אני אקסטרים אני

1. אחרי שהגעתי ללה פז, הפעילות הראשונה בה בחרתי היתה רכיבת אופניים ב"דרך המוות".

במקור לא תיכננתי להתקרב לשם אבל ילדון אמריקאי הסביר לי שהדרך מחודשת וכך בטוחה יותר, מידע שבתוספת לתמונות המהממות שהוא הראה לי, שיכנעו אותי.
במיטב כספי רכשתי חבילת רכיבה מתקדמת, אספתי את קסדת הצעצוע וציוד המגן המגוחך שקיבלתי בתמורה ויצאנו לדרך.

תחילת הרכיבה היא 24 ק"מ של כביש אספלט חלקלק, בו רוכבים בין מכוניות, משאיות ועננים.
את הדרך עושים בירידה בלבד (בין היתר כי האופניים שקיבלנו לא סוחבות בעלייה),  וכך המהירות אליה מגיעים ממש גבוהה, לפחות באופן יחסי. עבורי, מאחר ומסת הגוף שלי לא מאוד משמעותית, בדומה לכל מגלשת מים בה הייתי בילדות, נאלצתי להשתרך מאחור בעוד שאר הקבוצה השמנמנה פשוט טסה קדימה.
שתי דקות לתוך הרכיבה, מוקפת הרים יפהפיים ועצומים בגודלם, שואטת במהירות שנראתה לי מוגזמת אך גם כזו שלא כיוונתי אליה אלא היא פשוט היתה תוצאה של הירידה המתמשכת, שאלתי את עצמי - אופיר, מה לעזעזל חשבת לעצמך?!

נקרעת בין ההיסטריה מכך שכולם נעלמו לי לבין ההפתעה מכך שעננים מזדמנים נכנסים לי לאף, לבושה בלבוש המקצועי שהיה קצר עליי ומגני המפרקים שלא הפסיקו להחליק ממני, פשוט המשכתי קדימה.
שעה לאחר מכן, כשחלק האספלט נגמר, הגיע החלק של דרך המוות עצמה - דרך צרה ונעדרת הפרדה בין הכביש לבין עמק הג'ונגל העצום שתחתיו. 

מאחר וכיום עדיין אין גדר אך הדרך ברובה כבר מורחבת, לרכב באופניים באיזור זו כבר לא ממש בעיה והמקום הפך לאטרקציית תיירות די סטנדרטית. בהתאם, איך שהתחלנו לרכב הבנתי שהסכנה האמיתית היא לא החלקה לכיוון העמק העצום שנפתח משמאלי, אלא העובדה שאנחנו עדיין דוהרים מטה והדרך עדיין לא סלולה. 

הכביש בו רכבנו היה עשוי חצץ ואבנים בשלל גדלים וכתוצאה ממש קל להתרסק על סלע מזדמן. עבורי, מאחר וגם בשלב הזה מסת הגוף שלי לא היתה גדולה מספיק כדי להוות משקולת רצינית עבור האופניים, לא הפסקתי לקפצץ לכל הכיוונים ושוב נגררתי די מאחור. כשהמדריך עצר מדי פעם כדי לצלם אותנו נהנים, השתדלתי לאסוף את הציוד שאיים להתעופף ממני ולחייך לעולם כרוכבת מקצועית, כשבעצם בלב אני שוב עורכת עם עצמי שיחת נזיפה מבוהלת.
בסופו של דבר עברתי את הדרך בלי שום שריטה או החלקה, גם בחלקי המפלים והשלוליות המחליקות. הדרך אכן היתה עוצרת נשימה ושמחתי שעמדתי באתגר אבל גם החלטתי שעם כל הכבוד, אני ורכיבת שטח לא ניפגש שוב.

2. הפעילות השניה בה בחרתי היתה לנסוע לג'ונגל שמדרום ללה פז.

אפשרויות ההגעה לרורנבקה, העיר הקטנה ממנה יוצאים לפעילות הזו, היו או באמצעות נסיעת אוטובוס זולה הנמשכת 18 שעות או בטיסה קצת יקרה אך שאורכת 45 דקות בלבד. ברור שבחרתי בטיסה וכך מצאתי עצמי בכלי טיס שנראה פחות כמו מטוס ויותר כמו טיסן מתפרק.
כלי התעופה הבטיחותי הכיל מקום רק ל 16 איש וזו היתה אולי הטיסה היחידה בחיי בה הצטערתי שבין הנוסעים לבין הטייס לא מפרידה דלת.
ה- open kitchen האווירי גרם לי לראות שמי שמטיס אותנו הוא ילדון בוליביאני, שלדעתי עוד לא חגג בר מצווה ולצידו ישב נער קצת יותר בוגר, שחתימת השפם הדלה שלו בכל זאת הסגירה שהשניים כנראה למדו יחד בתיכון.

