הולה אמיגוס (עוד לא עברה לי ההתלהבות),
אני שוב בנסיעה ארוכה באוטובוס ולכן יש לי שוב הזדמנות מעולה לכתוב קצת. האמת שהגזמתי עם ה- "שוב נסיעה ארוכה" כי למען האמת, מאז שדרכתי בקוסקו נראה שאני מתקשה להתקדם יותר מלבית קפה מקומי.
אחרי שבועיים כבר עשיתי פה כל טרק אפשרי אך לא יכולתי להתקדם כפי שרציתי ליעד הבא- בוליביה- עקב המתנה לויזה.
למי שלא יודע, עקב הלחימה האחרונה בישראל, נשיא בוליביה החליט שישראלים הם פרסונה נון גרטה וכך הוא החל להערים עלינו קשיים והמסע לעבר הויזה החל. ככל שעובר הזמן התנאים נהיים קלים יותר וכנראה יחזרו לנורמה בקרוב אבל בכל זאת, זה לוקח זמן.
רוב הישראלים פה החליטו לוותר על בוליביה או שהם פשוט עושים את מה שהם עושים הכי טוב ונדבקים זה לזה גם בנושא הנ"ל ומתכסים יחד עצות ותחבולות. תכל'ס אולי הם צודקים כי הזמן מגלה שלישראלים פה יש את המחירים הזולים ביותר בהוסטלים (שנמצאים בגטו הישראלי כמובן, זה שממוקם ליד בית חב"ד), מבחינת אוכל משום מה יש כאן מסעדות שלישראלים יש בהן תפריט מוזל מיוחד וגם יש איזו סוכנת נסיעת בוליביאנית שמגיעה במיוחד לקוסקו רק על מנת להחזיק לישראלים את היד בגבול, חינם אין כסף.
עם זאת, מאחר ואני לא בחבר'ה שבגטו ומתעקשת להתחבר בעיקר עם גויים, ניגשתי פשוט לשגרירות הבוליביאנית המקומית והגשתי כל מה שצריך ישירות.
יש לציין שהיחס בשגרירות היה קריר עד קפוא ולמזלי היו איתי קוריאנית וסינית, שאמנם בניגוד לי קיבלו ויזה במקום אך את הגשת הטפסים עשינו יחד וכך גם יחד זכינו לגישה שירותית השמורה לפושעי מלחמה מתוחכמים בלבד. בדוק שבלעדיהן הייתי טוענת לאנטישמיות חריפה.
אז הן קיבלו ואני נשלחתי להמתין זמן בלתי מוגדר ומכאן ההחלה ההמתנה שלי.
החלטתי לתת לזה שבוע ככה וזה לא היה מסובך. קוסקו מקסימה וההוסטל חביב וככה התחלתי להעביר את הזמן ולהכיר את הסביבה, ללמוד ספרדית יותר ברצינות ואז עלתה האפשרות לפגוש שמאנית אמיתית ולשמוע מה יש לה לומר לעולם או אולי רק לי.
ברור ששמחתי ויצרתי עמה קשר,
כשהוראות ההגעה שקיבלתי ממנה במייל היו משהו כמו- אני גרה ביוקאי, עיירה קטנה שתגיעי אליה באמצעות אוטובוס שנוסע לאורובמבה (כל השמות אמיתיים). זו נסיעה של שעה ואת צריכה לרדת בדרך, בעיירה שלי, כשהבית שלי נמצא בפארק השני, בבית שנמצא ליד החתול, מתחת לעץ, צמוד לשני עורבים ותחת ארבעה ענני קולמוס. כן.
החלטתי שאסתדר כי הבנתי שתושבי יוקאי הם אנשים חביבים להפליא ויצאתי לכיוון האוטובוס באדיבות הוראות איש הקבלה בהוסטל.
לקח לי 40 דקות של הליכה ברגל מהוססת ו- 5000 שאלות בספרדית קלוקלת להגיע לתחנת האגד המקומית, שמסתבר שממנה עושים הכל מלבד להגיע לאורובמבה.
