יום רביעי, 21 בינואר 2015

טורס דל פיינה (או - ניל, ניל ואני), חלק ב'

למחרת כולנו קמים מאוד מאוחר. על אף שעברו רק יומיים ובעצם הטרק הקשה ביותר במסלול עוד לפנינו, אנחנו כבר מותשים. כדי לאזור כוחות, אנחנו מחליטים להפוך את היום שלישי ליום רגוע ולנצל את המים החמים והנעימות של המאהל הבא, שהוא שוב מאהל בתשלום הצמוד לרפיוג'יו מפונפן. מאחר ובשלב הזה כבר התחלנו להתרגל למשקל על הכתפיים, אנחנו עוברים את ההליכה אליו (הליכה של יותר משעתיים), בקלילות וכשאנחנו מגיעים כולנו רצים להתקלח.

שמחים ביום הקליל


נילאיי עובד קשה במתחם האוהלים השלישי


בניגוד לניל וניל, המסתפקים במקלחות הטיילים, אני מחליטה שדרוש לי פינוק ובלי להתבלבל צועדת הישר לתוך שירותי האורחים המפנקים ברפיוג'יו. אני עומדת תחת המים הרותחים למשך זמן שנראה לי נצח ונושמת לרווחה. כעת, נקיים ושמחים יותר, אנחנו מעבירים את שאר היום בפטפוט עם טיילים אחרים ומשחקי קלפים. בארוחת הערב אנחנו אפילו קונים יין מהקיוסק של הרפיוג'יו, תענוג שעולה כמו שמפניה אבל מגיע בקופסת קרטון. חברים מצטרפים אלינו ובשלב מסוים נילסי כל כך מצחיק אותי שאני שופכת יין על כל השולחן אבל לאף אחד לא אכפת. כולנו קצת שיכורים והרבה מבסוטים ואנחנו צריכים את זה לקראת מחר - ההליכה אל טורס, מגדלי סלע הנחשבים לפיסגת הטיול, צעידה של 6 שעות, רוב הזמן בעלייה חדה וכנראה עם המון רוח. אחד הטיילים שפגשנו בדרך אמר לי שלדעתו לא כדאי שנעלה לנקודה הזו עם התיקים כי הדרך קשה מדי וזה מלחיץ אותי ממש אבל בשלב הזה אין וויתורים.

אחרי שנת לילה טובה אנחנו מתחילים לצעוד. הנוף מהמם, אולי הכי יפה שהיה לנו עד כה ובטח הכי מגוון - יערות, אגמים, שדות פתוחים והרים חדים. באופן יוצא דופן אין היום טיפת רוח ואנחנו מודים על כל רגע.

אחד הרגעים היפים בדרך לטורס
תחילת המסלול אינה קשה אבל הדרך לא נגמרת. כשאנחנו עוברים ליד שלט המתאר את תווי הדרך, אחרי ציור של כמה גבעות חמודות מגיע קו כמעט אנכי ואנחנו מבינים שזו העליה המשוגעת לה חיכינו. בתגובה אנחנו מתיישבים ולועסים טורטיה עם נוטלה (שנילאיי, השם יברך אותו, קנה והחביא לרגעים קשים), אחר כך עוד אחת ואז עוד קצת שקדים ופירות יבשים. אנחנו שותים גם קצת מים, אוכלים חטיף אנרגיה ואז די, אין ברירה, חייבים להתחיל - שעתיים של עליה אכזרית. במהלך העליה אני מזיעה את חיי ודי מהר אין לי מספיק אוויר כדי גם לצעוד וגם להגיב לחידונים שלנילסי משום מה יש כוח לחוד לי.


מתחילים לעלות



ועוד...


אני צריכה לשירותים, כבד לי, חם לי ושורפות לי הרגליים וכשאני מבחינה ברפיוג'יו מרחוק אני כמעט מתחילה לרוץ אליו, אפילו שבעצם הוא לא נקודת הסיום. הוא רק התחנה לפני האחרונה, זו שאמרנו שכשנגיע אליה, אם הדרך תתברר כקשה מדי, נוותר על הגעה לפיסגה ונישאר בה. עם כל הקושי, בעצם אני מגיעה ראשונה (ועפה על עצמי) ובזמן שנילסי ואני ממתינים לנילאיי (שבטח עצר לנהל שיחה עם כמה גרמנים), אני אומרת לו שלא ידאג; מבחינתי בואו נמשיך את שעת הצעידה הנוספת למאהל הבא, קשה ככל שתהיה. הוא מביט בי בחוסר הבנה ומסביר שהרגע צלחתי את החלק הקשה של היום, שלא לומר של כלל הטיול ומפה זו רק הליכה קלילה דרך יער.
אני בשוק. אני מתקשה להאמין שעשיתי את זה, שעברתי את הטרק הכי קשה עם תיק כבד על הגב ונשארתי בחיים. אני מחבקת את כל מי שסביבי ומתחילה לקפץ באושר. כעת אני לא רק מרכיבת האוהלים, קפלנית השק"שים והלוחשת לגזיות, אלא גם הגברת שהצליחה לסחוב תיק כבד בעליות קשות ובקצב מרשים. אני מתה עליי.
מאוחר יותר הצעידה ביער התבררה כלא קלילה וכלא נטולת עליות אבל לא היה לי אכפת. בעוד נילאיי שוב נעלם לטובת שיח עם כמה שוודים, הסכמתי להשתתף בכל ההפעלות והקושיות של נילסי, כשאני צועדת בקלילות כמו דמבו הפיל לאחר שגילה כי הוא יכול לעוף.
המאהל האחרון, מאהל ללא תשלום וללא רפיוג'יו, היה העלוב מכולם וגם מלא יתושים אבל לא לקחנו ללב ולא בילינו בו הרבה זמן. היינו חייבים (ועייפים מספיק) ללכת לישון מוקדם. מחר ההשכמה היא ב 4 בבוקר כדי לצפות ממרום ההר בזריחה שאמורה להטיל אורות כתומים על מגדלי הטורס. יום הצפייה במגדלים יהיה יום הסיום של מסלול ה W אך בשלב הזה, נילאיי כל כך עייף שהוא מחליט לוותר על התוכנית הראשונית שלו להמשיך מכאן למסלול ה - O ואני, אני כבר החלטתי לפני יומיים שאין לי צורך ביותר מחמישה ימים, תודה. זה אומר שמחר יהיה היום האחרון של כולנו ואני מתרגשת.

