רוצה לגור בצ'ילה

01.12.14 - לאדוני שר הפנים הצ'יליאני, (חואן/דייגו/פרננדו/ משהו ספרדי אחר), שלום,

שמי אופיר, ישראלית חיננית ובעלת בגרות מלאה ואני פונה אליך במכתב אישי זה כדי לבקש ממך שתקבל אותי כאזרחית.

אני בטוחה שבקשתי מפתיעה אותך (ובטח שאינה מוגשת בצינורות המקובלים), אך מדובר ברצון עמוק וכוונת אמת ולכן אנסה להסביר את פשר העניין - 

בעקבות טיול בדרום אמריקה הגעתי בתחילת חודש דצמבר לארצך. למען האמת ביקרתי כאן כבר בנובמבר, בעיר סן פרדו דה אטקמה הצפונית, אבל זה היה לזמן קצר בלבד. לתומי הנחתי שהאנרגיות הטובות וההיפים, שקיבלו שם את פניי היו מיצג מקומי בלבד ועל כן מיהרתי לחצות לארגנטינה.

עם זאת, לפני כשבועיים, כאשר חציתי את הגבול לצ'ילה שוב והפעם לעיר הבירה סנטיאגו, התברר לי כמה נתתי הערכת חסר לארצך הנפלאה.

אתה מבין אדוני, מבחינות רבות סנטיאגו די דומה לעיר בה אני גרה בישראל - תל אביב. כמוה, גם בסנטיאגו מצאתי אומנות טובה, טרנד אוכל בריא ומלא היפסטרים על אופניים. בשונה מעירי המחירים בסנטיאגו זולים יותר, העיר כמובן רחבת ידיים וההיפסטרים שלכם מגיעים עם רוח דרום אמריקאית חמה.

צעדתי ברחובות בירתך בין המוזיאונים הגדולים, התפנקתי בסביצ'ה טרי משוק הדגים המפורסם וגיליתי בשמחה את שווקי הפירות והירקות, שלראשונה מאז עזבתי את ארצי, העלו בי חשק לבשל.

דוגמא לחנות ירקות עסיסית

שתדע לך שלא בישלתי כמעט כלום מאז שעזבתי את הארץ. מקסימום רקחתי סלט. אבל לנוכח מגוון המוצרים הטריים לא יכולתי להתאפק. התגעגעתי לכוסברה, זיתים טריים, ועגבניות שרי ובשוק שלכם מצאתי את אלה בשפע לצד תותים ופירות יער משמחים. כשמצאתי גם גרנולה אמיתית וברוך השם יוגורט לא ממותק, כמעט התעלפתי מאושר. מיד ניצלתי את קונפורמיות הגויים הידועה והעמדתי בשלשות דיירי הוסטל תמימים, משאירה אחרי הוראות קילוף, חיתוך וערבוב, שהוכיחו את עצמם בצורת מספר ארוחות מפנקות.

בנוסף, אחרי 3 חודשים של ירידים, שעל אף שהם אמורים להיות של אומנים מקומיים, בכולם מוכרים את אותם סוודרים עם דוגמת אלפקה, כמעט בכיתי כשמצאתי את הקניון החדש והריחני שבניתם במרכז העיר.  למראה חנויות זארה ומנגו הרגשתי כמו מרקו שמצא את אמא, אפילו שמפעט המקום המוגבל בתיק לא רכשתי דבר. בכל זאת, אם קיבלת דיווח על גברת שהסתובבה ב H&M, כשהיא מרחרחת בגדים מקופלים עם חיוך חולמני, זו אני.

יחד עם חברתי האנגליה מיס שארלוט, הסתובבנו ברחובות סנטיאגו, טיילנו בפארקים הענקיים שלה (בינינו אדוני, פחות מדרגות לא היו מזיקות לפארק ציבורי או לפחות לא חייבים שיהיו מדרגות בכולם. תנסו לגוון באתגרי הלב-ריאה), אכלנו 4 טון (כל אחת), מהדובדבנים הכי טעימים בעולם ובלסנו סושי טרי וזול לארוחת בוקר, צהריים וערב. 

כאשר הסיור המקומי לקח אותנו לבית הקברות של העיר, שגודלו מוערך כגודלם של כ- 180 מגרשי כדורגל, ידעתי שבעיר הזו ארצה לחיות. מקום שבו עושים כבוד למתים, קוברים אותם במוזיליאומים מפונפנים וחוגגים להם את חג המולד, הוא מקום בשבילי.

