יום שבת, 1 בנובמבר 2014

ויוה בוליביה (ויו לה פראנס)


הולה חברים,
כמעט שני חודשי טיול עברו וכעת, אחרי פרו, סוף סוף הגעתי לבוליביה, שבכל מה שקשור לעוני, טינופת ונופים מהממים, שמה הולך לפניה.
בוליביה ארץ מודרנית מפרו אך בעוד האחרונה מפצה על העוני בעזרת היסטוריית האינקה המקסימה שלה, לבוליביה אין מסורת מקבילה וכך העוני שלה עומד בפני עצמו והופך אותה לאקזוטית פחות.
מאחר וכולם פה, כולל המבוגרים, דבוקים לטלפון הסלולרי ומשחקים בו משחקים שהחדיש בהם הוא סנייק, אפשר לומר שבוליביה בעצם נראית כמו גירסה עגומה של אירופה בסוף שנות ה 90', אז האינטרנט היה איטי והיה מותר לעשן בכל מקום.
מה שעוד מבדיל בין בוליביה לפרו היא שמחת החיים הדי נעדרת מהבוליביאנים, בתוספת הנטייה המקומית לחוסר יושר.
תחילה חשבתי שזה אולי כתוצאה מכך שכל האוכל המקומי פה עשוי על טהרת המטוגן והמשמין, דבר שגם הסתדר לי עם החצאיות התפוחות מאוד שלובשות הנשים המסורתיות. עם זאת בירור העלה שהמקומיים דווקא שמחים לאכול כל פרי או ירק באופן מטוגן ושמטרת התלבושת הנשית היא דווקא סימן חיובי שמטרתו הדגשת אגן הירכיים ובמקביל הסתרת השוקיים.
מבחינת הבוליביאנים אגן רחב הוא לא סיבה לדיאטה אלא אטרקציה נשית ושוק עסיסי וגדול נחשב לאיבר הסקסי ביותר. מבחינתי זה אומר כנראה שאף בוליביאני לא עומד להציע לי נישואין אבל אני אאלץ להתמודד עם המשבר (או שלא. די קשה למצוא פה אוכל בריא ולעמוד לבשל בהוסטל אני לא מתכוונת אז לכו תדעו).
אבל אני רצה קדימה אז נתחיל מהתחלה-
לאחר שסיימתי לצפות ביפה והחיה עם פליקס ומשפחתו באיים הצפים, עליתי על האוטובוס לכיוון בוליביה.
כשהגענו לגבול הוסבר לנו שלרשות כל הנוסעים 20 דקות בלבד על מנת לסיים את כל תהליך הכניסה למדינה. מאחר וידעתי שהישראליות שלי דנה אותי לתהליך ארוך מהרגיל ובנוסף הגיעה לאוזניי שמועה על אוטובוסים שעזבו את הגבול בלי נוסעים שהתעכבו, ברגע שהגענו לגבול דחפתי בנימוס את שאר הנוסעים, איימתי על הנהג שלא ייסע בלעדיי ורצתי קדימה כדי להיות ראשונה.
כדי להגדיל את הסיכויים לחצות, הכנתי מראש ובפדנטיות מוגזמת את כל המסמכים הנדרשים. מהבחינה הזו, אמנם ננזפתי על כך שהגשתי אותם בתיקיית פלסטיק מתקדמת במקום בתיקיית קרטון ישנה בצבע עש, בכל זאת יחד עם החיוך הגדול שהוספתי לשיחה, את החלק הזה עברתי בהצלחה.
בשלב הבא היה לי הכבוד להיות התיירת היחידה שנלקחה לחדר אחורי, שם הוסבר לי שעליי לשלם כ 30$ יותר ממה שהיה ידוע לי שנדרש.
גם בשלב הזה לא התבלבלתי והודעתי בקור רוח לפקיד הבוליביאני החמדן, שלצערו בעזרת שגרירות בוליביה בקוסקו, המחיר האמיתי ידוע לי ושלא יבלבל לי במוח (יותר נכון מה שקרה הוא שבתגובה לבקשה, לקחתי את הנייר שהחזיק הנציג רשויות החוק, מחקתי את הסכום הדמיוני שהוא תכנן לרכוש בו לעצמו טטריס או סיגריות וכתבתי במקום את התשלום המדויק הידוע לי בתוספת מבט אכזרי).
מכאן עברנו לתחרות מבטים שנמשכה כנצח אך המתח בחדר הוכרע ברגע ששלפתי את מבט התוכחה/אכזבה שלי מהארכיון הפולני. הבוליביאני החמדן התקפל מיד, הוחזרתי לתור ובתום 15 דקות בלבד זכיתי בויזה הנכספת.
מאושרת כיהודיה שהכריע צורר דילגתי חזרה לאוטובוס ומשם המשכנו הישר אל הארץ הבוליביאנית המובטחת.