בשלוש לפנות בוקר אני כבר מתעוררת. אני שוכבת בשק השינה, לבושה במיליון שכבות, כולל מעיל וכובע צמר ולועסת חטיף אנרגיה. שעה לאחר מכן, ניל וניל באים לאסוף אותי ועם פנסי ראש אנחנו מתחילים לטפס בחושך. על אף העליה החדה, נילסי רץ קדימה, כי הוא חייב לתפוס את נקודת התצפית המושלמת והוא אכן שומר לנו את הסלע הכי טוב בשכונה. אנחנו פורסים את שקי השינה, נכנסים אליהם עם עוד כמה שכבות ביגוד, כי ממש קר וכשהשמש עולה, זה שווה את זה.

בשקי השינה ממתינים לזריחה





אמנם הבוקר די מעונן אבל גם צפיה רק במגדלים שלא מוסתרים על ידי עננים היא מחזה מרהיב. לאט לאט מוארים המגדלים באור כתום זוהר ואנחנו מביטים בהם בשלווה; מנוחת לוחמים שהעפילו אל קו הגמר.


מגדלי הטורס באור בוקר ראשון


מכאן אנחנו יורדים חזרה למאהל, אוספים את שאר הציוד ויוצאים לתפוס את ההסעה החוצה מהשמורה. הטרק עד לאותה תחנת איסוף עובר עלינו בקלות, גם כי כולו בירידה וגם כי אנחנו כל כך מרוצים מעצמנו שאנחנו כמעט מדלגים אותו. כמה שעות לאחר מכן, באוטובוס מלא טיילים ישנים, אנחנו עושים את הדרך לפורטו נאטאלס ואני מסכמת לעצמי בראש-
1 חלום
5 ימים (למסלול ה W)
700 ש"ח (כדי לשכור ציוד, לקנות אוכל, לרכוש כרטיסי אוטובוס לשמורה וכרטיס כניסה אליה, לשלם על שימוש במעבורת עד לנקודת הלינה הראשונה ולשלם גם על שימוש בשטחי מאהל הצמודים לרפיוג'יוס)
2 ניל (שהיו ממש גבוהים וממש נחמדים)
0 הכנה מראש מצידי (טוב, לא חוכמה כשבעצם ברשימה יש שני ניל)
ומלא מלא כיף.

נילאיי ואני
נילסי ואני


עד פה הפעם ועד לפעם הבאה, אני אשאיר אתכם עם הבדיחה של נילסי לחג המולד -

בצהריי חג המולד יושב ג'רי הקטן בסלון ומשחק ברכבת - "צ'ו צ'ו" הוא אומר, "כל הנוסעים העצלנים מתבקשים לעלות ותשתדלו לעשות את זה מהר יא מזדיינים. צ'ו צ'ו, לרכבת אין זמן אליכם! מי שצריך, שיזיז את התחת השמן שלו ויירד כבר וכל האדיוטים שיורדים, תשתדלו לא לשכוח את התיק המזויין שלכם יא בני זונות"
אמא, שעומדת במטבח ומבשלת, נדהמת לשמוע את בנה ורצה לסלון - "גי'מי! מה זו השפה הזו?! תלך מיד לחדר שלך ואל תחזור עד שתחשוב על מה שעשית!"
כעבור שעתיים יוצא ג'ימי מהחדר, מביט באמו שעדיין מבשלת במטבח, מתיישב ומתחיל לשחק שוב -
"צ'ו צ'ו, נוסעים נכבדים", הוא אומר. "ברוכים הבאים לרכבת שלנו. אנחנו כה שמחים שאתם מצטרפים אלינו".
"צ'ו, צ'ו, אנא תפסו את מקומותיכם ומי שעבורו זו התחנה האחרונה, תודה לכם שנסעתם עמנו. אנא רדו בזהירות, אל תשכחו לאסוף את החפצים שלכם ולמי מכם שיש שאלה בנוגע לעיכוב של השעתיים, אתם מוזמנים להפנות אותן לכלבה שבמטבח"

תגובה 1:

  1. כבשה מתוקה,

    אחרי שמיכרת אותי לחומר המשובח שלך, את לא יכולה להפסיק...

    תמשיכי להינות ולרוץ לספר לחבר'ה (אחרי הכל את ישראלית, לא?),

    נשיקות מהדוד הרשע

    השבמחק