המקומיים החביבים דוברי הספרדית השוטפת והאנגלית הבכלל לא, הסבירו לי שעלי לקחת מונית ליעד הנכסף (האוטובוס ז"א).
מיד התווכחתי עם הנהג על המחיר כדי לבסס בינינו יחסי ידע ועליונות בזמן שבראש אני בעצם מנסה לאמוד כמה פרננדו, הנהג שמולי, אמין ומה הסיכוי לשוד. תבינו, נעים ובטוח כאן אבל סיפורים יש אין סוף וחשדנות בטיחותית זו מעלה שניחנתי בה לרוב.
אז אחרי חילופי מילים ובעיקר מספרים, חלטתי שפרננדו אמין, שילמתי מה שצריך והוסעתי לרחוב אחר.
איך שהגעתי קפצו עלי מלא עובדי אגד מאולתר כשהם צועקים שמות של ערים וכפרים מקומיים ומנסים לקחת אותי לאחד מהוואנים שלהם. אך לא אני אפול בפח. אמרו לי אוטובוס אז אוטובוס. התחלתי ללכת, שוב שואלת אנשים עד שסבתא אינדיאנית אסלית אחת (לבוש צבעוני, צמות, אלפקה בתיק) שמעה אותי ואמרה לי - בואי חמודה, אני בכיוון. טוב, היא לא קראה לי חמודה אלא בעיקר נהמה משהו לכיווני שהבנתי ממנו שעלי ללכת איתה ובזה תמה השיחה בינינו.
הסבתא התבררה אמינה כפרננדו וסוף סוף נמצא האוטובוס המיוחל.
בחרתי מושב בקפידה תוך ששוב אני אומדת את סיכויי השוד והכיוס ובחור צעיר עם תסרוקת אלביס נבחר.
יצאנו לדרך, תכל'ס אחת היפות, כשהנהג מאתגר את יכולות ההקאה של הנוסעים. בכלל, הנהיגה פה זה משהו אגדי: שלוש מכוניות על שני נתיבים, חמש על אחד, חוסר סבלנות קיצוני והאמונה הלוהטת שהולכי רגל הם משהו שצריך לצפור לו, בטח שלא לעצור לו, גם אם הם כבר בכביש, גם אם הם כבר על הפגוש. אני לא צוחקת.
כך המשכנו לזחול בין ערים ואיכרים ובינתיים אלביס שלצידי נרדם והחל לרייר מה שהוציא אותו מיידית מרשימת החשודים שלי והחלטתי שאפשר להירגע מעמדת הנינג'ה שהכנתי לכבוד הנסיעה.
כעבור שעה וחצי אורובמבה נראתה באופק ובעוד היא הולכת וקרבה אני מבינה שיוקאי לא בנמצא. אני מזכירה שההוראות המפורטות של קוסמת העלים היו שאת יוקאי, מקום מגוריה, אמצא בדרך לאורובמבה אבל בפועל העיירה המיוחלת הלכה לאיבוד.
המ...
בירור בספרדית העל שלי העלה שיוקאי קיימת אבל דורשת "מאס בוס" (יעני עוד אוטובוס). החלטתי לא להתייאש אבל גם באוטובוס הבא שעלה לי 1 סול (במקום 70 סנטימוס, שזה האגורות פה, כי אני מפגרת ו - 70 נשמע לי הרבה אז "הורדתי אותו" לסול בודד ובכך יצאתי גרינגה מטומבלת להפליא), לא מצאתי את הפארק השני שבקצה הנהר, ליד כלבלב שמשחק כדורגל. מה גם שגיליתי שיוקאי זו לא עיירה אלא יותר רחוב שמכוניות נוסעות בו כשהן בדרך למקומות אחרים.
הליכה נוספת של 20 דקות בשמש, כשאני לובשת את 3 שכבות החובה שלי + מעיל הפלא פן יהיה לי קר + פונצ'ו גשם מטופש פן ירד עלי גשם בלי שאוכל להיראות כמו שקית שופרסל אבודה, ונמצא הבית שמתחת לגשר, שליד האוטובוס, בצמוד לחלילית.
