יום שלישי, 10 בפברואר 2015

מכתבים מהפאבלה

הי,
עבר קצת זמן מאז דיברנו לאחרונה ועכשיו אני כותבת לכם מריו, ברזיל. נכון, פעם אחרונה שדיברנו הייתי בכלל בצ'ילה, אבל מים רבים זרמו מאז ועכשיו אני במדינה אחרת.
מהימים החסרים אין לי שום דבר מרגש לדווח. ההיי לייט שלי מהתקופה היו סלפי עם פינגווין, המתנה של רבע שעה באוטובוס ציבורי, על כל נוסעיו, מחוץ לסניף בורגר קינג בבואנס איירס עד שאשת הנהג תסיים לרכוש לה ולבעלה בורגר כפול וקולה ושיא השיאים היה בילוי בבית הקיץ של אמיליה. אמיליה היא ארגנטינאית מקסימה שהיה לי המזל להכיר בעיר קטנה בארגנטינה ונפגשנו שוב מאוחר יותר בבואנס איירס. אמיליה הזמינה אותי לבלות בבית הקיץ של הוריה ושם על גדות הנהר, העברנו יום מקסים בין נמנום על ערסלים לבין שחיה קלה בנהר.


סלפי עם פינגווין




 על גדות הנהר, בית הקיץ של אמיליה

קרן אור בשם אמיליה 

 על גדות הנהר, בית הקיץ של אמיליה


כל זה קרה לי בארגנטינה וכשסיימתי הבנתי שכעת עומד לרשותי חודש המתנה לאבא שלי, שמתוכנן להגיע לריו, ברזיל, כדי לבלות איתי בקרנבל. מאחר וקצת התעייפתי מההסתובבויות, את הזמן שעמד לרשותי החלטתי להעביר במקום אחד ולנטוע קצת שורשים לשם שינוי. הרעיון שלי היה למצוא עבודה זמנית שתאפשר לי גם להעמיק את ההיכרות עם מקום אחד וגם לחסוך כסף ולכן התחלתי להציע את שירותיי כפקידת קבלה לכל הוסטל בסביבה. כמובן שתחילה שלחתי את לחמי להוסטלים צ׳יליאנים, אחר כך התפשרתי על ארגנטינאים ומאחר ועדיין לא נמצא המקום שיזכה בי, בעקבות המלצה של חבר, שלחתי מייל גם להוסטל בברזיל.
למען האמת, בכלל לא תכננתי להגיע לברזיל, שעליה בעיקר שמעתי שהיא מסוכנת. גם הבילוי המשותף שצפוי לי שם עם אבא שלי היה מבחינתי תכנון נועז במיוחד ולכן, לא התכוונתי מאוד ברצינות לאותו מייל ששלחתי להוסטל אחד בלבד בעיר הברזילאית, סאו פאולו. אבל מה לעשות שהרפתקה זו הרפתקה ונראה שגם אם אני כבר מתכננת משהו, כמו להימנע מארץ מסוימת, התכנית לא מחזיקה מעמד. כמו שלא תיכננתי לעופף עם שמאנים בפרו או לרכב על אופניים בדרך המוות בבוליביה, ברור שהמקום היחיד שאמר לי כן היה בדיוק אותו הוסטל ברזילאי.
הבעיה היתה שמהרגע שכבר עיכלתי שלשם אני נוסעת, מכל כיוון הסבירו לי שסאו פאולו מסוכנת ומשעממת ושכדאי שאם כבר ברזיל, אז ריו. שוב ישבתי וכתבתי ושוב לא ענה לי איש אלא בדקה ה 90, ממש ערב לפני שיצאתי לדרך. הוסטל אחד מריו הציע לי עבודה או נכון יותר, הם הציעו שאגיע לראיון כשאין וודאות שאתקבל. בכל זאת, החלטתי להמר שכישורי המחשב/שימוש בשדכן שלי ירשימו את הצוות, וויתרתי על העבודה בסאו פאולו (וויתור, וויתור. בכל זאת, הבעלים שם הציע לי לא רק חדר לישון בו אלא גם מים חמים ו- wifi חינם), שיניתי מסלול והגעתי לפה.
והנה אני כעת - פקידת קבלה בהוסטל הנמצא בריו. ספציפית באחת הפאבלות של ריו. כדי להגיע לפה צריך לטפס במעלה גבעה די תלולה, בדרך לנופף לשלום לתושבים המתקלחים ברחוב באופן קבוע, לעצור באוטובוס מכולת שמוכר פירות וירקות בזול ולצלצל לנו בפעמון.


