בשמורה.





יוצאים לטרק הראשון


בדרך לשם הטיפוס לא קשה אבל זה די מבלבל לטייל במזג אוויר הזה - חם מהטיפוס, רטוב מהגשם הקל והכי גרועה היא הרוח. ככל שאנחנו עולים היא מתחזקת, עד שלפני הקרחון עצמו היא מגיעה לעוצמה מפחידה ונדרש ממני מאמץ כדי לא ליפול. כשהייתי קטנה, ההורים שלי היו מתבדחים שכדי שלא אתעופף ברוחות, צריך לשים לי אבנים בכיסים וכעת אני נזכרת בזה כשאני שוקלת לקשור את עצמי לאיזה סלע. אני מתחילה להיות מוטרדת מהימים הבאים, בהם אהיה כל הזמן מול הרוח הזו אבל עם כל הציוד על הגב. כשבשלב מסוים כולנו נזרקים לצד הדרך על ידי גל רוח חזק במיוחד, אני כבר אומללה. אני מפסיקה להגיב לסביבה וכשאנחנו סוף סוף מגיעים חזרה למאהל, אני שוכחת את החלום להיות טיילת אמיצה ומתגנבת לרפיוג'יו החמים, לרבע שעה של חום והרהורים. נילסי, ששם לב להידרדרות במצב הרוח שלי, גורר אותי משם ומציב לפניי קערה עם פסטה ברוטב סינטטי שהומס באבקת חלב. נשמע מגעיל אבל מתברר שאוכל חם + ניל כפול שניים שמנסים לעודד אותי, זה הדבר הכי טוב בעולם. בתום הארוחה, למרות שעדיין יש אור (בעונת הקיץ בפטגוניה, השמש זורחת סביב 04:30 ושוקעת ב 22:30), אני רק רוצה לישון. אני נכנסת לאוהל ונרדמת תוך דקה.


הקרחון בקצה המסלול (המצולמת נראית יותר מאושרת ממה שהיא באמת ברגע הזה)

הקרחון בקצה המסלול

למחרת אנחנו יוצאים לטרק השני ובעצם לפעם הראשונה בה נצעד עם התיק על הגב במשך שעות. זה היום שבו אני שמחה ששכרתי מקלות הליכה כי בין הרוח לבין משקל התיק, אני צריכה את עזרתם. הוא כל כך כבד. לפחות מים לא צריך לסחוב מאחר ולרשותינו עומדים מאות מפלים עם מים נקיים, שרק מחכים שנלגום מהם. במשך הצעידה נילסי ואני הולכים בראש ושרים שירים ואילו נילאיי מתקדם לאט יותר ועוצר לדבר עם כל טייל שעובר. כעבור כשעתיים אנחנו מגיעים למתחם הלינה הבא, שהפעם אינו בתשלום אבל זה בגלל שהוא לא צמוד לשום רפיוג'יו ולכן גם הרבה יותר מצ'וקמק. לפחות הוא נמצא בין עצים המגנים מהרוח.


מחוץ למתחם האוהלים השני

אנחנו מקימים את האוהל, תולים את שקיות האוכל על עץ (נגד עכברים) ומחליטים, על אף העייפות מהצעידה, לעלות לנקודת התצפית הסמוכה. כעבור שעתיים ההר המושלג מתגלה לצידנו בכל יופיו אבל הרוח כל כך חזקה שדי קשה לצעוד. אחת הנשים שחולפות על פנינו נופלת ואני מתחילה להתעייף. כעבור עוד שעתיים של עוד ועוד עליה אני מחליטה לעצור. ההרים המושלגים מהממים אבל אני עייפה מדי. אני חוזרת למאהל (עניין של כמה שעות בירידה) ומכינה פירה מתפ"א יבשים המעורבבים עם אבקת חלב ולצידם חתיכות סלאמי. יאם יאם.
מאחר וזהו ערב כריסמס, אנחנו לוגמים מבקבוק רום קטן שנילאיי הגאון הביא ומתחלקים בחבילת שוקולד. כשאנחנו מסיימים, מאחר ואני בישלתי, אני פטורה משטיפת כלים וזה טוב - במאהל הזה אין מים חמים. מי הנהר, איתם צריך לשטוף, כל כך קפואים שממש קשה לגעת בהם. ניל וניל נאלצים להירתם למשימה וחוזרים עם אצבעות אדומות מקור ומבט אומלל. אנחנו מסדרים הכל ומתמוטטים לשינה ארוכה לקראת הימים הבאים, שעליהם אספר בחלק ב'.

עולים לקרחון השני


הקרחון השני












אין תגובות:

פרסום תגובה