שקיות או לא להיות

לאחר שבוע בעיר הצ'יליאנית פוקון, עלינו שארלוט ואני על אוטובוס שהחזיר אותנו לארגנטינה והמשיך את דרכנו דרומה ביבשת, הפעם לכיוון פטגוניה.

פטגוניה ידועה כאחד האזורים היפים בעולם ובהתאם, העיר הראשונה בה עצרנו, סן מרטין, נראתה מזמינה ומוצלחת. בדומה לפוקון, גם סן מרטין קטנה ומתוקה, מלאה בתים חד קומתיים ושוכנת על שפת אגם; הייתכן שמיהרתי לחרוץ דעה על ערים ארגנטינאיות? כמה שעות לאחר מכן, כשהגעתי לעיר היעד, ברילוצ'ה, נאלצתי להודות שממש לא. 

אמנם מי שאמר על ברילוצ'ה שהיא ממלכת הרי השלג והשוקולד לא שיקר, אבל אם אתם כמוני, בטח הנחתם בתמימות שתיאור כה אטרקטיבי ילווה בעיר מקסימה ומזמינה. עם זאת, במציאות, ברילוצ'ה תיירותית וחסרת ייחוד ובהתאם לשאר ארגנטינה, מיושנת ויקרה מדי. כמו בתי מרגוע שלא שמו לב שהיום כולם מזמינים חופשה בהילטון, גם כאן, בעודם מזמזמים את מיטב להיטיה של וויטני יוסטון, מתייחסים לעצמם הארגנטינאים כאילו עדיין היו אימפריה.

ברילוצ'ה - מרחוק זה נראה טוב

מבחינתי, באמצעות ברילוצ'ה גיליתי מה עשוי לאמלל אותי. זה לא החדרים והמיטות, בתחום הזה אני די קלה. גם עם מקלחות, כל עוד יש מתלה ומים חמים, אני לא זקוקה לקרמיקות מבריקות. אבל נושא האוכל, מסתבר שזה מה ששובר אותי. היצע אוכל מצומצם או חד גוני ואני מתחילה להתבכיין. בברילוצ'ה מחירי המסעדות הגבוהים הופכים את הבישול בהוסטל להכרח אבל בכל פעם שנכנסתי לסופר, נכנסתי גם לדיכאון. חצי מהמרכיבים חסרים, החצי השני נראה בפוסט טראומה ואין שקיות. ההיעדר הוא כביכול עקב טרנד אקולוגי אבל לא השתכנעתי. גם בצ'ילה מנסים לקדם חשיבה ירוקה ובכל זאת לפחות במחלקת הירקות מספקים שקיות למוצרים. בברילוצ'ה לעומת זאת, לצעוד ברחוב עם עגבניה, סבון וקופסת טונה בידיים זה הכי סטייל, במיוחד עם בננה שמציצה מהכיס. 
האמת שעבורי היעדר השקיות התברר כמזיק ממש. אני גם ככה פולניה שמילדות לימדו אותה להיות מוכנה לכל צרה, שבטח תכף תגיע. אמא שלי רצתה שאהיה רוקחת כי גם במלחמה צריך רוקחים, משנת הצהריים אחותי ואני היינו מתעוררות כשסבתא שלנו עומדת מעלינו עם מילקי, למקרה שאנחנו רעבות וסבא שלי היה מניילן הכל כדי שלא יינזל. לגבי, כנראה שבסיוטים שלי אני צמאה ועם נזלת כי מאז ומתמיד יש לי אובססיה לא חיננית למים וטישו. אני תמיד מסתובבת עם ספיירים משני אלה למקרה שייגמר ועוד מקמצנת עליהם (כפי שיעיד בן דודי, שבפסטיבל "ברנינג מן" סירבתי לתת לו טישו עד שיוכיח שמדובר בנזלת אמת ולא משהו שיכול להיפתר במשיכת אף). 
אז עכשיו תוסיפו לזה שקיות. עוצר השקיות השפיע עליי כל כך שאם רק הייתם לידי ומציצים לי לתיק, אני נאלצת להודות שבכל תא הייתם מוצאים לפחות שלוש. אפילו באחד הסופרים, כשהקופאית הסתובבה, שלחתי יד וגנבתי לה כמה בזריזות. אחרי הכל, מי יודע איזה מקרה דורש ניילון עלול להתרחש לי פתאום.אז בין האוכל לבין השקיות והעיר הכעורה, היה ברור שמשהו צריך להשתנות.