לגור בפאבלה הנודעת Babilonia
Receptionicta
אסתר, התוכית של ההוסטל


אם הייתם אומרים לי שאגיע לברזיל ואגור בפאבלה, לא הייתי מאמינה לכם בחיים אבל זה מה שאני עושה כרגע ועכשיו אני כבר יודעת שפאבלה זה לא מה שחשבתם. יש פאבלות ויש פאבלות והרבה מהן די נקיות וכמעט כולן מלאות בשוטרים ששומרים על הסדר כך שנעים ונחמד להסתובב פה (יש אפילו איזה סוחר סמים ממעלה הפאבלה שהוא ואני בענייני שלום שלום. את ההיכרות ערכנו אחרי שאיזה בריטי טיפשי שהתארח אצלנו, סחב אותי באחד הלילות במעלה הגבעה בניסיון לאתר את הסכנה המיתולוגית שהוא התאכזב לא למצוא עד אותו הרגע. הטיול הסתיים בשיחה עם בנאי מקומי שמשום מה עבד באמצע הלילה והשניים נכנסו למשא ומתן מגומגם על מה שאולי היה סמים ואולי סתם מלט אבל אם תשאלו אותי, יש לי חבר סוחר מברזיל).
אז אני קמה למשמרות שלי ב 07:00, מתיישבת מול מחשב, עונה לטלפון בפורטוגזית, שפה שאני בכלל בכלל לא דוברת ומסבירה לאורחים על אטרקציות שמעולם לא עשיתי. אני הולכת לים, שותה מלא קפיריניות ובטוחה שבכל עיר אחרת הייתי כבר מתייאשת מהשעמום התעסוקתי אבל למזלי אני בריו -  בריו חם ושמח, גשום לפעמים ומיוזע תמיד ובכל רגע נתון אפשר למצוא בסופר כל פרי או ירק שמתחשק לכם (מלבד שמיר. אין פה או בדרום אמריקה בכלל, שמיר אבל אני די בטוחה שזה לא מטריד אף אחד מלבדי).
אני מתחילה את היום בשייק פירות אלוף וכמעט כל יום נתקלת במוסיקאים שיושבים ברחוב ומנגנים כשסביבם מתקהלים מקומיים עם בירה ביד. הברזילאים אוהבים את המוסיקה המקומית שלהם וזה מקסים לראות כמה הם מכבדים את הנגנים (ואני יודעת כי צעקו עלי כמה פעמים שאפסיק לפטפט בזמן שפלוני ברזילאי כלשהו מנגן). 
האטרקציה המרכזית בריו היא הים ויש פה רצועות חוף בלתי נגמרות עם חול רך ונעים. חופי קופקבנה ואיפנמה הם כל מה שדמיינתי, עם קיוסקים שמוכרים בירה וקוקוס, גלים עצומים ובלי זכר למדוזות. מה שקצת איכזב אותי היה הגילוי שצבע הים פה די מזכיר את צבע הים בארץ כי ריו פחות מצטיינת במים בצבע טורקיז. הברזילאים אוהבים את הים שלהם ולכן החוף תמיד מלא משתזפים והרחוב מלא אנשים שלובשים בגד ים או פחות מזה ועבורי, המוסכמה התרבותית שיש פה לגבי לבוש מינימלי היא אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת את ריו; ברגע שהגעתי לכאן איכסנתי את המעיל והחולצות הארוכות ועליתי על שמלות, סנדלים ומכנסיים קצרים ולראשונה בחיי לא מעירים לי כל דקה שאני ערומה כי כולם ערומים ואף אחד לא מתרגש מזה.
כמו שמספרים, אכן כל העיר הזו צועדת בכפכפי הוואיאנה לכל מקום ולשמחתי, רוב הנשים, כשאין לרגליהן כפכפים, הן נועלות משהו שטוח אחר ועוזרות לי להרגיש שייכת. עם הזכות ללבוש מעט, לנעול משהו שטוח ולטבול במים בכל הזדמנות, אפשר לומר שבריו אני די מבסוטה. 