והמטרו. אתה יודע מה זה מטרו נקי וחמוד אחרי נהגי מוניות חשודים בפקקי תנועה מאובקים? ובתי הקפה? להרגיש כמו תל אביב אבל פחות צפוף וחם ויותר דגש על גוד ווייב וטרנקילו. 

קצת גוד וייב בשוק

אז כעת אני יושבת פה, משתלבת היטב בקהל כשאני לוגמת מהמשקה המקומי, טרימוטו (שילוב מבורך של יין לבן, גלידת וניל ועוד הפתעות), ואני מפנה אליך בקשה רשמית שתתחיל לחייב אותי ארנונה. לא חשבתי שארגיש בבית כל כך רחוק מעבר לאוקיינוס, אבל זה קרה ואני זקוקה לעזרתך הדחופה. אני יכולה להבטיח שלא תתחרט ושאהיה תוספת איכותית למרשם האוכלוסין הצ'יליאני.

אמתין לתשובתך כאן, מקווה שהיא תגיע בקרוב.

שלך, בתקווה וצ'או

אופיר (בקרוב בצ'יליאנית -אופיליה)

05.12.14 - לאדוני שר הפנים הצ'יליאני (קרלוס/כריסטיאן/רולו - מחק את המיותר), שוב שלום,

חמישה ימי סנטיאגו תמימים עברו עלי באושר אך לא שמעתי ממך. אני מקווה שאתה חש בטוב ושהעיכוב נובע מסיבות שוליות ופתירות. בכל מקרה, בינתיים, למקרה שתהליך קבלת האזרחות יכלול בוחן בנושא ידיעות הארץ, החלטתי בסופ"ש להרחיב את ההיכרות שלי עם האיזור ועזבתי את סנטיאגו לטובת ביקור בוואלפראיסו הקטנה. 

נדרשו רק שעתיים באוטובוס מקומי אדוני ושוב התהפך עולמי. עיירת החוף מלאת הבתים הצבעוניים והקירות המצוירים, שבתה את ליבי.

Valparaiso

בוואלפראיסו טיילתי בין חנויות מעצבים צעירים והתפנקתי בשלל המסעדות והברים הנחבאים בין גבעות הרובע ההיסטורי. קירות הגרפיטי המקשטים כל פינה בעיר סימנו לי שכאן לא רק חיים טוב אלא גם מכבדים אומנות רחוב חתרנית אז היה לי ברור שכאן אוכל להתגורר.

בוואלפראיסו שתיתי יין ואכלתי בשמחה עוד סביצ'ה וסושי, בישלתי בחדווה ואפילו מצאתי מאפייה קטנה בה האופה הוא גם המוכר והלקוחות הנאמנים נכנסים על בסיס שעתי ושואלים מה מוכן. בשביל בחורה כמוני, שלא מצליחה להבין את ההתלהבות התיירותית מאמפנדה (בינינו, כולה סמבוסק), האופה הזה עשה את ההבדל. 

ולמקרה שיש לך התלבטות אז אני רוצה שתדע שאני לא תמימה. ברור לי שלא הכל כאן ורוד. למשל באחד הימים, עמוסות מצרכים, טיפסנו חברתי האנגליה ואני על מי שהתבררה כגבעת הצד הלא נכון של וואלפראיסו. צועדות בשמחה בין בתים מתפרקים הותקלנו לפתע על ידי פושטק זדוני בן 15. בתגובה לביריון, זהבה א' (אני) הורתה באנגלית פשיסטית לזהבה ב' (מיס שארלוט), מיידית לסוב על עקבותינו ולא, לא לעצור כדי לענות לילד המגודל שחוסם את דרכינו עם שעמום מבשר רעות בעיניים. 

גם חיי הלילה פה הציבו בפנינו אתגר. כשרק הגענו לעיר החמודה לא הבנו היכן בדיוק איזורי הבילוי אז מה שמחנו כששני ילדים גרמנים בני 17 ו-18 שפגשנו בהוסטל, התנדבו להוביל את הדרך. לאחר 10 דקות של צעידה במורד הגבעות מצאנו את עצמנו ברחוב ארוך מלא מקומיים מקועקעים ובר שהגיש לשולחנות בירות וקוקאין. התפריט האקסלוסיבי, בתוספת המבטים הרעבים שנזרקו לכיוונינו, היוו עבורי ועבור שארלוט את נקודת היציאה הבהולה ונמלטנו כשאנחנו מותירות מאחור שני גרמנים רזים וצעירים מדי. השניים הנרגשים סירבו לעזוב ובטח שלא שמחו לענות לי איפה אמא שלהם ולמה היא הרשתה להם לטוס לדרום אמריקה לבד, אז נאלצנו להיפרד.