Cerro Campanario - אחת מנקודות התצפית המפורסמות בעולם

כשביום השלישי טיפסנו לתצפית הפנורמית המפורסמת, Cerro Campanario, מה שקודם בעיקר קראתי בספר הטיולים, מלמעלה נחשף ביתר שאת -מסביב לאימפרייה הכושלת בה אני ישנה, פרושה לה פטגוניה המפורסמת, מלאה בטבע יפהפיה. 
בו ברגע קיבלתי החלטה שאנו נפרדות מרחובותיה העגומים של ברילוצ'ה ועוברות לטייל בהרים. 

כבר יום לאחר מכן, לאחר נסיעת אוטובוס של 40 דקות, עם שק שינה ומזון לשלושה ימים, יצאנו שארלוט ואני לדרך, מתקדמות לכיוון ההרים ומשם גבוה לפיסגותיהם. 

Cerro Campanario - אחת מנקודות התצפית המפורסמות בעולם

בתחילת הדרך, מלבד הצקות של ערימות דבורים ועוד חרקים, שנראים כמו זבוב ועוקצים כמו יתוש, ההליכה היתה קלילה. כשעה לאחר מכן הנוף התחיל להשתנות ועברנו לטיפוס המשמעותי, לפעמים בין עצים גבוהים ולצד מפלים בגדלים משתנים ולפעמים על משטחי אדמה חשופים, מחליקים ותלולים.
באותו יום טיפסנו סך הכל 4 שעות, בדרך לא קשה מדי ולא משעממת ובסופה הגענו ליעד שלנו - אגם, שבצידו האחד הרים מושלגים ובצידו השני נמצא רפיוג'יו Frey בו נישן.

רפיוג'יו Frey - הבית בקצה האגם

. 
הרפיוג'יוס הן ביקתות הפתוחות רק שישה חודשים בכל שנה ומהוות נקודת מנוחה לטיילי האיזור. ניתן לישון לצידן, באוהל ובחינם, או בתוכן, בתשלום גבוה יחסית ועם שק שינה אותו מניחים על דרגשים ארוכים המצוידים במזרונים. על השימוש במטבח משלמים תוספת ואם מתעצלים לבשל ורוצים לקנות ברפיוג'יו ארוחה, בכלל מדובר בתעריף נאה.
אחרי הכנה של אורז ועדשים ברוטב אבקת מרק (זול וזריז אבל גם קצת מגעיל), שבעות ומבסוטות מעצמנו נכנסנו שארלוט ואני לשקי השינה והעברנו את הלילה על הדרגש ולצד טייל, שנחר באופן שלהערכתי גבה ממני אחוזי שמיעה. 

למחרת, רעננות כמי שישנו במערבל בטון, המשכנו בדרך. כמו טיילים רבים יכולנו לשוב על עקבותינו ולהסתפק ביום האחד אך מאחר ומראש החלטנו ללכת על האופציה הקרבית, המשכנו בהרים לשביל שיוביל אותנו לרפיוג'יו הבא - Jacob.
הפעם לא קידמה את פנינו הליכה קלילה אלא היום התחיל ישר בטיפוס תלול על הר השלג. מה שלפני רק כמה ימים עשיתי בפוקון עם מדריך, כי לטפס על שלג לבד זה מסוכן, עכשיו עשיתי לבד כאסקימואי מקצועי. 

מתחילות לטפס על השלג

הדבר המפחיד ביותר היה שמאחר וכעת מתחילה עונת הקיץ בארגנטינה, חלקים מהשלג כבר החלו נמסים אבל לא בהכרח החלקים העליונים. רק לאחר שדורכים על השלג עשויים לגלות שהוא לא יציב והרגל שוקעת עמוק מדי או שבעצם תוך כדי צעידה ניתן לראות שפני השטח הם רק שכבה דקה שתחתיה כבר זורמים מים. מאחר ואני בעצם מהקריות, מקום שיותר מעניק כישורי התמודדות עם ערסים מאשר עם שלג, ריחרחתי את פני השטח בחשדנות והחלטתי שאיפה שאוכל, אטפס דרך הסלעים שהשמש כבר חשפה. מבחינתי, גם אם הסלעים היו עצומים בגודלם, כל עוד זה יציב ואפשר לעמוד על זה עם שתי רגליים, אני מעדיפה. שארלוט,שתחילה דבקה בדרך השלג, אחרי כמה נפילות מיהרה להצטרף אליי ויחד, כמו תום קרוז ב- "משימה בלתי אפשרית", הנפנו את עצמנו על משטחי סלע אנכיים ונאחזנו בזיזים מיניאטורים עד הפיסגה.