כששבתי לאוטובוס הייתי במצב רוח כל כך מרומם שמיד פצחתי בשיחה לבבית עם צרפתי שישב לידי.
זה הרגע לחשוף שהארץ הזו מפוצצת צרפתים. מישהו שם במשרד התיירות הצרפתי ללא ספק אוהב את בוליביה וכך על כל צעד אפשר לחשוב מינימום שאתם מדלגים בשאנז אליזה אם לא ברחוב בן יהודה בתל אביב.
הצרפתי, באופן ממש לא מפתיע או יוצא דופן, לא ממש ידע אנגלית וספציפית גם לא ספרדית. עם זאת, זחוחה ממעשיית החצייה ההירואית, נמלאתי נדיבות כלפי התייר האבוד ומיד החלטתי לאמץ אותו.
נתתי לו שקד (היו לי רק שניים), את אחד מצמידיי הפרואנים (למען הסטייל) והסכמתי שנמשיך את הדרך יחד למען הוזלת עלויות בהוסטלים השונים.
התחנה הראשונה אליה הגענו אחרי החציה היתה קופקבנה, עיירה קטנה השוכנת בצדו הבוליביאני של אגם טיטיקקה.
החבר החדש ואני לקחנו חדר יחד אך לעת ערב, בעודו מתרוצץ סביב מיטתו בחיפוש אחר ״מוסטיקס״ (מוסקיטוס עבורכם), ובתום ארוחת ערב שכללה בעיקר הרבה אמירות ״מה?״ מצידי ונפיחות לחיים מצדו (המחווה הצרפתית שמשמעה חוסר שביעות רצון מכל דבר אפשרי), הבנתי שייתכן ואספתי תחת כנפי צרפתי שהוא, איך לומר, לא הבגט הכי אפוי במאפייה.
בכל זאת, בעודי שואפת לתואר חסידת אומות עולם וגם כי למצוא מישהו שאפשר לבטוח בו לגמרי עם הציוד שלך זה לא דבר של מה בכך, הדחקתי את הרצון לדחוף אותו ואת הסיפורים דלי אוצר המילים שלו מאחד ההרים והמשכנו יחד גם בימים הבאים.
ביום השלישי, לאחר שסיירנו באי השמש היפייפה, שהוא בעצם האטרקציה המרכזית בעיירה, עלינו על אוטובוס שיוביל אותנו לעיר לה פז.
מראש החלטתי שבלה פז, למען שלומי ושלומו גם יחד, נפריד אני והבגט כוחות אך בסופו של דבר הוכיחה הנסיעה הזו שצרפתים אבודים באמצע הדרך זה לפעמים יתרון.
על אף שאת קופקבנה עזבנו ב 18:00 לטובת נסיעה ששווקה כאורכת 3 שעות, בפועל יצאנו להרפתקה שכללה גם שיט בסירה (כי ככה הם פה בדרום אמריקה, אוהבים לפנק נסיעה אחת בכמה אמצעי תחבורה ואם אפשר אז עדיף בהפתעה - אז עכשיו תירדו מהאוטובוס ותשבו בסירה הקטנה הזו, טוב?), דחיפה משותפת של כל הנוסעים והנהג את האוטובוס לאחר שזה נתקע ברציף וכן מספר עצירות לשם חיפושי משטרה מפוקפקים.
בסופו של דבר ללה פז הגענו רק כעבור 6 שעות ובאמצע הלילה.
בשלב הזה המידע היחיד שהיה לי על לה פז היה שלילי ביותר. שמה של העיר הזו כמעוז הרשע והפשע הולך לפניה וכל ספר טיולים מזהיר שלא להסתובב בה לבד, לא בלילה ובעצם עדיף לא בכלל.
מאחר ואמיצה גדולה אני ממש לא, השעה המאוחרת גרמה לי מיד לשנות את תוכניתי לנטוש את ז'אק ברל שנחר לצידי והודעתי לו שמפה הוא ואני ממשיכים יחד למצוא מחבוא מהמקומיים המסוכנים.
לשמחתי גם צרפתים מפחדים מהחושך וכך שמח חברי על ההצעה. כמה חיפושי אינטרנט זריזים ובאמצעות המלצות חמות של גולשים אמינים, מצאנו את ההוסטל שבדיעבד יש לו הכבוד להיות החבר הראשון במה שמעתה תיקרא, טם טם טדם - ״תחרות ההוסטלים הגדולה״!
אני רק אקדים ואתנצל בפני כל שאר המלונות באשר הם מאחר ולאחר החוויה הזו, המקום האחרון בתחרות בהחלט תפוס.
קודם כל מחיר ההוסטל היה זול להפליא אך לא בעקבות העובדה שחלקנו בהוצאות אלא יותר בזכות הדבקות שלו בציוד ואביזרים מיושנים. אין בו מחשבים ובטח לא מסעדה, כנראה כי כל השוהים בו עניים מכדי לקנות לעצמם אפילו מיץ.