ועל אף אלה אדוני, אני עומדת מאחורי בקשתי - עשני צ'יליאנית ושפר את חיי. אינני מתייאשת ואמשיך להמתין, ישובה במאפייה הקטנה, לועסת אמפנדה ממולאת בדלעת ופטריות יער, טובלת את המעדן ברוטב תירס חריף ולוגמת מבקבוק היין עמו הגעתי ואותו האופה פתח עבורי בשמחה. 

שלך בציפייה ואדיוס,

אופיר

אומנות רחוב ספונטנית

אומנות רחוב ספונטנית

09.12.14 - לאדוני שר הפנים הצ'יליאני (חוליו, גונזלס, פבלו או אולי תרזה?!), 

הימים עוברים ואין קול ואין עונה. אני עדיין מקווה שהעיכוב המתמשך אינו מבשר רעות וכי בכל רגע יגיע הדוור עם בשורה משמחת.

בינתיים, ברשותך, על מנת להסיח את דעתי מהציפייה המותחת החלטתי לנוע קצת והדרמתי לעיירת הסקי פוקון. 

אדוני, איך לא ידעתי שמקומות כאלה קיימים?! איך קיימים אנשים שלא גרים פה?!?

מהרגע שהתעוררתי מנסיעת הלילה ונופים ירוקים טריים חייכו אליי מהחלון, הבנתי שמשהו טוב עומד להתרחש. האם כבודו ביקר פה? אני מקווה שכן כי לטעמי זה המקום המושלם ביותר בעולם. פוקון ללא ספק זוכה בתחרות העיר שהוציאה ממני הכי הרבה קריאות התפעלות ברצף.

Pucon

למרגלות הר געש מושלג ומרשים יושבת העיר הקטנה, מלאת בתים חדי קומה וגגות אדומים. ההוסטל בו ישנתי נח על שפת אגם וכך הלכתי לישון כל יום עם שקיעה מרגשת והתעוררתי למראה מים מנצנצים באור שמש טריה.

כמו בשאר צ'ילה, גם פה מודעות אקולוגית שולטת ואפשר למצוא שפע אוצרות אורגנים ובריאים ובראשם יוגורט יווני חמצמץ (נכון, אז אני קצת מתאבססת על יוגורט אבל נראה אותך מתמודד עם שפע ארוחות בוקר, שעוד מפרו, מבוססות על יוגורט דוחה מעודד סכרת).

במהלך השנים פיתה יופיה המובהק של העיר לא מעט תושבים זרים ורבים מהם פתחו בה מסעדות. זה אומר שבפוקון ניתן למצוא בקלות מאכלים מערביים כמו אגס בנדיקט, פיש טאקוס או בראוניס נימוחים (שלושה מאכלים שאין לי מושג איך לכתוב בעברית), אז רעבה לא הייתי. וכשלא אכלתי חזרתי לכושר בזכות שלל פעילויות הטבע המגניב שיש באיזור. ביום הראשון טיילתי באחו שוויצרי מלא פרות, שבשוליו גיליתי יער טרופי ובתוכו נחבא מפל. המציאה העצמאית של הדרך רק הוסיפה להתפעלות העצומה שחשתי אל מול המפל העצום המתנשא לגובה 85 מטר.

ישבתי למרגלותיו, מים קרירים ניתזים עלי ונדהמתי מהעוצמה הבלתי נתפסת.

מפל המים

יום לאחר מכן נרשמתי לטיפוס מודרך על הר הגעש המושלג. בתור ישראלית (בקרוב לשעבר?), שלג הוא לא בדיוק מצרך היום בחיי, ולכן התלהבתי עד אין קץ לקראת האתגר. לבושה בחליפת סקי ענקית ובידי גרזן קרח אמיתי הרגשתי כמו רמבו ונראיתי כמו חבית שלג קטנה. 

מהרגע שהתחלנו לטפס, שקט מופתי שרר בקבוצה המרוכזת, כשרק הרוח שורקת סביבנו ופתיתי השלג מתפזרים תחת רגלינו כמו חרוזי זכוכית עדינים. 

התקדמנו לאט ובזהירות וכשהגענו לפיסגה התמלאתי גאווה גדולה שכעבור 5 דקות התחלפה ברצון עז לרדת מהמקום הקפוא הזה כמה שיותר מהר. עם זאת, זה לא היה כל כך פשוט.