את הדלת פתחה ברזילאית צעירה שהביטה במראה הרענן והשמח שלי והסבירה שדוריס, השמאנית, לא פה ולא תשוב בקרוב. ככה. 3.5 שעות לאחר שיצאתי לדרך וכבוד המכשפופה נאלצה לעזוב.
הבטתי בברזילאית ופשוט פרצתי בבכי.
מזל שהפורטוגזית שלי טובה כספרדית שלי וכך הצלחתי להסביר לבחורה החביבה שאין לי מושג למה אני בוכה. בתגובה היא הבעירה מקל ונתנה לי להחזיק אותוהוכך ישבתי בוכיה ומזיעה עם מקל בוער ביד.
מאוחר יותר זוג חברים דוברי אנגלית שלה הגיעו, הסבירו הכל, הציעו שאלה האנרגיות הקסומות של המקום גרם לבכי (ולא חלילה הדרך המייאשת) והסבירו לי כיצד לחזור.
שוב יצאתי לדרך, חיכיתי לאוטובוס חצי שעה, עליתי עליו באנחת רווחה רק כדי ש 40 דקות לתוך הנסיעה הוא יעמד. כולם יורדים בעוד עיירה יומרנית שהיא בעצם רחוב מטונף וזו סוף הנסיעה. נו אינגלז, נו קוסקו.
שוטרת מקומית הסבירה לי שיש מירוץ מכוניות וקוסקו סגורה עד הלילה אז שיהיה לי בהצלחה. אחלה. אולי שתחרבן עלי אלפקה וזהו.
למזלי אישה שעמדה ליד השוטרת ונתקעה גם, הציעה לי (באנגלית! היא ידעה אנגלית!) טרמפ כי היא פה עם רכב וחייבת להגיע לקוסקו גם ויש עוד דרך. בשלב הזה כל המסמך שלי לגבי "עשרת צעדים לזיהוי פירואני חשוד" נזנח ולקחתי את הטרמפ בשמחה.
בדרך הסתבר שהיא סוחרת בקריסטלים ולוחשת לאבנים, שלא לומר מוכרת תכשיטי כסף אקסלוסיביים שהיה עלי לדחות בנימוס. שעתיים וחצי של בלבולי מוח (שלה) וניקורים (שלי) והגענו לקוסקו. הדבר היחיד שהעיב על שמחתי היה העובדה שהגברת המקסימה הסתובבה אלי ודרשה שאכסה לה את הדלק. פשוט ככה.
הייתי ככ עייפה שזרקתי עליה 4 דרחמות, הודעתי לה שהיא רוחנית בלאי ויצאתי בדרמטיות. זהו.
יום שלם בו נתקעתי, אבדתי, הזעתי וייבבתי ליד ברזילאית חביבה עם מקל ביד.
מאוחר יותר חזרתי אל השמאנית והאמת, היה מגניב. הדבר היחיד שממש הטריד אותה היה סוויטשרט האדידס שלי. זוגיות, עבודה, הכל יהיה בסדר אבל מה לעזעזל את לובשת?! אני מוצ'ילרית, הסברתי, אבל לא עזר. גם בפעם הבאה שנפגשנו היא דרשה שארכוש שמלה או משהו שיגרום לי להיראות פחות כמו מדריך טיולים בן 50. לך תסביר לה שהיצע החנויות בקוסקו נראה כמו גירסה עליזה של בגדי חלבן בטייבה.
ועכשיו אני בדרך לעיר אחרת, לטרק קצר בקניון נשרים יפה, אך משם אשוב לקוסקו. אני והמכשפופה טרם סיימנו וגם התחלתי קצת שיעורי ספרדית. הויזה טרם באה אבל בטוח יסתדר בהמשך.
שנה טובה לכולם ועצה ממני, אם תזדמן לכם שמאנית אי פעם, תדאגו להתלבש יפה. מסתבר שהן נורא רגישות מבחינה גרדרובית :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה