יום שלישי, 10 בפברואר 2015

מכתבים מהפאבלה

הי,
עבר קצת זמן מאז דיברנו לאחרונה ועכשיו אני כותבת לכם מריו, ברזיל. נכון, פעם אחרונה שדיברנו הייתי בכלל בצ'ילה, אבל מים רבים זרמו מאז ועכשיו אני במדינה אחרת.
מהימים החסרים אין לי שום דבר מרגש לדווח. ההיי לייט שלי מהתקופה היו סלפי עם פינגווין, המתנה של רבע שעה באוטובוס ציבורי, על כל נוסעיו, מחוץ לסניף בורגר קינג בבואנס איירס עד שאשת הנהג תסיים לרכוש לה ולבעלה בורגר כפול וקולה ושיא השיאים היה בילוי בבית הקיץ של אמיליה. אמיליה היא ארגנטינאית מקסימה שהיה לי המזל להכיר בעיר קטנה בארגנטינה ונפגשנו שוב מאוחר יותר בבואנס איירס. אמיליה הזמינה אותי לבלות בבית הקיץ של הוריה ושם על גדות הנהר, העברנו יום מקסים בין נמנום על ערסלים לבין שחיה קלה בנהר.


סלפי עם פינגווין




 על גדות הנהר, בית הקיץ של אמיליה

קרן אור בשם אמיליה 

 על גדות הנהר, בית הקיץ של אמיליה


כל זה קרה לי בארגנטינה וכשסיימתי הבנתי שכעת עומד לרשותי חודש המתנה לאבא שלי, שמתוכנן להגיע לריו, ברזיל, כדי לבלות איתי בקרנבל. מאחר וקצת התעייפתי מההסתובבויות, את הזמן שעמד לרשותי החלטתי להעביר במקום אחד ולנטוע קצת שורשים לשם שינוי. הרעיון שלי היה למצוא עבודה זמנית שתאפשר לי גם להעמיק את ההיכרות עם מקום אחד וגם לחסוך כסף ולכן התחלתי להציע את שירותיי כפקידת קבלה לכל הוסטל בסביבה. כמובן שתחילה שלחתי את לחמי להוסטלים צ׳יליאנים, אחר כך התפשרתי על ארגנטינאים ומאחר ועדיין לא נמצא המקום שיזכה בי, בעקבות המלצה של חבר, שלחתי מייל גם להוסטל בברזיל.
למען האמת, בכלל לא תכננתי להגיע לברזיל, שעליה בעיקר שמעתי שהיא מסוכנת. גם הבילוי המשותף שצפוי לי שם עם אבא שלי היה מבחינתי תכנון נועז במיוחד ולכן, לא התכוונתי מאוד ברצינות לאותו מייל ששלחתי להוסטל אחד בלבד בעיר הברזילאית, סאו פאולו. אבל מה לעשות שהרפתקה זו הרפתקה ונראה שגם אם אני כבר מתכננת משהו, כמו להימנע מארץ מסוימת, התכנית לא מחזיקה מעמד. כמו שלא תיכננתי לעופף עם שמאנים בפרו או לרכב על אופניים בדרך המוות בבוליביה, ברור שהמקום היחיד שאמר לי כן היה בדיוק אותו הוסטל ברזילאי.
הבעיה היתה שמהרגע שכבר עיכלתי שלשם אני נוסעת, מכל כיוון הסבירו לי שסאו פאולו מסוכנת ומשעממת ושכדאי שאם כבר ברזיל, אז ריו. שוב ישבתי וכתבתי ושוב לא ענה לי איש אלא בדקה ה 90, ממש ערב לפני שיצאתי לדרך. הוסטל אחד מריו הציע לי עבודה או נכון יותר, הם הציעו שאגיע לראיון כשאין וודאות שאתקבל. בכל זאת, החלטתי להמר שכישורי המחשב/שימוש בשדכן שלי ירשימו את הצוות, וויתרתי על העבודה בסאו פאולו (וויתור, וויתור. בכל זאת, הבעלים שם הציע לי לא רק חדר לישון בו אלא גם מים חמים ו- wifi חינם), שיניתי מסלול והגעתי לפה.
והנה אני כעת - פקידת קבלה בהוסטל הנמצא בריו. ספציפית באחת הפאבלות של ריו. כדי להגיע לפה צריך לטפס במעלה גבעה די תלולה, בדרך לנופף לשלום לתושבים המתקלחים ברחוב באופן קבוע, לעצור באוטובוס מכולת שמוכר פירות וירקות בזול ולצלצל לנו בפעמון.


לגור בפאבלה הנודעת Babilonia
Receptionicta
אסתר, התוכית של ההוסטל


אם הייתם אומרים לי שאגיע לברזיל ואגור בפאבלה, לא הייתי מאמינה לכם בחיים אבל זה מה שאני עושה כרגע ועכשיו אני כבר יודעת שפאבלה זה לא מה שחשבתם. יש פאבלות ויש פאבלות והרבה מהן די נקיות וכמעט כולן מלאות בשוטרים ששומרים על הסדר כך שנעים ונחמד להסתובב פה (יש אפילו איזה סוחר סמים ממעלה הפאבלה שהוא ואני בענייני שלום שלום. את ההיכרות ערכנו אחרי שאיזה בריטי טיפשי שהתארח אצלנו, סחב אותי באחד הלילות במעלה הגבעה בניסיון לאתר את הסכנה המיתולוגית שהוא התאכזב לא למצוא עד אותו הרגע. הטיול הסתיים בשיחה עם בנאי מקומי שמשום מה עבד באמצע הלילה והשניים נכנסו למשא ומתן מגומגם על מה שאולי היה סמים ואולי סתם מלט אבל אם תשאלו אותי, יש לי חבר סוחר מברזיל).
אז אני קמה למשמרות שלי ב 07:00, מתיישבת מול מחשב, עונה לטלפון בפורטוגזית, שפה שאני בכלל בכלל לא דוברת ומסבירה לאורחים על אטרקציות שמעולם לא עשיתי. אני הולכת לים, שותה מלא קפיריניות ובטוחה שבכל עיר אחרת הייתי כבר מתייאשת מהשעמום התעסוקתי אבל למזלי אני בריו -  בריו חם ושמח, גשום לפעמים ומיוזע תמיד ובכל רגע נתון אפשר למצוא בסופר כל פרי או ירק שמתחשק לכם (מלבד שמיר. אין פה או בדרום אמריקה בכלל, שמיר אבל אני די בטוחה שזה לא מטריד אף אחד מלבדי).
אני מתחילה את היום בשייק פירות אלוף וכמעט כל יום נתקלת במוסיקאים שיושבים ברחוב ומנגנים כשסביבם מתקהלים מקומיים עם בירה ביד. הברזילאים אוהבים את המוסיקה המקומית שלהם וזה מקסים לראות כמה הם מכבדים את הנגנים (ואני יודעת כי צעקו עלי כמה פעמים שאפסיק לפטפט בזמן שפלוני ברזילאי כלשהו מנגן). 
האטרקציה המרכזית בריו היא הים ויש פה רצועות חוף בלתי נגמרות עם חול רך ונעים. חופי קופקבנה ואיפנמה הם כל מה שדמיינתי, עם קיוסקים שמוכרים בירה וקוקוס, גלים עצומים ובלי זכר למדוזות. מה שקצת איכזב אותי היה הגילוי שצבע הים פה די מזכיר את צבע הים בארץ כי ריו פחות מצטיינת במים בצבע טורקיז. הברזילאים אוהבים את הים שלהם ולכן החוף תמיד מלא משתזפים והרחוב מלא אנשים שלובשים בגד ים או פחות מזה ועבורי, המוסכמה התרבותית שיש פה לגבי לבוש מינימלי היא אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת את ריו; ברגע שהגעתי לכאן איכסנתי את המעיל והחולצות הארוכות ועליתי על שמלות, סנדלים ומכנסיים קצרים ולראשונה בחיי לא מעירים לי כל דקה שאני ערומה כי כולם ערומים ואף אחד לא מתרגש מזה.
כמו שמספרים, אכן כל העיר הזו צועדת בכפכפי הוואיאנה לכל מקום ולשמחתי, רוב הנשים, כשאין לרגליהן כפכפים, הן נועלות משהו שטוח אחר ועוזרות לי להרגיש שייכת. עם הזכות ללבוש מעט, לנעול משהו שטוח ולטבול במים בכל הזדמנות, אפשר לומר שבריו אני די מבסוטה. 

 Havaianas - תלבושת אחידה 
Swimming in Rio










Typical Rio beach 


הברזילאים הם עם יפהפייה (וגבוה) ואני יכולה להבין את ההיפנוט שגברים חשים מול הנשים המקומיות. בכלל, לדעתי כל אישה חייבת לעצמה ביקור בברזיל ולראות איך כל אחת פה, לא משנה אם היא רזה או שמנה, עונדת את הפיגורה שלה באושר ועולה על בגד ים או מיני בלי להתבלבל. הנשיות פה שופעת ומגוונת ולהכל יש מקום, כולל לכל הצבעים - לפני שנים החליטה הממשלה הברזילאית שיש בין אזרחיה מספר גדול מדי של בעלי עור כהה (גזענות יש בכל מקום) ולכן יצאה בקמפיין לאומי המעודד נישואי תערובת. התוצאה היא עם בצבעי לבן, שחור, וכל מה שביניהם עם שיער מתולתל, מקורזל, חלק או גלי - הכל אפשר למצוא פה. הברזילאים גם אוהבים ספורט; כל אחר צהריים אפשר לראות לאורך החופים עשרות מתעמלים ומתאמנים ונפוץ לפגוש בחורים ובחורות מלאים בשרירים מטופחים. לשמחתי זה אומר שכבר ביום השני שלי פה אזרתי אומץ וניגשתי לאחת מהחבורות המרובות ששיחקו כדורעף בחוף והם קיבלו אותי בשמחה. מאז אנחנו משחקים יחד ואפילו שהם לא מצטיינים בספורט הזה, בשלב הזה, אחרי חצי שנה של טיול, גם אני לא אז זה לא משנה. הם קוראים לי אופלי ומכירים לי כל מיני מאכלים מקומיים וזה מה שחשוב.
עכשיו החודש שלי עומד להסתיים ואבא שלי עולה השבוע על מטוס לפה. כשהוא יגיע יתחיל הקרנבל באופן רשמי ואם הוא משהו כמו מה שהלך הימים האחרונים, זה הולך להיות מטורף - במהלך שבוע הקרנבל יש תחרות רשמית בין בתי הספר השונים לסמבה בעיר ובמקביל, כל שכונה מארגנת לעצמה Bloco, מסיבה שכונתית אותה מובילים נגנים וזמרים שהתאמנו כל השנה לקראת זה. לכל Bloco מגיעים עשרות אנשים מכל רחבי העיר וביום ממוצע יש ברחבי העיר מעל עשרה Blocos. כדי למצוא את לוח הזמנים שלהם, אפשר לחפש באתר האינטרנט המיועד לזה או שפשוט צריך לקחת אוטובוס או מטרו לאנשהו ובוודאות תוך כמה תחנות יימצא ההמון המחופש כשהוא צועד בקולי קולות לכיוון מסוים. מהניסיון הקצר שלי, כל מה שצריך עשות זה לצעוד אחריו ולקחת בחשבון שמכאן היום עומד להתפתח באופן שונה לגמרי מזה שתיכננתם כי כבר כמה ימים טובים כולם פה מסתובבים ברחוב מחופשים, עם בירה ביד ומרקדים (או מתנשקים או מאלתרים שירותים) בכל פינה.


Bloco לדוגמא (המצולמת לא זוכרת הרבה מהאירוע)
Bloco לדוגמא (המצולמת לא זוכרת הרבה מהאירוע)


Bloco לדוגמא (המצולמת לא זוכרת הרבה מהאירוע)



וזהו. היום המשמרת האחרונה שלי ובסוף השבוע אבא שלי כבר מגיע. לכבודו אפרד מהפאבלה ונעבור לשכונה ברזילאית אחרת, כזו שאין בה בנאים המציעים אחד פלוס אחד באמצע הלילה. לקראת הקרנבל יש לי כבר נוצה אדומה כהתחלה של תחפושת ועכשיו רק חסרה לי חצאית צבעונית ומשמחת. 
מבטיחה תמונות של אבא שלי רוקד סמבה עם זרים בקרוב, 
נשיקות



ריו בזריחה

יום רביעי, 21 בינואר 2015

טורס דל פיינה (או - ניל, ניל ואני), חלק ב'

למחרת כולנו קמים מאוד מאוחר. על אף שעברו רק יומיים ובעצם הטרק הקשה ביותר במסלול עוד לפנינו, אנחנו כבר מותשים. כדי לאזור כוחות, אנחנו מחליטים להפוך את היום שלישי ליום רגוע ולנצל את המים החמים והנעימות של המאהל הבא, שהוא שוב מאהל בתשלום הצמוד לרפיוג'יו מפונפן. מאחר ובשלב הזה כבר התחלנו להתרגל למשקל על הכתפיים, אנחנו עוברים את ההליכה אליו (הליכה של יותר משעתיים), בקלילות וכשאנחנו מגיעים כולנו רצים להתקלח.

שמחים ביום הקליל


נילאיי עובד קשה במתחם האוהלים השלישי


בניגוד לניל וניל, המסתפקים במקלחות הטיילים, אני מחליטה שדרוש לי פינוק ובלי להתבלבל צועדת הישר לתוך שירותי האורחים המפנקים ברפיוג'יו. אני עומדת תחת המים הרותחים למשך זמן שנראה לי נצח ונושמת לרווחה. כעת, נקיים ושמחים יותר, אנחנו מעבירים את שאר היום בפטפוט עם טיילים אחרים ומשחקי קלפים. בארוחת הערב אנחנו אפילו קונים יין מהקיוסק של הרפיוג'יו, תענוג שעולה כמו שמפניה אבל מגיע בקופסת קרטון. חברים מצטרפים אלינו ובשלב מסוים נילסי כל כך מצחיק אותי שאני שופכת יין על כל השולחן אבל לאף אחד לא אכפת. כולנו קצת שיכורים והרבה מבסוטים ואנחנו צריכים את זה לקראת מחר - ההליכה אל טורס, מגדלי סלע הנחשבים לפיסגת הטיול, צעידה של 6 שעות, רוב הזמן בעלייה חדה וכנראה עם המון רוח. אחד הטיילים שפגשנו בדרך אמר לי שלדעתו לא כדאי שנעלה לנקודה הזו עם התיקים כי הדרך קשה מדי וזה מלחיץ אותי ממש אבל בשלב הזה אין וויתורים.

אחרי שנת לילה טובה אנחנו מתחילים לצעוד. הנוף מהמם, אולי הכי יפה שהיה לנו עד כה ובטח הכי מגוון - יערות, אגמים, שדות פתוחים והרים חדים. באופן יוצא דופן אין היום טיפת רוח ואנחנו מודים על כל רגע.

אחד הרגעים היפים בדרך לטורס
תחילת המסלול אינה קשה אבל הדרך לא נגמרת. כשאנחנו עוברים ליד שלט המתאר את תווי הדרך, אחרי ציור של כמה גבעות חמודות מגיע קו כמעט אנכי ואנחנו מבינים שזו העליה המשוגעת לה חיכינו. בתגובה אנחנו מתיישבים ולועסים טורטיה עם נוטלה (שנילאיי, השם יברך אותו, קנה והחביא לרגעים קשים), אחר כך עוד אחת ואז עוד קצת שקדים ופירות יבשים. אנחנו שותים גם קצת מים, אוכלים חטיף אנרגיה ואז די, אין ברירה, חייבים להתחיל - שעתיים של עליה אכזרית. במהלך העליה אני מזיעה את חיי ודי מהר אין לי מספיק אוויר כדי גם לצעוד וגם להגיב לחידונים שלנילסי משום מה יש כוח לחוד לי.


מתחילים לעלות



ועוד...


אני צריכה לשירותים, כבד לי, חם לי ושורפות לי הרגליים וכשאני מבחינה ברפיוג'יו מרחוק אני כמעט מתחילה לרוץ אליו, אפילו שבעצם הוא לא נקודת הסיום. הוא רק התחנה לפני האחרונה, זו שאמרנו שכשנגיע אליה, אם הדרך תתברר כקשה מדי, נוותר על הגעה לפיסגה ונישאר בה. עם כל הקושי, בעצם אני מגיעה ראשונה (ועפה על עצמי) ובזמן שנילסי ואני ממתינים לנילאיי (שבטח עצר לנהל שיחה עם כמה גרמנים), אני אומרת לו שלא ידאג; מבחינתי בואו נמשיך את שעת הצעידה הנוספת למאהל הבא, קשה ככל שתהיה. הוא מביט בי בחוסר הבנה ומסביר שהרגע צלחתי את החלק הקשה של היום, שלא לומר של כלל הטיול ומפה זו רק הליכה קלילה דרך יער.
אני בשוק. אני מתקשה להאמין שעשיתי את זה, שעברתי את הטרק הכי קשה עם תיק כבד על הגב ונשארתי בחיים. אני מחבקת את כל מי שסביבי ומתחילה לקפץ באושר. כעת אני לא רק מרכיבת האוהלים, קפלנית השק"שים והלוחשת לגזיות, אלא גם הגברת שהצליחה לסחוב תיק כבד בעליות קשות ובקצב מרשים. אני מתה עליי.
מאוחר יותר הצעידה ביער התבררה כלא קלילה וכלא נטולת עליות אבל לא היה לי אכפת. בעוד נילאיי שוב נעלם לטובת שיח עם כמה שוודים, הסכמתי להשתתף בכל ההפעלות והקושיות של נילסי, כשאני צועדת בקלילות כמו דמבו הפיל לאחר שגילה כי הוא יכול לעוף.
המאהל האחרון, מאהל ללא תשלום וללא רפיוג'יו, היה העלוב מכולם וגם מלא יתושים אבל לא לקחנו ללב ולא בילינו בו הרבה זמן. היינו חייבים (ועייפים מספיק) ללכת לישון מוקדם. מחר ההשכמה היא ב 4 בבוקר כדי לצפות ממרום ההר בזריחה שאמורה להטיל אורות כתומים על מגדלי הטורס. יום הצפייה במגדלים יהיה יום הסיום של מסלול ה W אך בשלב הזה, נילאיי כל כך עייף שהוא מחליט לוותר על התוכנית הראשונית שלו להמשיך מכאן למסלול ה - O ואני, אני כבר החלטתי לפני יומיים שאין לי צורך ביותר מחמישה ימים, תודה. זה אומר שמחר יהיה היום האחרון של כולנו ואני מתרגשת.

בשלוש לפנות בוקר אני כבר מתעוררת. אני שוכבת בשק השינה, לבושה במיליון שכבות, כולל מעיל וכובע צמר ולועסת חטיף אנרגיה. שעה לאחר מכן, ניל וניל באים לאסוף אותי ועם פנסי ראש אנחנו מתחילים לטפס בחושך. על אף העליה החדה, נילסי רץ קדימה, כי הוא חייב לתפוס את נקודת התצפית המושלמת והוא אכן שומר לנו את הסלע הכי טוב בשכונה. אנחנו פורסים את שקי השינה, נכנסים אליהם עם עוד כמה שכבות ביגוד, כי ממש קר וכשהשמש עולה, זה שווה את זה.

בשקי השינה ממתינים לזריחה





אמנם הבוקר די מעונן אבל גם צפיה רק במגדלים שלא מוסתרים על ידי עננים היא מחזה מרהיב. לאט לאט מוארים המגדלים באור כתום זוהר ואנחנו מביטים בהם בשלווה; מנוחת לוחמים שהעפילו אל קו הגמר.


מגדלי הטורס באור בוקר ראשון


מכאן אנחנו יורדים חזרה למאהל, אוספים את שאר הציוד ויוצאים לתפוס את ההסעה החוצה מהשמורה. הטרק עד לאותה תחנת איסוף עובר עלינו בקלות, גם כי כולו בירידה וגם כי אנחנו כל כך מרוצים מעצמנו שאנחנו כמעט מדלגים אותו. כמה שעות לאחר מכן, באוטובוס מלא טיילים ישנים, אנחנו עושים את הדרך לפורטו נאטאלס ואני מסכמת לעצמי בראש-
1 חלום
5 ימים (למסלול ה W)
700 ש"ח (כדי לשכור ציוד, לקנות אוכל, לרכוש כרטיסי אוטובוס לשמורה וכרטיס כניסה אליה, לשלם על שימוש במעבורת עד לנקודת הלינה הראשונה ולשלם גם על שימוש בשטחי מאהל הצמודים לרפיוג'יוס)
2 ניל (שהיו ממש גבוהים וממש נחמדים)
0 הכנה מראש מצידי (טוב, לא חוכמה כשבעצם ברשימה יש שני ניל)
ומלא מלא כיף.

נילאיי ואני
נילסי ואני


עד פה הפעם ועד לפעם הבאה, אני אשאיר אתכם עם הבדיחה של נילסי לחג המולד -

בצהריי חג המולד יושב ג'רי הקטן בסלון ומשחק ברכבת - "צ'ו צ'ו" הוא אומר, "כל הנוסעים העצלנים מתבקשים לעלות ותשתדלו לעשות את זה מהר יא מזדיינים. צ'ו צ'ו, לרכבת אין זמן אליכם! מי שצריך, שיזיז את התחת השמן שלו ויירד כבר וכל האדיוטים שיורדים, תשתדלו לא לשכוח את התיק המזויין שלכם יא בני זונות"
אמא, שעומדת במטבח ומבשלת, נדהמת לשמוע את בנה ורצה לסלון - "גי'מי! מה זו השפה הזו?! תלך מיד לחדר שלך ואל תחזור עד שתחשוב על מה שעשית!"
כעבור שעתיים יוצא ג'ימי מהחדר, מביט באמו שעדיין מבשלת במטבח, מתיישב ומתחיל לשחק שוב -
"צ'ו צ'ו, נוסעים נכבדים", הוא אומר. "ברוכים הבאים לרכבת שלנו. אנחנו כה שמחים שאתם מצטרפים אלינו".
"צ'ו, צ'ו, אנא תפסו את מקומותיכם ומי שעבורו זו התחנה האחרונה, תודה לכם שנסעתם עמנו. אנא רדו בזהירות, אל תשכחו לאסוף את החפצים שלכם ולמי מכם שיש שאלה בנוגע לעיכוב של השעתיים, אתם מוזמנים להפנות אותן לכלבה שבמטבח"

טורס דל פיינה (או - ניל, ניל ואני), חלק א'

לפעמים חלומות מתגשמים. זאת אומרת, אני לא בלרינה ואין לי כנפיים אז אובייסלי לא כולם, אבל מה שיפה בחיים האלה, שחלק מהם כן.
אני זוכרת בדיוק היכן הייתי ביום בו נתקלתי בתמונת עיתון המראה את נופיה של טורס דל פיינה, שמורת טבע עצומה הנמצאת בחלקה הדרומי ביותר של צ'ילה. למראה הנופים המפעימים גזרתי את התמונה, תליתי על הקיר ותהיתי אם יום אחד אצליח להגיע אל המקום היפה הזו. כעת, עשור לאחר מכן, צעדתי אל טרמינל אוטובוסים, מתקשה להאמין שרק כמה שעות נסיעה מפרידות ביני לבינו.

ההגעה אל טורס דל פיינה אינה פשוטה. מחיריו הגבוהים של איזור פטגוניה ושעות הנסיעה הארוכות גורמים לכך שטיילים רבים אינם מדרימים עד אליה. בכל זאת, מאחר והיא עדיין פופולרית מאוד ולמעשה השמורה הכי מתויירת בצ'ילה, את כרטיס האוטובוס אליה כדאי להזמין מראש. תוסיפו לזה את טירוף חג המולד ושום תכנון מקדים מצדי והנה לפניכם בחורה עם תיק גדול וחלום גדול יותר, עוברת בין חברת נסיעות אחת לשניה ובכולן אומרים לה שהשבוע אין מקום. רק כשהגעתי לדוכן האחרון בשורה, אחרי דקות המתנה ארוכות בתור, להפתעתי אמרה לי הפקידה שהרגע התפנה לה מקום, אבל רק אחד ורק למחר בבוקר. "תביאי!" אמרתי בווליום גבוה מדי ומיהרתי לדחוף כסף לידיה, פן מי שזה לא יהיה, שוויתר על מקומו, יחזור בו.
למחרת, נרגשת לחלוטין, התיישבתי באוטובוס מפוצץ טיילים, מברכת על מזלי הטוב בעודי בוהה מהחלון בנוסע המסתובב בתחנה, בידיו שלט המתחנן למושב תמורת פי שניים ממחיר הכרטיס המקורי. כמובן שלא וויתרתי. על אף החששות שליוו אותי, ידעתי שעל חלומות לא מוותרים.
למה חששות אתם שואלים?
אז ככה - בטורס דל פיינה יש המון אופציות לאטרקציות ומסלולים, שהמפורסמים מביניהם הם שני טרקים בשם ה- W וה- O. המסלול של כל אחד מהטרקים הוא כצורת האות שעל שמה הוא קרוי וטיילים אמיתיים עושים אותם באופן עצמאי.



The W and the O - Torres Del Paine

גם החלום שלי היה לטייל בשמורה שלא דרך סוכנות אבל לא הייתי בטוחה שאצליח להוציא את התוכנית לפועל. זה לא הטיפוס והצעידה הנדרשים שהטרידו אותי. גם בחלק הכי מאומץ של הטרק בברילוצ'ה, בעוד שאר הנשים בשלב כזה או אחר הפכו לסקארלט אוהרה, דנזל אין דיסטרס (בכי מלחץ/הליכה לאיבוד עקב תשישות/תחזיק לי את התיק אני לא מרגישה טוב), אני רק רציתי לעשות את זה שוב.
בטורס דל פיינה לעומת זאת, כושר הצעידה הוא רק אלמנט אחד מהאתגר. מדובר בתקופה ארוכה יותר בה צריך לדאוג לעצמך בשטח והפעם בלי רפיוג'יוס (שקיימים אבל הם מאוד יקרים), לישון ולבשל בהם. נכון שרשמית הייתי מדריכת טיולים בצבא אבל בינינו, מעולם לא הרכבתי אוהל, אין לי מושג איך מדליקים גזייה ובטיולים, לרוב מישהו צריך לקפל לי את השק"ש.
גם העובדה שצריך לסחוב את כל הציוד על הגב הטרידה אותי. אמנם בחיים לא אכלתי כל כך הרבה לחם כמו ביבשת הזו אבל עדיין אני רבע עוף. איך אעלה הרים וארד גבעות במשך שעות עם תיק כל כך כבד?
החלטתי לא לתת לבהלה לנצח ונחושה ונרגשת, הגעתי אל Puerto Natales, העיר הצ'יליאנית ממנה יוצאים לשמורה. כשהגעתי להוסטל בצהריים המאוחרים, הדבר הראשון שגיליתי הוא שלרשותי אין הרבה זמן לבירורים והתארגנות. מאחר וטורס דל פיינה ידועה כמקום בו ביום אחד סופגים ארבע עונות, הומלץ לי לנצל את הקייציות עליה מרמזת התחזית ולהתחיל בטרק כבר למחרת. למזלי, מאחר וכמעט כל הוסטל מספק רשימה מפורטת של הציוד הבסיסי הדרוש לטרקים ואף משכיר אותו, טרדה אחת כבר נפתרה עבורי. עכשיו רק הייתי צריכה להבין איך לארוז הכל, איזה אוכל להביא, מה ללבוש, איזה מסלול לעשות ואיך להגיע. בקטנה.
נעמדתי בסלון ההוסטל, מנסה לעשות רושם (בעיקר על עצמי), שהכל בשליטה ואז בתזמון מושלם נכנסו לחדר ניל וניל -  

Neil C and Neil A

ניל (קנדי בן 35, מעתה יקרא ניל C או נילסי, שבעשר השנים האחרונות גר ביפן וכעת עזב אותה על מנת לטייל בעולם) וניל (אמריקאי בן 25, שסיים לימודי פוליטיקה ויצא לטייל רגע לפני שיתחיל לעבוד ומעתה יקרא ניל A או נילאיי), הם שני גבוהים (גבוהים ממני!), שנפגשו בהוסטל ומאז כבר כמה ימים מסתובבים להם בעיר, משתתפים בהרצאות הכנה, בודקים מחירים בחנויות השונות ומתכוננים לצאת יחד לשמורה, בדיוק מתי שאני.
חיש קל התחברנו וכשהם הציעו שאצטרף אליהם לשם כיף וחיסכון בעלויות, נדרשה לי שניה ורבע כדי לומר איי דו. מבחינת תכנית הטיול, נילסי תיכנן לעשות רק את מסלול ה W ואילו נילאיי ואני תיכננו להצטרף אליו ולאחר מכן להמשיך לעוד כמה ימי מסלול ה O. זה אומר שסך הכל, נבלה כולנו יחד חמישה ימים.
כל שארית היום הסתובבנו בעיר על מנת להשלים קניות וסידורים והתברר שהשידוך מוצלח מאוד. נילסי ואני היינו מאוחדים בשאיפה (הנאיבית), להעביר את הטרק עם אוכל בריא ולהתעלם מההצעות מלאות הסוכר של נילאיי (שבעצם בדיעבד הוכתר כבוחר המזון המוצלח ביותר). לעומת זאת, נילאיי ואני היינו מאוחדים באדישות הנדרשת להתמודדות עם אובססיית התכנון של נילסי. הקנדי הגבוה הוא אמנם הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי בחיים אך גם בחור עם צורך עז לתכנון תוכניות וקיום שיחות ארגון, שאת רובן הוא שוכח אחרי רבע שעה. מצידם, מאחר והם היו מאוחדים בנטיה למעופפות (נכנסים לסופר עם רשימה אבל מאבדים ריכוז כבר בפריט הראשון), הם רק חיכו למישהו נוסף, שישאר ממוקד ויזכור למה נכנסנו לחנות מלכתחילה ובזה אני מצויינת.
אחרי שכל המזון היה ברשותינו וארוז, בחלקי נפלה שקית מוצרי ארוחת הערב. הכנסתי את ערימות הפסטה והרטבים לתיק ובהיתי בחשש בגודלו המוגזם. מאוחר יותר, בדיקה קצרה העלתה שהתיק של נילאיי הוא הקל משל שלושתנו אבל מאחר ומכולנו הוא היה הכי פחות בכושר וגם בעל התיק הכי פחות איכותי, השארנו את הדברים כפי שהם. נשכבתי במיטה, קצת גאה ברעיון שאצליח לסחוב את כל המשקל וקצת מבוהלת מהמקרה שלא ובעצם הבנתי שזהו, אני מוכנה. רדי אור נוט, טורס דל פיינה, היר איי קאם!

למחרת בבוקר מוקדם יצאנו לטרמינל האוטובוסים. אחרי שעת נסיעה (שעה שבמהלכה הצליח נילסי לקרוע לעצמו את המכנס ולקבל ממני שיעור תפירה), אנחנו מגיעים.

Canadians can't sew

בכניסה עולה לאוטובוס נציגה מהשמורה ומסבירה את חוקי ההתנהלות בה. היא עוברת מספרדית לאנגלית ואז ל... עברית? מסתבר שלפני כשש שנים היתה בשמורה שריפה ומי שאחראי לה הוא ישראלי, שכמובן הדליק אש היכן שאסור (ולנצח יזכר באהבה כאיש ששרף את טורס דל פיינה). מאז יש בשמורה נציגים דוברי עברית, שאומרים חמש פעמים בדקה שאסור להדליק אש מלבד במקומות המיועדים לכך. במקום יש גם שלטים רשמיים שמבהירים את חוקי הדלקת האש בשמורה והקנס/מאסר הצפויים למי שלא מקפיד על החוק, אבל הם רק בעברית. מאוד מביך.
משם ממשיך האוטובוס פנימה ובתחנה הראשונה אנחנו יורדים כדי לקחת מעבורת של עוד כשעה עד למתחם האוהלים הראשון - שטח הנמצא לצד צלע הר צבעונית, שמאחר והוא צמוד לרפיוג'יו יוקרתי, כדי לשים בו את האוהל, צריך לשלם. במקום יש גם ביקתת בישול קטנה, מקלחות, שירותים ומלא מלא רוח.


מתחם האוהלים הראשון

רוב הניסיונות להרכיב את האוהל נגמרים בהתרוצצות אחרי חלקים שלו שהרוח פיזרה לכל מיני כיוונים (גם חלקים ששמנו עליהם סלעים כמשקולת לא עמדו ברוח החזקה). כשבפעם המאה נילסי מתרוצץ אחרי כיסוי הגשם של האוהל, אני מתחילה להבין מדוע הרבה אנשים נשברים כבר ביום הראשון. בקושי התחלתי את הטיול וכבר אני מביטה ברפיוג'יו החמים שנמצא לצד מתחם האוהלים הפרוץ ולרגע רוצה להיות אחת מהטיילים העשירים/עצלנים יותר שיושבים בנוחות בתוכו. כמה התרוצצויות לאחר מכן ובסופו של דבר שני האוהלים (אחד לי ואחד לניל וניל) מוכנים ובלי הציוד הכבד אנחנו יוצאים לטרק הראשון - טיפוס לפיסגה ממנה ניתן לצפות באחד הקרחונים בשמורה.





יוצאים לטרק הראשון


בדרך לשם הטיפוס לא קשה אבל זה די מבלבל לטייל במזג אוויר הזה - חם מהטיפוס, רטוב מהגשם הקל והכי גרועה היא הרוח. ככל שאנחנו עולים היא מתחזקת, עד שלפני הקרחון עצמו היא מגיעה לעוצמה מפחידה ונדרש ממני מאמץ כדי לא ליפול. כשהייתי קטנה, ההורים שלי היו מתבדחים שכדי שלא אתעופף ברוחות, צריך לשים לי אבנים בכיסים וכעת אני נזכרת בזה כשאני שוקלת לקשור את עצמי לאיזה סלע. אני מתחילה להיות מוטרדת מהימים הבאים, בהם אהיה כל הזמן מול הרוח הזו אבל עם כל הציוד על הגב. כשבשלב מסוים כולנו נזרקים לצד הדרך על ידי גל רוח חזק במיוחד, אני כבר אומללה. אני מפסיקה להגיב לסביבה וכשאנחנו סוף סוף מגיעים חזרה למאהל, אני שוכחת את החלום להיות טיילת אמיצה ומתגנבת לרפיוג'יו החמים, לרבע שעה של חום והרהורים. נילסי, ששם לב להידרדרות במצב הרוח שלי, גורר אותי משם ומציב לפניי קערה עם פסטה ברוטב סינטטי שהומס באבקת חלב. נשמע מגעיל אבל מתברר שאוכל חם + ניל כפול שניים שמנסים לעודד אותי, זה הדבר הכי טוב בעולם. בתום הארוחה, למרות שעדיין יש אור (בעונת הקיץ בפטגוניה, השמש זורחת סביב 04:30 ושוקעת ב 22:30), אני רק רוצה לישון. אני נכנסת לאוהל ונרדמת תוך דקה.


הקרחון בקצה המסלול (המצולמת נראית יותר מאושרת ממה שהיא באמת ברגע הזה)

הקרחון בקצה המסלול

למחרת אנחנו יוצאים לטרק השני ובעצם לפעם הראשונה בה נצעד עם התיק על הגב במשך שעות. זה היום שבו אני שמחה ששכרתי מקלות הליכה כי בין הרוח לבין משקל התיק, אני צריכה את עזרתם. הוא כל כך כבד. לפחות מים לא צריך לסחוב מאחר ולרשותינו עומדים מאות מפלים עם מים נקיים, שרק מחכים שנלגום מהם. במשך הצעידה נילסי ואני הולכים בראש ושרים שירים ואילו נילאיי מתקדם לאט יותר ועוצר לדבר עם כל טייל שעובר. כעבור כשעתיים אנחנו מגיעים למתחם הלינה הבא, שהפעם אינו בתשלום אבל זה בגלל שהוא לא צמוד לשום רפיוג'יו ולכן גם הרבה יותר מצ'וקמק. לפחות הוא נמצא בין עצים המגנים מהרוח.


מחוץ למתחם האוהלים השני

אנחנו מקימים את האוהל, תולים את שקיות האוכל על עץ (נגד עכברים) ומחליטים, על אף העייפות מהצעידה, לעלות לנקודת התצפית הסמוכה. כעבור שעתיים ההר המושלג מתגלה לצידנו בכל יופיו אבל הרוח כל כך חזקה שדי קשה לצעוד. אחת הנשים שחולפות על פנינו נופלת ואני מתחילה להתעייף. כעבור עוד שעתיים של עוד ועוד עליה אני מחליטה לעצור. ההרים המושלגים מהממים אבל אני עייפה מדי. אני חוזרת למאהל (עניין של כמה שעות בירידה) ומכינה פירה מתפ"א יבשים המעורבבים עם אבקת חלב ולצידם חתיכות סלאמי. יאם יאם.
מאחר וזהו ערב כריסמס, אנחנו לוגמים מבקבוק רום קטן שנילאיי הגאון הביא ומתחלקים בחבילת שוקולד. כשאנחנו מסיימים, מאחר ואני בישלתי, אני פטורה משטיפת כלים וזה טוב - במאהל הזה אין מים חמים. מי הנהר, איתם צריך לשטוף, כל כך קפואים שממש קשה לגעת בהם. ניל וניל נאלצים להירתם למשימה וחוזרים עם אצבעות אדומות מקור ומבט אומלל. אנחנו מסדרים הכל ומתמוטטים לשינה ארוכה לקראת הימים הבאים, שעליהם אספר בחלק ב'.

עולים לקרחון השני


הקרחון השני












יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

שקיות או לא להיות

לאחר שבוע בעיר הצ'יליאנית פוקון, עלינו שארלוט ואני על אוטובוס שהחזיר אותנו לארגנטינה והמשיך את דרכנו דרומה ביבשת, הפעם לכיוון פטגוניה.
פטגוניה ידועה כאחד האזורים היפים בעולם ובהתאם, העיר הראשונה בה עצרנו, סן מרטין, נראתה מזמינה ומוצלחת. בדומה לפוקון, גם סן מרטין קטנה ומתוקה, מלאה בתים חד קומתיים ושוכנת על שפת אגם; הייתכן שמיהרתי לחרוץ דעה על ערים ארגנטינאיות? כמה שעות לאחר מכן, כשהגעתי לעיר היעד, ברילוצ'ה, נאלצתי להודות שממש לא. 
אמנם מי שאמר על ברילוצ'ה שהיא ממלכת הרי השלג והשוקולד לא שיקר, אבל אם אתם כמוני, בטח הנחתם בתמימות שתיאור כה אטרקטיבי ילווה בעיר מקסימה ומזמינה. עם זאת, במציאות, ברילוצ'ה תיירותית וחסרת ייחוד ובהתאם לשאר ארגנטינה, מיושנת ויקרה מדי. כמו בתי מרגוע שלא שמו לב שהיום כולם מזמינים חופשה בהילטון, גם כאן, בעודם מזמזמים את מיטב להיטיה של וויטני יוסטון, מתייחסים לעצמם הארגנטינאים כאילו עדיין היו אימפריה.


ברילוצ'ה - מרחוק זה נראה טוב
מבחינתי, באמצעות ברילוצ'ה גיליתי מה עשוי לאמלל אותי. זה לא החדרים והמיטות, בתחום הזה אני די קלה. גם עם מקלחות, כל עוד יש מתלה ומים חמים, אני לא זקוקה לקרמיקות מבריקות. אבל נושא האוכל, מסתבר שזה מה ששובר אותי. היצע אוכל מצומצם או חד גוני ואני מתחילה להתבכיין. בברילוצ'ה מחירי המסעדות הגבוהים הופכים את הבישול בהוסטל להכרח אבל בכל פעם שנכנסתי לסופר, נכנסתי גם לדיכאון. חצי מהמרכיבים חסרים, החצי השני נראה בפוסט טראומה ואין שקיות. ההיעדר הוא כביכול עקב טרנד אקולוגי אבל לא השתכנעתי. גם בצ'ילה מנסים לקדם חשיבה ירוקה ובכל זאת לפחות במחלקת הירקות מספקים שקיות למוצרים. בברילוצ'ה לעומת זאת, לצעוד ברחוב עם עגבניה, סבון וקופסת טונה בידיים זה הכי סטייל, במיוחד עם בננה שמציצה מהכיס. 
האמת שעבורי היעדר השקיות התברר כמזיק ממש. אני גם ככה פולניה שמילדות לימדו אותה להיות מוכנה לכל צרה, שבטח תכף תגיע. אמא שלי רצתה שאהיה רוקחת כי גם במלחמה צריך רוקחים, משנת הצהריים אחותי ואני היינו מתעוררות כשסבתא שלנו עומדת מעלינו עם מילקי, למקרה שאנחנו רעבות וסבא שלי היה מניילן הכל כדי שלא יינזל. לגבי, כנראה שבסיוטים שלי אני צמאה ועם נזלת כי מאז ומתמיד יש לי אובססיה לא חיננית למים וטישו. אני תמיד מסתובבת עם ספיירים משני אלה למקרה שייגמר ועוד מקמצנת עליהם (כפי שיעיד בן דודי, שבפסטיבל "ברנינג מן" סירבתי לתת לו טישו עד שיוכיח שמדובר בנזלת אמת ולא משהו שיכול להיפתר במשיכת אף). 
אז עכשיו תוסיפו לזה שקיות. עוצר השקיות השפיע עליי כל כך שאם רק הייתם לידי ומציצים לי לתיק, אני נאלצת להודות שבכל תא הייתם מוצאים לפחות שלוש. אפילו באחד הסופרים, כשהקופאית הסתובבה, שלחתי יד וגנבתי לה כמה בזריזות. אחרי הכל, מי יודע איזה מקרה דורש ניילון עלול להתרחש לי פתאום.אז בין האוכל לבין השקיות והעיר הכעורה, היה ברור שמשהו צריך להשתנות.

Cerro Campanario - אחת מנקודות התצפית המפורסמות בעולם
כשביום השלישי טיפסנו לתצפית הפנורמית המפורסמת, Cerro Campanario, מה שקודם בעיקר קראתי בספר הטיולים, מלמעלה נחשף ביתר שאת -מסביב לאימפרייה הכושלת בה אני ישנה, פרושה לה פטגוניה המפורסמת, מלאה בטבע יפהפיה. 
בו ברגע קיבלתי החלטה שאנו נפרדות מרחובותיה העגומים של ברילוצ'ה ועוברות לטייל בהרים. 
כבר יום לאחר מכן, לאחר נסיעת אוטובוס של 40 דקות, עם שק שינה ומזון לשלושה ימים, יצאנו שארלוט ואני לדרך, מתקדמות לכיוון ההרים ומשם גבוה לפיסגותיהם. 


Cerro Campanario - אחת מנקודות התצפית המפורסמות בעולם

בתחילת הדרך, מלבד הצקות של ערימות דבורים ועוד חרקים, שנראים כמו זבוב ועוקצים כמו יתוש, ההליכה היתה קלילה. כשעה לאחר מכן הנוף התחיל להשתנות ועברנו לטיפוס המשמעותי, לפעמים בין עצים גבוהים ולצד מפלים בגדלים משתנים ולפעמים על משטחי אדמה חשופים, מחליקים ותלולים.
באותו יום טיפסנו סך הכל 4 שעות, בדרך לא קשה מדי ולא משעממת ובסופה הגענו ליעד שלנו - אגם, שבצידו האחד הרים מושלגים ובצידו השני נמצא רפיוג'יו Frey בו נישן.


רפיוג'יו Frey - הבית בקצה האגם
. 
הרפיוג'יוס הן ביקתות הפתוחות רק שישה חודשים בכל שנה ומהוות נקודת מנוחה לטיילי האיזור. ניתן לישון לצידן, באוהל ובחינם, או בתוכן, בתשלום גבוה יחסית ועם שק שינה אותו מניחים על דרגשים ארוכים המצוידים במזרונים. על השימוש במטבח משלמים תוספת ואם מתעצלים לבשל ורוצים לקנות ברפיוג'יו ארוחה, בכלל מדובר בתעריף נאה.
אחרי הכנה של אורז ועדשים ברוטב אבקת מרק (זול וזריז אבל גם קצת מגעיל), שבעות ומבסוטות מעצמנו נכנסנו שארלוט ואני לשקי השינה והעברנו את הלילה על הדרגש ולצד טייל, שנחר באופן שלהערכתי גבה ממני אחוזי שמיעה. 
למחרת, רעננות כמי שישנו במערבל בטון, המשכנו בדרך. כמו טיילים רבים יכולנו לשוב על עקבותינו ולהסתפק ביום האחד אך מאחר ומראש החלטנו ללכת על האופציה הקרבית, המשכנו בהרים לשביל שיוביל אותנו לרפיוג'יו הבא - Jacob.
הפעם לא קידמה את פנינו הליכה קלילה אלא היום התחיל ישר בטיפוס תלול על הר השלג. מה שלפני רק כמה ימים עשיתי בפוקון עם מדריך, כי לטפס על שלג לבד זה מסוכן, עכשיו עשיתי לבד כאסקימואי מקצועי. 

מתחילות לטפס על השלג
הדבר המפחיד ביותר היה שמאחר וכעת מתחילה עונת הקיץ בארגנטינה, חלקים מהשלג כבר החלו נמסים אבל לא בהכרח החלקים העליונים. רק לאחר שדורכים על השלג עשויים לגלות שהוא לא יציב והרגל שוקעת עמוק מדי או שבעצם תוך כדי צעידה ניתן לראות שפני השטח הם רק שכבה דקה שתחתיה כבר זורמים מים. מאחר ואני בעצם מהקריות, מקום שיותר מעניק כישורי התמודדות עם ערסים מאשר עם שלג, ריחרחתי את פני השטח בחשדנות והחלטתי שאיפה שאוכל, אטפס דרך הסלעים שהשמש כבר חשפה. מבחינתי, גם אם הסלעים היו עצומים בגודלם, כל עוד זה יציב ואפשר לעמוד על זה עם שתי רגליים, אני מעדיפה. שארלוט,שתחילה דבקה בדרך השלג, אחרי כמה נפילות מיהרה להצטרף אליי ויחד, כמו תום קרוז ב- "משימה בלתי אפשרית", הנפנו את עצמנו על משטחי סלע אנכיים ונאחזנו בזיזים מיניאטורים עד הפיסגה.



מבט ממרום הר השלג

שוב מבסוטות מההישג, התחלנו לצעוד בקלילות על ראש ההר אך די מהר גילינו שכעת לפנינו ירידה - צלע הר תלולה ומלאת רוחות, שמלמעלה יכולנו לראות את בסיסה אך על אף המרחק הלא גדול, תנאי השטח הכתיבו התקדמות איטית. פעמים רבות סלע שהנחנו עליו את הרגל פשוט התקדם יחד איתנו למטה, מחליק על פני עפר וחול והיינו חייבות להיזהר, נאחזות בכל מה שאפשר.
כשהגענו למטה חיכתה לנו צעידה נעימה דרך יער מקסים אבל אחריה כל החלק הראשון חזר על עצמו, רק בדרגה קשה יותר - עליה נוספת על הר מושלג, הפעם תלול יותר ונעדר סלעים בהם ניתן להיעזר, ולאחר מכן ירידה, כזו שמדגימה מהי ירידה תלולה ומפחידה באמת. את סופה לא ניתן היה לראות ולאורכה לא היה דבר בו ניתן היה להיאחז על מנת לעצור את תנופת הגוף. עוד הבדל בין הירידות היה שאם בקודמת היו חלקים בהם יכולנו לגלוש מטה על החול, בירידה הזו לא ניתן היה לגלוש לשום מקום מלבד אל עבר תאונה קטלנית.


ירידת אבנים מדרדרות ובסופה רפיוג'יו Jacob
עם גוף כפוף מאוד, נאלצנו לעבור לצעידה איטית ביותר או לפחות איטית ככל האפשר לאור השיפוע החד. לאחר שעה וחצי של פסיעה מהוססת ומתובלת בנפילות קלות, הגענו למרגלות ההר ובסמוך לו גילינו את הרפיוג'יו השני. עייפות אך גאות מאוד, שוב בישלנו ארוחת ערב בטעם מפוקפק והפעם ללא טיילים נוחרים, מיהרנו להירדם. 
למחרת בבוקר נפרדנו מן ההרים, צועדות דרך נופים מקסימים נוספים אל דרך עפר שטוחה וחד גונית, שבסופה נמצאת תחנת האוטובוס חזרה. לאחר חצי שעה של הליכה משעממת הבנו שאנחנו צועדות בכיוון הלא נכון אך רגע לפני הבכי המיואש, בתזמון מושלם, הופיע רכב ובו ארגנטינאי עליז, שלא רק שמח להציע לנו טרמפ לכביש הראשי אלא בסופו של דבר לקח אותנו עד ברילוצ'ה עצמה.
מטונפות אך שוב מבסוטות מעצמנו, התאוששנו שארלוט ואני ואף החלטנו באותו הערב להתפנק בארוחת ערב בעיר. הארוחה (היקרה והבינונית כמובן), היתה לא רק על מנת לחגוג את הטיול המעולה אלא גם לכבוד סיום טיולינו המשותף. לאחר תקופה ארוכה למדי בה טיילנו יחד, שארלוט  המשיכה מזרחה, לבואנוס איירס, ואילו אני המשכתי להדרים. בנשיקות וחיבוקים נפרדו דרכינו ושוב הייתי טיילת עצמאית, מתקדמת ליעד הבא.

El Chalten
התחנה הבאה שלי היתה El Chalten, בירת הטרקים של פטגוניה ואולי העיר הכי מתוקה שפגשתי עד כה בארגנטינה. קטנה ושוכנת בין הרי שלג, אל צ'אלטן מצליחה לספק אוכל טוב ואנרגיות חיוביות.
Laguna Torre

סמוך לה שוכן ה - Fitz Roy המפורסם, הר שהטיפוס אליו פתוח לכולם אך ההגעה לפיסגתו היא כגביע למטפסים מקצועיים בלבד.


אחד הדברים שהופכים את פיסגת ה - Fitz Roy לכה יוקרתית היא העובדה שההגעה אליה אינה רק עניין של יכולת פיסית; מזג האוויר הקר וההפכפך באיזור גורם לכך שיש עונות בהם אין ולו יום אחד בו מתאפשר הטיפוס הנכסף. לא מעט מטפסים מגיעים ממדינות רחוקות למטרה זו בלבד ובתום שלושת חודשי הקיץ נאלצים לשוב כפי שבאו מאחר ובכל העונה לא נפל בחלקם ולו יום אחד בו ניתן היה לטפס.
מבחינתי, תחזית מזג האוויר הבטיחה כי למחרת יום הגעתי צפוי יום בהיר במיוחד ולכן, בהמלצת מטפסים אמריקאים, לקחתי על עצמי טרק מעגלי וארוך שיאפשר לי להספיק לחזות בכל הלגונות, הקרחונים והפסגות החשובות באיזור. טעות. זאת אומרת, היה יפה אך לאחר שלושת הימים היפהפיים והמאומצים בהרי ברילוצ'ה, הרגשתי שהאיזור אינו מחדש לי דבר ובעיקר, שאני זקוקה למנוחה חמימה. עקב זאת, דידתי בסוף היום לטרמינל האוטובוסים והזמנתי כרטיס ליעד הבא, העיר  El Calafate.


ב - Calafate האטרקציה המרכזית היא צפייה רגועה ב Perito Moreno, קרחון מפורסם ועצום בגודלו. בניגוד לרוב הקרחונים, Perito Moreno הוא קרחון שאחד מקצוותיו סמוך לחוף אגם ולכן ניתן לחזות בו מקרוב בקלות.

Perito Moreno


רסיסי קרחון במים
50 מטרים מעל המים ויותר מ 100 תחתיהם, הקרחון העצום והכחלחל פשוט מהפנט. באמצעות השבילים שנבנו סביבו ניתן לחזות בו מזוויות שונות ואם בוהים בו בסבלנות, לרוב ניתן לתפוס את נפילתה של אחת מחתיכות הקרח הקטנות שנושרות ממנו בכל דקה אל המים. כשאני אומרת קטנה אני מתכוונת קטנה ביחס לגודלו הכללי ולמעשה מדובר בפיסת קרח עצומה המתנתקת מגוף הקרחון הגדול ומתרסקת אל המים, מעיפה נתזים לכל עבר ומשמיעה רעש עצום.
אחד הדברים המיוחדים בפוריטו מורנו הוא שהקרחון נמצא בתנועה מתמדת. הוא תמיד נע אל עבר החוף ובכל שנה, סביב מרץ, נדחס ממש עד לחוף עצמו, שם, עקב הלחץ העצום, נסדק ונשבר בפיצוץ גדול המותיר שברים במים.

נקודת השבר המפורסמת

למעשה הקרחון הגדול חתם  את האטרקציות הדרומיות בארגנטינה, שעניינו אותי. כעת עמדתי להדרים עוד פעם אחת, אבל הפעם אל צ'ילה. שם נמצאת מי שזמן רב כיכבה ברשימת המקומות אליהם אני חולמת להגיע והמקום היחיד בדרום אמריקה שטרחתי לברר עליו פרטים לפני שעליתי על המטוס - שמורת הטבע Torres Del Paine. 
בעוד כמה ימים בלבד אני והשקיות הולכות להגשים חלום ורמת ההתרגשות שלי גבוהה מתמיד!
אחלו לי בהצלחה :)

ולסיום, כמה עובדות -
מאז שנות ה 60' נהרגו יותר מ - 30 איש עקב פגיעת נתזי הקרח המתנפצים של פוריטו מורנו. עקב כך, כיום מגודרים השבילים סביבו היטב והקירבה אליו מוגבלת.
ומבחינת ברילוצ'ה, כנראה שהסלידה שלי ממנה אינה מקרית. אם לאחר מלחמת העולם השניה ארגנטינה באופן כללי שימשה מקלט אוהד לפושעים נאצים, ברילוצ'ה ספציפית היוותה יעד מועדף על חבריו של הפיהרר ואת מועדון הטיפוס המפורסם שלה הקים לא אחר מאשר דוקטור מנגלה. נחמד לא?
מרי כריסמס! 

ברילוצ'ה ברגעי חג
ברילוצ'ה ברגעי חג

יום שבת, 20 בדצמבר 2014

רוצה לגור בצ'ילה



01.12.14 - לאדוני שר הפנים הצ'יליאני, (חואן/דייגו/פרננדו/ משהו ספרדי אחר), שלום,
שמי אופיר, ישראלית חיננית ובעלת בגרות מלאה ואני פונה אליך במכתב אישי זה כדי לבקש ממך שתקבל אותי כאזרחית.
אני בטוחה שבקשתי מפתיעה אותך (ובטח שאינה מוגשת בצינורות המקובלים), אך מדובר ברצון עמוק וכוונת אמת ולכן אנסה להסביר את פשר העניין - 
בעקבות טיול בדרום אמריקה הגעתי בתחילת חודש דצמבר לארצך. למען האמת ביקרתי כאן כבר בנובמבר, בעיר סן פרדו דה אטקמה הצפונית, אבל זה היה לזמן קצר בלבד. לתומי הנחתי שהאנרגיות הטובות וההיפים, שקיבלו שם את פניי היו מיצג מקומי בלבד ועל כן מיהרתי לחצות לארגנטינה.
עם זאת, לפני כשבועיים, כאשר חציתי את הגבול לצ'ילה שוב והפעם לעיר הבירה סנטיאגו, התברר לי כמה נתתי הערכת חסר לארצך הנפלאה.
אתה מבין אדוני, מבחינות רבות סנטיאגו די דומה לעיר בה אני גרה בישראל - תל אביב. כמוה, גם בסנטיאגו מצאתי אומנות טובה, טרנד אוכל בריא ומלא היפסטרים על אופניים. בשונה מעירי המחירים בסנטיאגו זולים יותר, העיר כמובן רחבת ידיים וההיפסטרים שלכם מגיעים עם רוח דרום אמריקאית חמה.
צעדתי ברחובות בירתך בין המוזיאונים הגדולים, התפנקתי בסביצ'ה טרי משוק הדגים המפורסם וגיליתי בשמחה את שווקי הפירות והירקות, שלראשונה מאז עזבתי את ארצי, העלו בי חשק לבשל.

דוגמא לחנות ירקות עסיסית
שתדע לך שלא בישלתי כמעט כלום מאז שעזבתי את הארץ. מקסימום רקחתי סלט. אבל לנוכח מגוון המוצרים הטריים לא יכולתי להתאפק. התגעגעתי לכוסברה, זיתים טריים, ועגבניות שרי ובשוק שלכם מצאתי את אלה בשפע לצד תותים ופירות יער משמחים. כשמצאתי גם גרנולה אמיתית וברוך השם יוגורט לא ממותק, כמעט התעלפתי מאושר. מיד ניצלתי את קונפורמיות הגויים הידועה והעמדתי בשלשות דיירי הוסטל תמימים, משאירה אחרי הוראות קילוף, חיתוך וערבוב, שהוכיחו את עצמם בצורת מספר ארוחות מפנקות.
בנוסף, אחרי 3 חודשים של ירידים, שעל אף שהם אמורים להיות של אומנים מקומיים, בכולם מוכרים את אותם סוודרים עם דוגמת אלפקה, כמעט בכיתי כשמצאתי את הקניון החדש והריחני שבניתם במרכז העיר.  למראה חנויות זארה ומנגו הרגשתי כמו מרקו שמצא את אמא, אפילו שמפעט המקום המוגבל בתיק לא רכשתי דבר. בכל זאת, אם קיבלת דיווח על גברת שהסתובבה ב H&M, כשהיא מרחרחת בגדים מקופלים עם חיוך חולמני, זו אני.
יחד עם חברתי האנגליה מיס שארלוט, הסתובבנו ברחובות סנטיאגו, טיילנו בפארקים הענקיים שלה (בינינו אדוני, פחות מדרגות לא היו מזיקות לפארק ציבורי או לפחות לא חייבים שיהיו מדרגות בכולם. תנסו לגוון באתגרי הלב-ריאה), אכלנו 4 טון (כל אחת), מהדובדבנים הכי טעימים בעולם ובלסנו סושי טרי וזול לארוחת בוקר, צהריים וערב. 
כאשר הסיור המקומי לקח אותנו לבית הקברות של העיר, שגודלו מוערך כגודלם של כ- 180 מגרשי כדורגל, ידעתי שבעיר הזו ארצה לחיות. מקום שבו עושים כבוד למתים, קוברים אותם במוזיליאומים מפונפנים וחוגגים להם את חג המולד, הוא מקום בשבילי.
והמטרו. אתה יודע מה זה מטרו נקי וחמוד אחרי נהגי מוניות חשודים בפקקי תנועה מאובקים? ובתי הקפה? להרגיש כמו תל אביב אבל פחות צפוף וחם ויותר דגש על גוד ווייב וטרנקילו. 

קצת גוד וייב בשוק
אז כעת אני יושבת פה, משתלבת היטב בקהל כשאני לוגמת מהמשקה המקומי, טרימוטו (שילוב מבורך של יין לבן, גלידת וניל ועוד הפתעות), ואני מפנה אליך בקשה רשמית שתתחיל לחייב אותי ארנונה. לא חשבתי שארגיש בבית כל כך רחוק מעבר לאוקיינוס, אבל זה קרה ואני זקוקה לעזרתך הדחופה. אני יכולה להבטיח שלא תתחרט ושאהיה תוספת איכותית למרשם האוכלוסין הצ'יליאני.
אמתין לתשובתך כאן, מקווה שהיא תגיע בקרוב.
שלך, בתקווה וצ'או
אופיר (בקרוב בצ'יליאנית -אופיליה)

05.12.14 - לאדוני שר הפנים הצ'יליאני (קרלוס/כריסטיאן/רולו - מחק את המיותר), שוב שלום,
חמישה ימי סנטיאגו תמימים עברו עלי באושר אך לא שמעתי ממך. אני מקווה שאתה חש בטוב ושהעיכוב נובע מסיבות שוליות ופתירות. בכל מקרה, בינתיים, למקרה שתהליך קבלת האזרחות יכלול בוחן בנושא ידיעות הארץ, החלטתי בסופ"ש להרחיב את ההיכרות שלי עם האיזור ועזבתי את סנטיאגו לטובת ביקור בוואלפראיסו הקטנה. 
נדרשו רק שעתיים באוטובוס מקומי אדוני ושוב התהפך עולמי. עיירת החוף מלאת הבתים הצבעוניים והקירות המצוירים, שבתה את ליבי.

Valparaiso
בוואלפראיסו טיילתי בין חנויות מעצבים צעירים והתפנקתי בשלל המסעדות והברים הנחבאים בין גבעות הרובע ההיסטורי. קירות הגרפיטי המקשטים כל פינה בעיר סימנו לי שכאן לא רק חיים טוב אלא גם מכבדים אומנות רחוב חתרנית אז היה לי ברור שכאן אוכל להתגורר.
בוואלפראיסו שתיתי יין ואכלתי בשמחה עוד סביצ'ה וסושי, בישלתי בחדווה ואפילו מצאתי מאפייה קטנה בה האופה הוא גם המוכר והלקוחות הנאמנים נכנסים על בסיס שעתי ושואלים מה מוכן. בשביל בחורה כמוני, שלא מצליחה להבין את ההתלהבות התיירותית מאמפנדה (בינינו, כולה סמבוסק), האופה הזה עשה את ההבדל. 
ולמקרה שיש לך התלבטות אז אני רוצה שתדע שאני לא תמימה. ברור לי שלא הכל כאן ורוד. למשל באחד הימים, עמוסות מצרכים, טיפסנו חברתי האנגליה ואני על מי שהתבררה כגבעת הצד הלא נכון של וואלפראיסו. צועדות בשמחה בין בתים מתפרקים הותקלנו לפתע על ידי פושטק זדוני בן 15. בתגובה לביריון, זהבה א' (אני) הורתה באנגלית פשיסטית לזהבה ב' (מיס שארלוט), מיידית לסוב על עקבותינו ולא, לא לעצור כדי לענות לילד המגודל שחוסם את דרכינו עם שעמום מבשר רעות בעיניים. 
גם חיי הלילה פה הציבו בפנינו אתגר. כשרק הגענו לעיר החמודה לא הבנו היכן בדיוק איזורי הבילוי אז מה שמחנו כששני ילדים גרמנים בני 17 ו-18 שפגשנו בהוסטל, התנדבו להוביל את הדרך. לאחר 10 דקות של צעידה במורד הגבעות מצאנו את עצמנו ברחוב ארוך מלא מקומיים מקועקעים ובר שהגיש לשולחנות בירות וקוקאין. התפריט האקסלוסיבי, בתוספת המבטים הרעבים שנזרקו לכיוונינו, היוו עבורי ועבור שארלוט את נקודת היציאה הבהולה ונמלטנו כשאנחנו מותירות מאחור שני גרמנים רזים וצעירים מדי. השניים הנרגשים סירבו לעזוב ובטח שלא שמחו לענות לי איפה אמא שלהם ולמה היא הרשתה להם לטוס לדרום אמריקה לבד, אז נאלצנו להיפרד.
ועל אף אלה אדוני, אני עומדת מאחורי בקשתי - עשני צ'יליאנית ושפר את חיי. אינני מתייאשת ואמשיך להמתין, ישובה במאפייה הקטנה, לועסת אמפנדה ממולאת בדלעת ופטריות יער, טובלת את המעדן ברוטב תירס חריף ולוגמת מבקבוק היין עמו הגעתי ואותו האופה פתח עבורי בשמחה. 
שלך בציפייה ואדיוס,
אופיר

אומנות רחוב ספונטנית
אומנות רחוב ספונטנית
09.12.14 - לאדוני שר הפנים הצ'יליאני (חוליו, גונזלס, פבלו או אולי תרזה?!), 
הימים עוברים ואין קול ואין עונה. אני עדיין מקווה שהעיכוב המתמשך אינו מבשר רעות וכי בכל רגע יגיע הדוור עם בשורה משמחת.
בינתיים, ברשותך, על מנת להסיח את דעתי מהציפייה המותחת החלטתי לנוע קצת והדרמתי לעיירת הסקי פוקון. 
אדוני, איך לא ידעתי שמקומות כאלה קיימים?! איך קיימים אנשים שלא גרים פה?!?
מהרגע שהתעוררתי מנסיעת הלילה ונופים ירוקים טריים חייכו אליי מהחלון, הבנתי שמשהו טוב עומד להתרחש. האם כבודו ביקר פה? אני מקווה שכן כי לטעמי זה המקום המושלם ביותר בעולם. פוקון ללא ספק זוכה בתחרות העיר שהוציאה ממני הכי הרבה קריאות התפעלות ברצף.

Pucon
למרגלות הר געש מושלג ומרשים יושבת העיר הקטנה, מלאת בתים חדי קומה וגגות אדומים. ההוסטל בו ישנתי נח על שפת אגם וכך הלכתי לישון כל יום עם שקיעה מרגשת והתעוררתי למראה מים מנצנצים באור שמש טריה.
כמו בשאר צ'ילה, גם פה מודעות אקולוגית שולטת ואפשר למצוא שפע אוצרות אורגנים ובריאים ובראשם יוגורט יווני חמצמץ (נכון, אז אני קצת מתאבססת על יוגורט אבל נראה אותך מתמודד עם שפע ארוחות בוקר, שעוד מפרו, מבוססות על יוגורט דוחה מעודד סכרת).
במהלך השנים פיתה יופיה המובהק של העיר לא מעט תושבים זרים ורבים מהם פתחו בה מסעדות. זה אומר שבפוקון ניתן למצוא בקלות מאכלים מערביים כמו אגס בנדיקט, פיש טאקוס או בראוניס נימוחים (שלושה מאכלים שאין לי מושג איך לכתוב בעברית), אז רעבה לא הייתי. וכשלא אכלתי חזרתי לכושר בזכות שלל פעילויות הטבע המגניב שיש באיזור. ביום הראשון טיילתי באחו שוויצרי מלא פרות, שבשוליו גיליתי יער טרופי ובתוכו נחבא מפל. המציאה העצמאית של הדרך רק הוסיפה להתפעלות העצומה שחשתי אל מול המפל העצום המתנשא לגובה 85 מטר.
ישבתי למרגלותיו, מים קרירים ניתזים עלי ונדהמתי מהעוצמה הבלתי נתפסת.

מפל המים
יום לאחר מכן נרשמתי לטיפוס מודרך על הר הגעש המושלג. בתור ישראלית (בקרוב לשעבר?), שלג הוא לא בדיוק מצרך היום בחיי, ולכן התלהבתי עד אין קץ לקראת האתגר. לבושה בחליפת סקי ענקית ובידי גרזן קרח אמיתי הרגשתי כמו רמבו ונראיתי כמו חבית שלג קטנה. 
מהרגע שהתחלנו לטפס, שקט מופתי שרר בקבוצה המרוכזת, כשרק הרוח שורקת סביבנו ופתיתי השלג מתפזרים תחת רגלינו כמו חרוזי זכוכית עדינים. 
התקדמנו לאט ובזהירות וכשהגענו לפיסגה התמלאתי גאווה גדולה שכעבור 5 דקות התחלפה ברצון עז לרדת מהמקום הקפוא הזה כמה שיותר מהר. עם זאת, זה לא היה כל כך פשוט.
מראש הוסבר לנו שהירידה תיעשה בגלישה - מי בסנובורד (לא אני) ומי ישוב על מטקה מפלסטיק (אני) - וזה היה נשמע אדיר. אבל מה שנשמע רעיון מעולה מלמטה, נראה פחות מוצלח מלמעלה, מול מדרון קרח תלול וחלקלק. חוסר שביעות הרצון שלי עוד העמיקה כאשר מסיבות פיסיקליות לא ברורות, על אף משקל גופי הקטן יחסית, טסתי מטה מהר יותר משאר חברי הקבוצה. בנוסף, בעוד כולם הצליחו להישאר בתעלות החפורות בשלג והמיועדות לגלישה, אני הצלחתי לטוס מהן החוצה שוב ושוב. בפעמים שעפתי מתוך התעלות אל תוך תלוליות בוץ, זה היה משעשע, אבל כשדהרתי החוצה מהמסלול אל עבר קצה ההר, כבר השתעשעתי פחות. עם זאת, ככל שהנמכנו, השלג העמיק והתרכך והגלישה המהירה מטה היתה חלקה יותר ולוותה בגלי שלג מקסימים ורכים כמו קצף גלים. עדיין הייתי מהירה מכולם אבל כבר פיתחתי שיטה להישאר בחיים- ברגעים המסוכנים השתמשתי בחברי הקבוצה שלפניי כמעצור ובתמורה, מאחר שכולם מלבדי נתקעו מדי פעם בין התלוליות, כובד משקלי שהגיח במהירות מסוכנת שימש להם כדחיפה מבורכת להמשך גלישה.

אני חבית שלג קטנה
לוע הר געש Villarrica
ביום הבא, כפינוק לחבורות הכחלחלות מהגלישה וכפרס שהענקתי לעצמי על ההישג, ביקרתי במעיינות החמים הכי מפונפנים שראיתי בחיי. המקום ידוע בארכיטקטורה המהממת שלו, המשלבת בעדינות בין גשרים ובריכות מים חמים לבין הנוף הטבעי ומפלי המים הקפואים שפורצים מהסלעים.
יחד עם חברתי שארלוט עברנו בין הבריכות כשאנחנו עוטות פאסון יוקרתי מתאים ואני אף העזתי להיכנס תחת אחד המפלים הקפואים, כמבקרת מעיינות חמים וותיקה. כשמאוחר יותר נרדמתי באחת מבריכות המים החמים (כשחצי מגופי עדיין במים), הגעתי למסקנה שזו אינדיקציה לתחושת הנוחות האולטימטיבית שארץ נפלאה זו משרה עלי.
Termas Geometrica
Termas Geometrica
בימים הבאים עוד חתרתי בקיאק לעבר חופים פרטיים, השתתפתי בארוחה המונית של צ'ילי קון קרנה (כן, כן, קרנה. שוב פעם לא טופו) וביקרתי בפארק הטבע הלאומי. כמה שסנטיאגו היתה מהממת וגם וואלפראיסו מקסימה, בפוקון זה המקום לגור. יש פה יוגה, יש פה טבע, יש פה מודרנה ויש פה מסורת, וכל זה יהיה שלי אם רק תבוא לקראתי.
אז אני פה, שוב ממתינה, 
יאללה, אל תהיה כזה.

14.12.14 - לשר הפנים הצ'יליאני המרגיז שלום,
אני כותבת לך מארגנטינה הפעם. האיטיות הניכרת בטיפול בבקשתי לא אפשרה לי להמתין. נאלצתי להיפרד מפוקון ולחצות את הגבול אל העיר ברילוצ'ה, אבל אני כותבת לך כדי שתדע שביני לבינך הכל נשאר אותו דבר. נכון, ארגנטינה הזו לא פראיירית והדרך לפה היתה יפהפיה אך כמו שאר הערים הארגנטינאיות בהן ביקרתי,  גם ברילוצ'ה כלואה עמוק בשנות ה- 80', יקר פה נורא, היוגורט שוב רק 90% סוכר ושוב אין גרנולה. לא חראם? 
אל תשאיר אותי פה, נידונה לבקר בעוד סופר עגום חסר עשבי תיבול או מתנחמת שוב באחת מחנויות השוקולד המרובות שיש פה בעיר. מבחינתי לא אפסיק להמתין, ראיתי את צ'ילה ונשבתי בקסמי האהבה. אחפש לי פה תעסוקה והכל אבל נאמנותי שלך, אם רק תרצה בה. 
באהבה וידידות, עד הפעם הבאה,
אופיר