פחד מטיסות בעיקרון אין לי אבל אני כן רגישה לכיסי אוויר ותנודות פתאומיות במרומים ועל כן הטיסה הזו עברה עליי באימה מוחלטת. הייתי מסבירה שגם בטיסות רגילות, בעת הנחיתה, רוב הפעמים הקיבה שלי מחליטה לשתף את עצמה עם שאר הנוסעים אבל אתם לא מפסיקים להתלונן שאני מעלה נושאי הקאה יותר מדי אז תיאלצו לדמיין את הזוועה לבד.
כשנחתנו, ירדתי מסוחררת ונישקתי את העשב הלח כעולה חדש מתימן. שעתיים לאחר מכן אפילו חזרתי לשמוע בשתי האוזניים שוב.
הטיסה חזרה היתה גם היא בעפיפון הקטן אך לשמחתי הפעם החוויה היתה קלה יותר. את ההקלה ניתן אולי להסביר בכך שהטייס היה מבוגר יותר אבל מאחר וישבתי ממש מאחוריו, היתה לי הזכות לראות שכ 10 דקות אחרי ההמראה הוא שלף את הטבלט והתחיל לשחק בו. כשהעוזר טייס, או איך שלא קוראים לו, שלף במקביל את האייפון שלו והתחיל לדפדף בתמונות מחופשה משפחתית, בכלל נהיה לי רע.

לשמחתי, את האתגר שוב עברתי שלמה ובריאה אבל כמו עם האופניים - נוור אגיין!

3. מאחר ובפרו דילגתי על הג'ונגלים, החלטתי לבדוק את העניין בבוליביה.
ברורנבקה הקטנה והלחה בחרתי בסיור ה"פמפס", סיור ג'ונגל שההיי לייט שלו הוא שחייה עם דולפיני נהר, במים שורצי תנינים ופיראנות.
את הדרך הארוכה לביקתות העץ בהן ישנו עשינו במורד נהר בוצי שעל גדותיו יכולנו לראות צבי מים מצחיקים, ציפורים וקופים בכל מיני גדלים וצורות, עשרות תנינים ואליגטורים וחיה מוזרה אחת בשם קפיבורי, שנראית כמו אוגר עצום ומסתבר שהיא המרכסם הגדול בטבע.
אחרי שהגענו לביקתות המוגבהות (מפאת התנינים) ונעלנו אחרינו את דלת החדר (מפאת הקופיפים), חזרנו לסירות שרק הרגע עזבנו כדי לשוט לביקתה אחרת, שם הוכנה עבורנו פעילות אחר הצהריים של צפייה בשקיעה.
בעצם לכל משך הסיור הושטנו, לפעמים כדי לעשות משהו ממשי אבל פעמים רבות רק למען פעילות שהתבררה כמשהו מומצא כמו צפייה בזריחה או סייסטה בערסלים.
כמובן שהקבוצה הגויה שלי לא התלוננה על הסיור העצל אבל קבוצות הישראלים לעומת זאת פצחו במרד, שבעיקר כלל צרחות בהמיות על המדריך.
מאחר ואני בחורה עם קלאסה ובעיקר כי כבר הבנתי שדרום אמריקה זה מקום בו בהייה ונמנום מוגדרים כפעילות לגיטימית בתשלום, הצטרפתי לנימוס האירופאי, דיברתי רק אנגלית והשתדלתי להתרחק מחבריי למדינה.
יכולתי לעבור את הסיור בשלום מהבחינה הזו רק שבאחד הימים, בו הופנינו לשתיית בירה ומשחקי כדור (פעילות ג'ונגלית ידועה), אחת הבחורות גילתה שאני דוברת עברית ומאחר ואני כמובן מבוגרת מהטייל הישראלי הממוצע, די מהר נקלעתי לשיחת ייעוץ קריירה ובחירת מסלול לימודים.
השמועה על משרד ההשמה שלי התפשטה מהר וכך עד הערב מצאתי את עצמי מוקפת ישראלים (הם הרי אוהבים לטייל בקבוצות של מינימום 20), שביקשו לדעת מה יקרה אם הם לא יודעים מה הם רוצים להיות.
אני רק יכולה לומר שעשיתי כמיטב יכולתי להרגיע את הרוחות, הבטחתי שעד שהם יגדלו לא תהיה מלחמה ושהחלום להיות רקדנית בטן הוא נפלא ובר השגה בהחלט (רק תזכירו לי לא לפגוש את ההורים הוודאי מוטרדים של הבחורה הזו).
מבחינת הסיור, בפעילות דיג הפיראנות התגליתי כדייגת לא רעה אבל במרדף אחר האנקונדות התגליתי כציידת לא ממוקדת.
לטובתי אני יכולה לומר שזו לא היתה אשמתי. המגפיים שחילקו לנו כדי לדשדש בביצות אחר זוחלים מסוכנים היו ממש לא במידה הנכונה אז במקום להיאבק עם נחשים בעיקר נזקקתי לחילוץ ואיתור המגפיים שאיבדתי בבוץ.
לצערי בסופו של דבר גם עם דולפינים לא יצא לי לשחות. השחייה היתה אמורה להתאפשר מאחר וכמו עם כרישים, גם תנינים לא מתקרבים כשיש דולפינים במים. עם זאת רוסריו, המדריך שלנו, אמנם היה חביב אך גם עצלן ובעוד שאר הקבוצות שטו למקום אחד, הוא נעמד במקום אחר. כשכל התיירים השתכשכו עם קבוצת דולפינים גדולה אנחנו ורוסריו ניצמדנו לדולפין אבוד, שכנראה לא קיבל את הבריף ולא הבין שעליו לחפות עלינו מפני תנינים במקום להשתעשע עם עצמו במים.
כך יצא שמלבד מרוקאי אמיץ אחד (מרוקאי-צרפתי כמובן), שיצא לשחייה קלה סביב הסירה, שאר הקבוצה ניצלה את הזמן כדי לבהות בעצלן שנמנם לו במרומי עץ טרופי.
במשך שלושת הימים שטנו בנהר לכל הכיוונים ובכל שעות היום וכך עד היום האחרון כולנו פיתחנו אדישות לתנינים ואליגטורים, גם כשרוסריו החליט לעצור ממש לידם.
בנוגע לחיות האלה התגלית הגדולה שלי היא בעיקר שהם אלופי המשחק אחת, שתיים, שלוש דג מלוח וששמורת הטבע חמת גדר היא מקום די מספק בכל מה שקשור לצפייה בטורפים הללו.
בהקשר הזה, מילה טובה למשרד החינוך הישראלי או אולי רק להורים שלי - הייתי היחידה בסירה שהבינה שאנפה, אפילו אם היא קצת וורדרדה, היא לא פלמינגו ובאופן קיצוני יותר, כמעט היחידה שלא התרגשה מהפרות שראינו בדרך. אני מבינה שבניגוד לישראל הקטנטנה, רבים מהמתגוררים בחו"ל חיים בערים גדולות ובעיקר רואים חיות אדם ובנייני בטון אבל בכל זאת ושוב, בין הקונפורמיות הפתלוגית שלהם לבין חוסר הידע הבסיסי בזואולוגיה, לא ברור לי איך דווקא אנחנו הם אלה שפגשו את השואה מהצד המתקלח.
כשהסיור הסתיים, אמנם לא צברתי חוויות טרזן מיוחדות אבל מאחר וחזרנו לרורנבקה הייתי עדיין מבסוטה. זו עיירה שממש נהניתי להיות בה, אולי בגלל געגועי לתאילנד הטרופית. כמו בארץ ההיא, האהובה עליי כל כך, גם רורנבקה מתמחה בדוכני רחוב עם פירות, חום ממכר ואופנועים חולפים כשעליהם ארבעה אנשים ותינוק. גם את ההוסטל שלי חיבבתי מאחר והיתה בו בריכה ותוכן מחמד.
אז אולי עם דולפין לא שחיתי אבל סוף סוף מאז שיצאתי מהארץ זכיתי להתהלך ברחובות עירוניים עם תלבושת קצרה ושייק פירות ביד.

אני אקסטרים אני

ודרך אגב, הידעתם שפירוש המילה "איגלסייה" בספרדית הוא "כנסייה"? זה אומר שהזמר חוליו איגלסייס הוא בעצם חוליו כנסיות... האם זה אומר שלגיטימי לצפות ללהיט ישראלי מבית היוצר של קובי בית כנסת?!?
לא חשוב