המזרנים בחדר היו בעובי של גבינה צהובה ובעלי ריח דומה ואילו השטיח שימש מעבדה נהדרת לחיות מיקרוסקופיות.
החדר שלנו מוקם אלגנטית באופן שאיפשר מעקב אחר משאיות הזבל של העיר אך טובה מכל היתה המקלחת -
מדובר בחדרון עם ברז אחד ולא כי המים לא דורשים קירור. המים היו כל כך רותחים שהמקלחת שלי נראתה יותר כמו גירסה היפראקטיבית של המשחק ים-יבשה-סבון.
ברור שעל מתלים (או כסא או ידית לדלת), אין בכלל על מה לדבר וכך נאלצתי להיכוות ביד אחת ולהחזיק את הדברים שלי ביד השניה. למעשה מחוץ לדלת היה איזור העישון והבילוי של ההוסטל אז יכולתי פשוט לבקש מאחד הצרפתים שיחזיק לי את המגבת.
היתרון היחיד של ההוסטל היה שהוא היה כל כך דוחה שהחלטנו שאפילו השודדים מהם התחבאנו בעוז לא יעיזו לפרוץ פנימה (לפחות לא בלי חליפת מגן), וכך נרדמנו איש איש במיטתו כשאנחנו משתדלים לקיים עם הסביבה מינימום מגע בלי אנטיביוטיקה.
לאחר ששרדנו את הלילה, הצרפתי, שהגיע לבוליביה רק לחופשה קצרה, המשיך בדרכו ונותרתי לבדי.
האמת אולי זה הרגע להתנצל על ההשמצות שלי את אותו בחור כי סך הכל זו לא אשמתו שהוא היה יותר קורדון בלי מאשר קורדון בלו אבל סך הכל הוא היה טוב לב וחביב.
מאחר ואני תכננתי להישאר בעיר לעוד כמה ימים אך בטח לא בחיידקייה בה הייתי, רצוצה ונקייה חלקית יצאתי לרחובות העיר ושם גיליתי שלא שוד ולא נעליים, הכל תעמולה קפיטליסטית (כמו שהסביר לי אחר כך אמריקאי מרדן), ולה פז - ז'טם.
האהבה שלי לעיר הזו נובעת גם מכך שכאן גיליתי את ההוסטל שעד כה לוקח את המקום הראשון בתחרות (פנקייקים לארוחת בוקר, מנורות קריאה לכל מיטה ובעזרת השם והגיע הזמן, מתלים במקלחת, שלא לומר שניים ולידם ספסל לעוד בגדים ושאר שמפו. לאקז'רי כמו שאומרים בפריז :), אבל גם כי העיר המשוגעת הזו מקסימה -
על 2.5 מיליון התושבים יש כאן רק 20 סופרמרקטים כי כולם קונים הכל בעשרות השווקים הפזורים ברחבי העיר - בלה פז ניתן למצוא שוק אלקטרוניקה, שוק מכשפות (אמיתי), שוק יד שניה (הגדול בדרום אמריקה) וכמובן שווקי אוכל ומזכרות. כל משפחה הולכת עד סוף הדורות לאותה הרוכלת באותו השוק וכך האווירה פה מאוד משפחתית.
בנוסף העיר מלאה כיכרות מקסימות הנחבאות בין הרחובות עמוסי הלכלוך ולשמחתי תפיסת המרחב האישי של הבוליביאנים טובה יותר משל אחיהם בפרו וכך אפשר להתהלך ברחובות לה פז בקלות, מבלי לצרוח "דיסקולפה" (סליחה), כל ארבעה צעדים.
בעיר יש די הרבה מותגים ולצידם אפשר למצוא אפילו אוכל טוב (אם כי עדיין מטוגן) ועל הכל מנצחים עשרות אוטובוסים מצחיקים בגודל מניאטורי. בכל יום ראשון הצ'וליטות, אלה הן הנשים המסורתיות עם החצאית, מדגימות את כוחן בתחרויות היאבקות מוטרפות ובכל מעבר חצייה יש ילדים הלבושים כמו זברות ומטרתם ללמד את המקומיים את חוקי התנועה.
בקיצור, שיגוע בריבוע.
כאן לראשונה התוודאתי לחיי הלילה בדרום אמריקה (כמובן בחברת צרפתים) וכאן גם לראשונה ביבשת נסעתי ברכבל שכולם בעיר מאוד גאים בו אבל לי הוא בעיקר הזכיר את הביצים של גוראל בחיפה. מפה אני ממשיכה לעוד הרפתקאות אקסטרים אבל עכשיו אני הולכת לשלם על השייק בננה אוריאו הבריא השני שלי אז נתכתב עוד בהמשך.
מקווה שאתם בינתיים שורדים את תחילת החורף.
נשיקות.

תגובה 1:

  1. איזה כיף
    דרך הסיםורים שלך אני מתחיל להתגעגע לדרום אמריקה

    השבמחק