מראש הוסבר לנו שהירידה תיעשה בגלישה - מי בסנובורד (לא אני) ומי ישוב על מטקה מפלסטיק (אני) - וזה היה נשמע אדיר. אבל מה שנשמע רעיון מעולה מלמטה, נראה פחות מוצלח מלמעלה, מול מדרון קרח תלול וחלקלק. חוסר שביעות הרצון שלי עוד העמיקה כאשר מסיבות פיסיקליות לא ברורות, על אף משקל גופי הקטן יחסית, טסתי מטה מהר יותר משאר חברי הקבוצה. בנוסף, בעוד כולם הצליחו להישאר בתעלות החפורות בשלג והמיועדות לגלישה, אני הצלחתי לטוס מהן החוצה שוב ושוב. בפעמים שעפתי מתוך התעלות אל תוך תלוליות בוץ, זה היה משעשע, אבל כשדהרתי החוצה מהמסלול אל עבר קצה ההר, כבר השתעשעתי פחות. עם זאת, ככל שהנמכנו, השלג העמיק והתרכך והגלישה המהירה מטה היתה חלקה יותר ולוותה בגלי שלג מקסימים ורכים כמו קצף גלים. עדיין הייתי מהירה מכולם אבל כבר פיתחתי שיטה להישאר בחיים- ברגעים המסוכנים השתמשתי בחברי הקבוצה שלפניי כמעצור ובתמורה, מאחר שכולם מלבדי נתקעו מדי פעם בין התלוליות, כובד משקלי שהגיח במהירות מסוכנת שימש להם כדחיפה מבורכת להמשך גלישה.

אני חבית שלג קטנה

לוע הר געש Villarrica

ביום הבא, כפינוק לחבורות הכחלחלות מהגלישה וכפרס שהענקתי לעצמי על ההישג, ביקרתי במעיינות החמים הכי מפונפנים שראיתי בחיי. המקום ידוע בארכיטקטורה המהממת שלו, המשלבת בעדינות בין גשרים ובריכות מים חמים לבין הנוף הטבעי ומפלי המים הקפואים שפורצים מהסלעים.

יחד עם חברתי שארלוט עברנו בין הבריכות כשאנחנו עוטות פאסון יוקרתי מתאים ואני אף העזתי להיכנס תחת אחד המפלים הקפואים, כמבקרת מעיינות חמים וותיקה. כשמאוחר יותר נרדמתי באחת מבריכות המים החמים (כשחצי מגופי עדיין במים), הגעתי למסקנה שזו אינדיקציה לתחושת הנוחות האולטימטיבית שארץ נפלאה זו משרה עלי.

Termas Geometrica

Termas Geometrica

בימים הבאים עוד חתרתי בקיאק לעבר חופים פרטיים, השתתפתי בארוחה המונית של צ'ילי קון קרנה (כן, כן, קרנה. שוב פעם לא טופו) וביקרתי בפארק הטבע הלאומי. כמה שסנטיאגו היתה מהממת וגם וואלפראיסו מקסימה, בפוקון זה המקום לגור. יש פה יוגה, יש פה טבע, יש פה מודרנה ויש פה מסורת, וכל זה יהיה שלי אם רק תבוא לקראתי.

אז אני פה, שוב ממתינה, 

יאללה, אל תהיה כזה.

14.12.14 - לשר הפנים הצ'יליאני המרגיז שלום,

אני כותבת לך מארגנטינה הפעם. האיטיות הניכרת בטיפול בבקשתי לא אפשרה לי להמתין. נאלצתי להיפרד מפוקון ולחצות את הגבול אל העיר ברילוצ'ה, אבל אני כותבת לך כדי שתדע שביני לבינך הכל נשאר אותו דבר. נכון, ארגנטינה הזו לא פראיירית והדרך לפה היתה יפהפיה אך כמו שאר הערים הארגנטינאיות בהן ביקרתי,  גם ברילוצ'ה כלואה עמוק בשנות ה- 80', יקר פה נורא, היוגורט שוב רק 90% סוכר ושוב אין גרנולה. לא חראם? 

אל תשאיר אותי פה, נידונה לבקר בעוד סופר עגום חסר עשבי תיבול או מתנחמת שוב באחת מחנויות השוקולד המרובות שיש פה בעיר. מבחינתי לא אפסיק להמתין, ראיתי את צ'ילה ונשבתי בקסמי האהבה. אחפש לי פה תעסוקה והכל אבל נאמנותי שלך, אם רק תרצה בה. 

באהבה וידידות, עד הפעם הבאה,

אופיר