מבט ממרום הר השלג

שוב מבסוטות מההישג, התחלנו לצעוד בקלילות על ראש ההר אך די מהר גילינו שכעת לפנינו ירידה - צלע הר תלולה ומלאת רוחות, שמלמעלה יכולנו לראות את בסיסה אך על אף המרחק הלא גדול, תנאי השטח הכתיבו התקדמות איטית. פעמים רבות סלע שהנחנו עליו את הרגל פשוט התקדם יחד איתנו למטה, מחליק על פני עפר וחול והיינו חייבות להיזהר, נאחזות בכל מה שאפשר.
כשהגענו למטה חיכתה לנו צעידה נעימה דרך יער מקסים אבל אחריה כל החלק הראשון חזר על עצמו, רק בדרגה קשה יותר - עליה נוספת על הר מושלג, הפעם תלול יותר ונעדר סלעים בהם ניתן להיעזר, ולאחר מכן ירידה, כזו שמדגימה מהי ירידה תלולה ומפחידה באמת. את סופה לא ניתן היה לראות ולאורכה לא היה דבר בו ניתן היה להיאחז על מנת לעצור את תנופת הגוף. עוד הבדל בין הירידות היה שאם בקודמת היו חלקים בהם יכולנו לגלוש מטה על החול, בירידה הזו לא ניתן היה לגלוש לשום מקום מלבד אל עבר תאונה קטלנית.

ירידת אבנים מדרדרות ובסופה רפיוג'יו Jacob

עם גוף כפוף מאוד, נאלצנו לעבור לצעידה איטית ביותר או לפחות איטית ככל האפשר לאור השיפוע החד. לאחר שעה וחצי של פסיעה מהוססת ומתובלת בנפילות קלות, הגענו למרגלות ההר ובסמוך לו גילינו את הרפיוג'יו השני. עייפות אך גאות מאוד, שוב בישלנו ארוחת ערב בטעם מפוקפק והפעם ללא טיילים נוחרים, מיהרנו להירדם. 

למחרת בבוקר נפרדנו מן ההרים, צועדות דרך נופים מקסימים נוספים אל דרך עפר שטוחה וחד גונית, שבסופה נמצאת תחנת האוטובוס חזרה. לאחר חצי שעה של הליכה משעממת הבנו שאנחנו צועדות בכיוון הלא נכון אך רגע לפני הבכי המיואש, בתזמון מושלם, הופיע רכב ובו ארגנטינאי עליז, שלא רק שמח להציע לנו טרמפ לכביש הראשי אלא בסופו של דבר לקח אותנו עד ברילוצ'ה עצמה.
מטונפות אך שוב מבסוטות מעצמנו, התאוששנו שארלוט ואני ואף החלטנו באותו הערב להתפנק בארוחת ערב בעיר. הארוחה (היקרה והבינונית כמובן), היתה לא רק על מנת לחגוג את הטיול המעולה אלא גם לכבוד סיום טיולינו המשותף. לאחר תקופה ארוכה למדי בה טיילנו יחד, שארלוט  המשיכה מזרחה, לבואנוס איירס, ואילו אני המשכתי להדרים. בנשיקות וחיבוקים נפרדו דרכינו ושוב הייתי טיילת עצמאית, מתקדמת ליעד הבא.

El Chalten

התחנה הבאה שלי היתה El Chalten, בירת הטרקים של פטגוניה ואולי העיר הכי מתוקה שפגשתי עד כה בארגנטינה. קטנה ושוכנת בין הרי שלג, אל צ'אלטן מצליחה לספק אוכל טוב ואנרגיות חיוביות.

Laguna Torre

סמוך לה שוכן ה - Fitz Roy המפורסם, הר שהטיפוס אליו פתוח לכולם אך ההגעה לפיסגתו היא כגביע למטפסים מקצועיים בלבד.


אחד הדברים שהופכים את פיסגת ה - Fitz Roy לכה יוקרתית היא העובדה שההגעה אליה אינה רק עניין של יכולת פיסית; מזג האוויר הקר וההפכפך באיזור גורם לכך שיש עונות בהם אין ולו יום אחד בו מתאפשר הטיפוס הנכסף. לא מעט מטפסים מגיעים ממדינות רחוקות למטרה זו בלבד ובתום שלושת חודשי הקיץ נאלצים לשוב כפי שבאו מאחר ובכל העונה לא נפל בחלקם ולו יום אחד בו ניתן היה לטפס.
מבחינתי, תחזית מזג האוויר הבטיחה כי למחרת יום הגעתי צפוי יום בהיר במיוחד ולכן, בהמלצת מטפסים אמריקאים, לקחתי על עצמי טרק מעגלי וארוך שיאפשר לי להספיק לחזות בכל הלגונות, הקרחונים והפסגות החשובות באיזור. טעות. זאת אומרת, היה יפה אך לאחר שלושת הימים היפהפיים והמאומצים בהרי ברילוצ'ה, הרגשתי שהאיזור אינו מחדש לי דבר ובעיקר, שאני זקוקה למנוחה חמימה. עקב זאת, דידתי בסוף היום לטרמינל האוטובוסים והזמנתי כרטיס ליעד הבא, העיר  El Calafate.

ב - Calafate האטרקציה המרכזית היא צפייה רגועה ב Perito Moreno, קרחון מפורסם ועצום בגודלו. בניגוד לרוב הקרחונים, Perito Moreno הוא קרחון שאחד מקצוותיו סמוך לחוף אגם ולכן ניתן לחזות בו מקרוב בקלות.

Perito Moreno

רסיסי קרחון במים

50 מטרים מעל המים ויותר מ 100 תחתיהם, הקרחון העצום והכחלחל פשוט מהפנט. באמצעות השבילים שנבנו סביבו ניתן לחזות בו מזוויות שונות ואם בוהים בו בסבלנות, לרוב ניתן לתפוס את נפילתה של אחת מחתיכות הקרח הקטנות שנושרות ממנו בכל דקה אל המים. כשאני אומרת קטנה אני מתכוונת קטנה ביחס לגודלו הכללי ולמעשה מדובר בפיסת קרח עצומה המתנתקת מגוף הקרחון הגדול ומתרסקת אל המים, מעיפה נתזים לכל עבר ומשמיעה רעש עצום.
אחד הדברים המיוחדים בפוריטו מורנו הוא שהקרחון נמצא בתנועה מתמדת. הוא תמיד נע אל עבר החוף ובכל שנה, סביב מרץ, נדחס ממש עד לחוף עצמו, שם, עקב הלחץ העצום, נסדק ונשבר בפיצוץ גדול המותיר שברים במים.

נקודת השבר המפורסמת

למעשה הקרחון הגדול חתם  את האטרקציות הדרומיות בארגנטינה, שעניינו אותי. כעת עמדתי להדרים עוד פעם אחת, אבל הפעם אל צ'ילה. שם נמצאת מי שזמן רב כיכבה ברשימת המקומות אליהם אני חולמת להגיע והמקום היחיד בדרום אמריקה שטרחתי לברר עליו פרטים לפני שעליתי על המטוס - שמורת הטבע Torres Del Paine. 

בעוד כמה ימים בלבד אני והשקיות הולכות להגשים חלום ורמת ההתרגשות שלי גבוהה מתמיד!
אחלו לי בהצלחה :)

ולסיום, כמה עובדות -
מאז שנות ה 60' נהרגו יותר מ - 30 איש עקב פגיעת נתזי הקרח המתנפצים של פוריטו מורנו. עקב כך, כיום מגודרים השבילים סביבו היטב והקירבה אליו מוגבלת.
ומבחינת ברילוצ'ה, כנראה שהסלידה שלי ממנה אינה מקרית. אם לאחר מלחמת העולם השניה ארגנטינה באופן כללי שימשה מקלט אוהד לפושעים נאצים, ברילוצ'ה ספציפית היוותה יעד מועדף על חבריו של הפיהרר ואת מועדון הטיפוס המפורסם שלה הקים לא אחר מאשר דוקטור מנגלה. נחמד לא?
מרי כריסמס! 

ברילוצ'ה ברגעי חג

ברילוצ'ה ברגעי חג