 Havaianas - תלבושת אחידה 
Swimming in Rio










Typical Rio beach 


הברזילאים הם עם יפהפייה (וגבוה) ואני יכולה להבין את ההיפנוט שגברים חשים מול הנשים המקומיות. בכלל, לדעתי כל אישה חייבת לעצמה ביקור בברזיל ולראות איך כל אחת פה, לא משנה אם היא רזה או שמנה, עונדת את הפיגורה שלה באושר ועולה על בגד ים או מיני בלי להתבלבל. הנשיות פה שופעת ומגוונת ולהכל יש מקום, כולל לכל הצבעים - לפני שנים החליטה הממשלה הברזילאית שיש בין אזרחיה מספר גדול מדי של בעלי עור כהה (גזענות יש בכל מקום) ולכן יצאה בקמפיין לאומי המעודד נישואי תערובת. התוצאה היא עם בצבעי לבן, שחור, וכל מה שביניהם עם שיער מתולתל, מקורזל, חלק או גלי - הכל אפשר למצוא פה. הברזילאים גם אוהבים ספורט; כל אחר צהריים אפשר לראות לאורך החופים עשרות מתעמלים ומתאמנים ונפוץ לפגוש בחורים ובחורות מלאים בשרירים מטופחים. לשמחתי זה אומר שכבר ביום השני שלי פה אזרתי אומץ וניגשתי לאחת מהחבורות המרובות ששיחקו כדורעף בחוף והם קיבלו אותי בשמחה. מאז אנחנו משחקים יחד ואפילו שהם לא מצטיינים בספורט הזה, בשלב הזה, אחרי חצי שנה של טיול, גם אני לא אז זה לא משנה. הם קוראים לי אופלי ומכירים לי כל מיני מאכלים מקומיים וזה מה שחשוב.
עכשיו החודש שלי עומד להסתיים ואבא שלי עולה השבוע על מטוס לפה. כשהוא יגיע יתחיל הקרנבל באופן רשמי ואם הוא משהו כמו מה שהלך הימים האחרונים, זה הולך להיות מטורף - במהלך שבוע הקרנבל יש תחרות רשמית בין בתי הספר השונים לסמבה בעיר ובמקביל, כל שכונה מארגנת לעצמה Bloco, מסיבה שכונתית אותה מובילים נגנים וזמרים שהתאמנו כל השנה לקראת זה. לכל Bloco מגיעים עשרות אנשים מכל רחבי העיר וביום ממוצע יש ברחבי העיר מעל עשרה Blocos. כדי למצוא את לוח הזמנים שלהם, אפשר לחפש באתר האינטרנט המיועד לזה או שפשוט צריך לקחת אוטובוס או מטרו לאנשהו ובוודאות תוך כמה תחנות יימצא ההמון המחופש כשהוא צועד בקולי קולות לכיוון מסוים. מהניסיון הקצר שלי, כל מה שצריך עשות זה לצעוד אחריו ולקחת בחשבון שמכאן היום עומד להתפתח באופן שונה לגמרי מזה שתיכננתם כי כבר כמה ימים טובים כולם פה מסתובבים ברחוב מחופשים, עם בירה ביד ומרקדים (או מתנשקים או מאלתרים שירותים) בכל פינה.


Bloco לדוגמא (המצולמת לא זוכרת הרבה מהאירוע)
Bloco לדוגמא (המצולמת לא זוכרת הרבה מהאירוע)


Bloco לדוגמא (המצולמת לא זוכרת הרבה מהאירוע)



וזהו. היום המשמרת האחרונה שלי ובסוף השבוע אבא שלי כבר מגיע. לכבודו אפרד מהפאבלה ונעבור לשכונה ברזילאית אחרת, כזו שאין בה בנאים המציעים אחד פלוס אחד באמצע הלילה. לקראת הקרנבל יש לי כבר נוצה אדומה כהתחלה של תחפושת ועכשיו רק חסרה לי חצאית צבעונית ומשמחת
מבטיחה תמונות של אבא שלי רוקד סמבה עם זרים בקרוב, 
נשיקות



ריו בזריחה

אין תגובות:

פרסום תגובה